ישבנו על הגג, בדירה בבלוך. הבטתי בשמים, בכוכבים המפציעים בין העננים, ותהיתי אם אני רואה כוכבים או אולי לוויינים או רחפנים. הירח היה מחודד בקצוות ונח באלכסון בשמי המערב. "אני מרגיש דחייה", אמרתי עוד קודם לכן, לאישה אחרת. קרן הטובה והמיטיבה אמרה: אני יודעת על הדייטים שלך, אני לא כועסת עליך. התפרצתי בבכי. נזכרתי שחמדה באה לבקר אותי בבלוך פעם, לפני שנים, אחרי הפרידה. היא הייתה אומללה, היא שכבה עם מישהו, נכנסה להיריון, עברה הפלה או מה, הוא התחמק ממנה, מתשלום על ההפלה, מאיזושהי לקיחת אחריות. שמעתי אותה וחשבתי למה את עושה לי את זה, איך זה עולה בדעתך בכלל, לבוא אלי ככה ולספר לי את זה, מה את מצפה ממני. עבר הרבה זמן, אני לא זוכר בדיוק, אבל אני זוכר שהצורך הבוער שלי, הבלתי פוסק שלי, באינטימיות דחף אותי אליה, רציתי לחבק אותה ובטח גם לשכב איתה, אבל היא לא רצתה, ואז הלכה, ואני נשארתי עם דחייה כפולה ומכופלת, כועס ומאוכזב, ומרוקן.
אמרתי לקרן: אמא עזבה אותי. הייתי בן שלוש עשרה ונשארתי נטול אם, ועם אבא קשה ועצבני, מפחיד, מעורר אימה. אמרתי לדקלה: נסענו אז מעומר לרמת גן. זה היה ב-88 או -89, אמא מספרת לעצמה שהייתי כבר גדול, בן 14, אבל אני זוכר את עצמי בן 13, מתוודה לגיל בהפסקה שהוריי התגרשו, וכמעט נבהל מהתגובה האמפטית שלו, הוא לגמרי הבין במה מדובר ואני, לא הבנתי כלום. סיפרתי לדיקלה על הנסיעה: דחסנו לאוטו הקטן – סובארו? סיטרואן? – את ארבעתנו, מזוודה, שמיכת פוך וקופסת עוגיות דניות, מאלה שהיו בקופסת פח ומסודרות בשתי קומות, ערימות-ערימות בצורות שונות, כונכיות, עיגולים מסוכרים, כעכים עם חור קטן באמצע. אני לא זוכר את האווירה באוטו. היינו ארבעתנו, הורים ושני ילדים. הערב ירד. על מה דיברו? זו הייתה נסיעה ארוכה אז, הרבה יותר מהיום, ובכלל הזמן היה איטי יותר אז. הוא רק מאיץ עם השנים. לי, בכל אופן, היו רק העוגיות בראש. הייתי מהופנט מהן, שקוע בהן, לא היה באוטו דבר חוץ מהן. בדמיוני הסרתי את המכסה והתבוננתי בהן, ולקחתי מהן וטעמתי, מכל אחת ואחת, חושף לאט-לאט את רצפת הקומה השנייה שהייתה תקרת הקומה הראשונה. לא חשבתי על שום דבר אחר, איינתי כל דבר אחר, כמו ירח שמאיין את עצמו מדי חודש. למה אנחנו נוסעים כולם ביחד? מה פתאום המשפחתיות המוזרה הזאת פתאום? אמא בכתה? אבא שתק? יעל הייתה בעולמה, אולי ביקשה להיבלע בפוך. אני חשבתי רק על העוגיות. הגענו בסוף לבניין ברחוב ארלוזורוב שגשר מתעקל הוביל לחדר המדרגות שבו, שהוביל, בתלילות, לדירה בקומה העליונה, שהייתה ריקה. הייתי רעב והייתה לי אמא שאהבה להאכיל, והיו לה כמה מצרכים, והיא הכינה לי משהו קטן, ואכלתי ושאלתי מה עוד יש לאכול. אמא כעסה, יעל כעסה, אבא כעס. למה הם כועסים עלי? ומה עם העוגיות, מתי נפתח אותן?
את הנסיעה הביתה אני כבר לא זוכר בכלל. אולי ישנתי, אולי בהיתי בנוף המשתנה, המישור הירוק משתנה מול עיני, גבעות החליפו שדות, חום וצהוב החליפו ירוק ואדום. מדבר. ואז עומר. עליתי לחדר? שמתי ביטלס בטייפ דאבל קאסט? קרן, בכל אופן, אמרה שזה לא זה. זה לא רגע אחד בזמן, אי אפשר לפרוט את זה לאירוע בודד, ואני חשבתי על המשוגע שנחת טיל על הבניין שלו בקריית מלאכי, ומצאו אותו שנתיים אחר כך בבית מחסה ברבת עמון, אילם, והוא כתב "זו אמא שלי" וצייר לב. זו אמא שלי חשבתי והבטתי על הירח המחודד, האלכסוני. זה משהו עמוק יותר, קמאי יותר, היא אמרה, זה חלק ממני, זה תמיד היה. אני מבינה למה אתה מקבל קצבה, היא אמרה. הייתי אסיר תודה.
