עַד בְּלִי יָרֵחַ

ישבנו על הגג, בדירה בבלוך. הבטתי בשמים, בכוכבים המפציעים בין העננים, ותהיתי אם אני רואה כוכבים או אולי לוויינים או רחפנים. הירח היה מחודד בקצוות ונח באלכסון בשמי המערב. "אני מרגיש דחייה", אמרתי עוד קודם לכן, לאישה אחרת. קרן הטובה והמיטיבה אמרה: אני יודעת על הדייטים שלך, אני לא כועסת עליך. התפרצתי בבכי. נזכרתי שחמדה באה לבקר אותי בבלוך פעם, לפני שנים, אחרי הפרידה. היא הייתה אומללה, היא שכבה עם מישהו, נכנסה להיריון, עברה הפלה או מה, הוא התחמק ממנה, מתשלום על ההפלה, מאיזושהי לקיחת אחריות. שמעתי אותה וחשבתי למה את עושה לי את זה, איך זה עולה בדעתך בכלל, לבוא אלי ככה ולספר לי את זה, מה את מצפה ממני. עבר הרבה זמן, אני לא זוכר בדיוק, אבל אני זוכר שהצורך הבוער שלי, הבלתי פוסק שלי, באינטימיות דחף אותי אליה, רציתי לחבק אותה ובטח גם לשכב איתה, אבל היא לא רצתה, ואז הלכה, ואני נשארתי עם דחייה כפולה ומכופלת, כועס ומאוכזב, ומרוקן.

אמרתי לקרן: אמא עזבה אותי. הייתי בן שלוש עשרה ונשארתי נטול אם, ועם אבא קשה ועצבני, מפחיד, מעורר אימה. אמרתי לדקלה: נסענו אז מעומר לרמת גן. זה היה ב-88 או -89, אמא מספרת לעצמה שהייתי כבר גדול, בן 14, אבל אני זוכר את עצמי בן 13, מתוודה לגיל בהפסקה שהוריי התגרשו, וכמעט נבהל מהתגובה האמפטית שלו, הוא לגמרי הבין במה מדובר ואני, לא הבנתי כלום. סיפרתי לדיקלה על הנסיעה: דחסנו לאוטו הקטן – סובארו? סיטרואן? – את ארבעתנו, מזוודה, שמיכת פוך וקופסת עוגיות דניות, מאלה שהיו בקופסת פח ומסודרות בשתי קומות, ערימות-ערימות בצורות שונות, כונכיות, עיגולים מסוכרים, כעכים עם חור קטן באמצע. אני לא זוכר את האווירה באוטו. היינו ארבעתנו, הורים ושני ילדים. הערב ירד. על מה דיברו? זו הייתה נסיעה ארוכה אז, הרבה יותר מהיום, ובכלל הזמן היה איטי יותר אז. הוא רק מאיץ עם השנים. לי, בכל אופן, היו רק העוגיות בראש. הייתי מהופנט מהן, שקוע בהן, לא היה באוטו דבר חוץ מהן. בדמיוני הסרתי את המכסה והתבוננתי בהן, ולקחתי מהן וטעמתי, מכל אחת ואחת, חושף לאט-לאט את רצפת הקומה השנייה שהייתה תקרת הקומה הראשונה. לא חשבתי על שום דבר אחר, איינתי כל דבר אחר, כמו ירח שמאיין את עצמו מדי חודש. למה אנחנו נוסעים כולם ביחד? מה פתאום המשפחתיות המוזרה הזאת פתאום? אמא בכתה? אבא שתק? יעל הייתה בעולמה, אולי ביקשה להיבלע בפוך. אני חשבתי רק על העוגיות. הגענו בסוף לבניין ברחוב ארלוזורוב שגשר מתעקל הוביל לחדר המדרגות שבו, שהוביל, בתלילות, לדירה בקומה העליונה, שהייתה ריקה. הייתי רעב והייתה לי אמא שאהבה להאכיל, והיו לה כמה מצרכים, והיא הכינה לי משהו קטן, ואכלתי ושאלתי מה עוד יש לאכול. אמא כעסה, יעל כעסה, אבא כעס. למה הם כועסים עלי? ומה עם העוגיות, מתי נפתח אותן?

את הנסיעה הביתה אני כבר לא זוכר בכלל. אולי ישנתי, אולי בהיתי בנוף המשתנה, המישור הירוק משתנה מול עיני, גבעות החליפו שדות, חום וצהוב החליפו ירוק ואדום. מדבר. ואז עומר. עליתי לחדר? שמתי ביטלס בטייפ דאבל קאסט? קרן, בכל אופן, אמרה שזה לא זה. זה לא רגע אחד בזמן, אי אפשר לפרוט את זה לאירוע בודד, ואני חשבתי על המשוגע שנחת טיל על הבניין שלו בקריית מלאכי, ומצאו אותו שנתיים אחר כך בבית מחסה ברבת עמון, אילם, והוא כתב "זו אמא שלי" וצייר לב. זו אמא שלי חשבתי והבטתי על הירח המחודד, האלכסוני. זה משהו עמוק יותר, קמאי יותר, היא אמרה, זה חלק ממני, זה תמיד היה. אני מבינה למה אתה מקבל קצבה, היא אמרה. הייתי אסיר תודה.

גלילאו גליליי, רישומי ירח, נובמבר-דצמבר 1609, צבעי מים.

על שלטון ומגפה

סיפור מוזר ביותר מופיע ממש בסוף ספר שמואל (שמ"ב כד), במה שנהוג לכנות "נספח" לספר. הנה התקציר: דוד מבקש לערוך מפקד בעם. הוא ממנה את יואב כפרויקטור של המפקד. יואב מבקש להניא את המלך מהרעיון, אך המלך איתן בדעתו ויואב ואנשיו יוצאים "לשוט" בארץ, עוברים כל עיר וכפר, מגיעים לכל חור (למשל ערוער או ארץ תחתים-חדשי, הפרובינציה של הפרובינציה), וכעבור תשעה חודשים ועשרים יום (בדיוק!) חוזרים לירושלים לדווח למלך על הממצאים: שמונה מאות אלף איש ("שולף חרב") בישראל ועוד חמש מאות אלף ביהודה.

כאן דוד נתקף בייסורי מצפון, בכל זאת – איסור מניין בני ישראל הוא דאורייתא, "חטאתי מאוד" הוא אומר. אלוהים שומע אבל לא ניחם. הוא שולח את הנביא גד למלך עם הוראה נוראה: המלך צריך לבחור אחד משלושה עונשים. מאחורי וילון מספר אחד מסתתרות שלוש שנות רעב; מאחורי וילון מספר שתיים – שלושה חודשי מנוסה מפני האויבים; ומאחורי וילון מספר שלוש: שלושה ימי מגפה נוראית – דבר (מוות לכל דבר ועניין בתנ"ך). ראשו של דוד קצת מסוחרר מכל השלוש הזה, אבל הוא חוזר לעצמו בזריזות. תחילה הוא אומר: "צר לי מאוד" (הרבה פעמים נשמעים דבריו של דוד כהודעה לעיתונות), ואחר כך הוא בוחר ברעל: שלושה ימי מגיפה. מדוע? דוד מסביר: מוטב לסבול מנחת ידו של האל הרחמן מאשר תחת ידם של בני אדם מרושעים.

ולנטין דה בולונייה (לה ולנטין), דוד

המגיפה אמנם משתוללת וקוטלת שבעים אלף איש (כאן אני מדמיין את הפקידים ברשות האוכלוסין מתקנים בזריזות את תוצאות המפקד), אבל נעצרת רגע לפני שהיא מגיעה לירושלים, שם שוכנים קריית הממשלה ומשכן ראש הממשלה. נס. כאן מתחוללת בסיפור עוד תפנית אחרונה, פחות קשורה לענייננו, המגוללת את סיפור בניית מזבח בגורן של אחד, ארונה היבוסי. הפרק – הספר כולו בעצם – נגמר בהקרבת עולות ושלמים לאלוהים ובהודעה הרשמית על עצירת המגיפה (נוסח קצת שונה של הסיפור מופיע גם בספר דברי הימים א, פרק כא).

מה שמאלף בעיני בסיפור הוא הקשר בין שלטון, שליטה בעצם, ומגיפה. הסיפור פותח בפעולה מובהקת של הגמוניה: השליט מבקש לתהות אל נכון על כוחו. מניין הכוחות – וכזכור נספרו רק גברים "שולפי חרב", נשים, קשישים וילדים לא עניינו את השליט – ורישומם בארכיב המלכותי היא גילום ביורוקרטי של שליטה, השליט צריך לדעת היטב מה הכוחות העומדים לרשותו. הוא מחלק את כוחותיו לקטגוריות שונות, למשל ישראל ויהודה. הוא רושם את המספרים בספר ואז מתבונן בהם, מחלק אותם לחטיבות ואוגדות, בדמיונו הוא אולי שולח אותם לחזית, אולי משסה אותם אלו באלו.

הצעד הביורוקרטי הריבוני הזה של דוד נענה בצעד ביורוקרטי מקביל של הריבון האמיתי בתנ"ך, האל. האלוהים שולח לדוד פקיד עם טופס. האל, הפקיד העליון, הוא בעל חיבה למשחקי מילים ולשון נופל על לשון. "שלוש אנוכי נוטל עליך, בחר לך אחת מהם!" (כך במקור), הוא פוקד על המלך. אבל המלך יודע דבר או שניים על פוליטיקה. הוא יודע איך להפוך עוקץ לדבש. אנשים חיים או מתים – בסופו של דבר זה מספרים. אדרבה, כמה שגדול מספר המתים, כך תחזק השליטה. יש דברים שאינם באים בחשבון כלל. אם יבוא אויב וירדוף אחרי שלושה חודשים תמימים, הרי זה יכול להביא את שלטוני לקצו. זה נופל ראשון. שלוש שנים של רעב, זה גם לא מקובל. דוד מכריז מיד, בערוצים המקובלים: "אין מחסור בסחורה, וגם לא יהיה!". הסופרמרקטים יישארו פתוחים. בלי סחורה אין שלטון. נותרה אם כן המגפה. אבל בעצם, וכאן צריך להנמיך מעט את הקול ולשים יד על הפה, אין פה בדיוק עונש. יש כאן פרס. המגפה תשאיר את כולם בבתים, כולם, מירושלים ועד ערוער וארץ תחתים-חדשי, יישארו בבתים. הם כבר יודעים שאנחנו יודעים להגיע אליהם. המגפה משתוללת, אבל תחת שליטה. לבייג'ין וירושלים היא לא מגיעה. עד כאן. זה יהיה קשה, אבל גם תהיה לדוד הזדמנות נאה להפגין את רוחב לבו. הוא יאמר לאלוהים, ממש בשיא המגפה: "אנוכי חטאתי ואנוכי העויתי, ואלה הצאן מה עשו? תהי נא ידך בי ובבית אבי". אבל היד תהא בצאן. בית דוד יכול לישון בשקט. הוא נכנס למגפה חזק ויוצא ממנה מחוזק. הנה הוא מעלה עולות וזבחים, והנה האל עונה לו באש מהשמיים (לפחות בנוסח של דברי הימים). הנה העם מריע, הנה דוד ניהל מצוין את המשבר, שבעים אלף נמחקו מהרשומות, בעיקר תומכי בית שאול, אפשר להניח. עכשיו אפשר להתפנות לשלוט.

גרוטסקה קצרה ותרגום חדש לנאום קתרינה מתוך "אילוף הסוררת" (מערכה חמישית, תמונה שנייה)

אנטואן ואטו, ילד ומוזיקאים, אטיוד

כשהייתי ילד קנו לי הוריי את "סיפורי שקספיר לילדים": מבחר מיצירותיו בשפה פשוטה מלווה באיורים אקספרסיביים. זה היה שקספיר מרוכז, ענייני, פרוזאי, מעין תקצירים מתומצתים, מדוללים, של המחזות. למעשה לא שיערתי לעצמי שהיצירות נועדו לבמה. כשגיליתי כעבור שנים ששקספיר אמנם כתב מחזות המיועדים לתיאטרון הופתעתי. חשבתי שרק אני זיהיתי את האיכות הבימתית של הסיפורים הקצרים האלו.

אהבתי את הספר מאוד, אבל לא שמרתי אותו. לא שמרתי אף צעצוע או ספר מתקופת הילדות. שרפתי הכל, אבל זה עניין אחר. לפני ששרפתי הכל, קראתי ב"סיפורי שקספיר לילדים" יומם וליל, כמו שאומרים. הייתי מוכן לספר לכל אחד, לפי פקודה, את עלילת "מעשיית חורף" או "הלילה השנים עשר".

הוריי זיהו במהרה את הפוטנציאל. תחילה בבית מול חבריהם – אז עוד היו להם. היו קוראים לי לסלון כשארחו חברים, לעתים אפילו מעירים אותי מהשינה בשעות הקטנות, כדי שאספר לחבריהם וחברותיהם את עלילת "מעשיית חורף". כולם צחקו מאוד. אחר כך, הרחיבו הוריי את מעגל ההופעות שלי לחוג המשפחה הרחבה. היינו נוסעים לביקורים משפחתיים בצפון הארץ, בנהרייה ובנימינה, ושם הייתי, לפי פקודה, ממחיז – כבר הספקתי להשתכלל אז – את "המלט" או "כטוב בעיניכם" לעיני הדודים שלי. כולם געו בצחוק. בני דודי שהייתה להם חתימת זקן כבר בגיל צעיר מאוד, שמונה או שבע, היו שואלים אותי בקולי קולות, כדי שגם הדודים ישמעו, "מה שלום שקספיר?", וכולם געו מצחוק, ירקו את היין מחלל הפה מרוב צחוק. גם אני צחקתי, ממבוכה. הדודים, מתו השנה, בזה אחר זה. מעיני ילדיהם בקושי ניבט צער. אני הצטערתי, אבל גם זכרתי את הלעג והמבוכה.

הוריי לא הסתפקו בחיק המשפחה. נסענו להופעות. אז כבר זכרתי את הספר כולו, את "סיפורי שקספיר לילדים", בעל פה. מילה במילה. היו לי תלבושות שתפרה לי אמי. היו אביזרי במה. היינו נוסעים כולנו בסוברו הקטנה, המחניקה, לערי שדה בדרום הארץ, לערד וירוחם, ושם הייתי ממחיז, מחופש ומאופר, רציני מאוד, את "המלך ליר" או את "טרוילוס וקרסידה" או את "מהומה רבה על לא דבר", את כולם המחזתי באותו טון, באותו קול צפצפני, באותה נימה, לא הבחנתי בין טרגדיה, קומדיה, רומנסה או מחזה היסטורי. את הכול הצגתי באותה מיומנות מוגבלת, באותה רצינות קודרת, בועתיות קודרת, כאילו דיברתי לעצמי את המחזות, הייתי הצגת יחיד במובן המילולי ביותר של המילה: מחזאי, שחקן וקהל – באחד. הוריי מכרו כרטיסים. בתמימותם הקרתנית הם ציפו ליציעים מלאים, להצלחה בקנה מידה ארצי. הוריי היו מקליטים את געיות הצחוק של דודיי ובני דודיי ומשמיעים אותן תוך כדי המחזה. גם הם לא הבחינו בין הטרגדיות, הקומדיות, הרומנסות והמחזות ההיסטוריים. הייתי ממחיז את "אותלו" ו"טרוילוס וקרסידה" לקול געיית הצחוק המוקלט של דודיי ובני דודיי. בהקלטה, היו שואלים אותי "מה שלום שקספיר", ואני, על הבמה, הייתי עונה: "מצוין!". העניין כולו קרס במהירות. כרטיסים לא נמכרו. לא נוצר מה שמכנים "עניין תקשורתי". הוריי בנו על הופעה בטלוויזיה, אבל לא התקרבנו לשם בכלל. זה היה מפח נפש להוריי. הכסף שהושקע בתלבושות, באביזרי הבמה, בדלק, בנסיעות, הכול ירד לטמיון. האשימו אותי. ניסו לצרף את אחותי לפרויקט, כדי שנציג את "רומאו ויוליה" ביחד, אבל היא לא הסכימה. היא ידעה לעמוד על שלה מגיל צעיר. אותי לא שאלו בכלל. כלומר, שאלו: "מה שלום שקספיר?", ואני עניתי: "מצוין!".

נאום קתרינה, מתוך אילוף הסוררת, ה, ב, בתרגומי:

פוּי, פוּי! פִּרְמוּ בָּנוֹת אֶת תֶּפֶר הַמַּבָּט הַמַּר, הַמְּאַיֵּם,

חִדְלוּ הָטֵל חִצִּים שֶׁל לַעַג מֵעֵינֵיכֶן,

כִּי לִפְצֹעַ אֶת מוֹשְׁלֵךְ, מַלְכֵּךְ, אֶת נְשִׂיאֵךְ,

הֲרֵי בַּיֹּפִי זֶה מֵטִיל רְבָב, כְּכֶתֶם כְּפוֹר עַל אָחוּ,

מְנַעֵר תְּהִלַּתְכֶן כְּמוֹ סוּפָה הַמְּנַעֶרֶת פֶּרַח,

וּבְשׁוּם פָּנִים אֵין זֶה נָאוֹת אוֹ שׁוֹבֶה לֵב.

אִשָּׁה זוֹעֶמֶת הִיא כַּמַּעְיָן הַמִּתְגַּעֵשׁ,

בֻּצִּי, עָכוּר, דָּלוּחַ, נֶעְדַּר כָּל יֹפִי,

וּבִהְיוֹתוֹ כָּזֶה, אַף אִישׁ נִחָר, צָמֵא כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה,

לִטְבֹּל בּוֹ לֹא יָעֵז, לֹא יִגַּע בְּטִפּ טִפָּה.

בַּעֲלֵךְ הֲרֵי הוּא אֲדוֹנֵךְ, חַיַּיִךְ, שׁוֹמְרֵךְ מִכָּל מִשְׁמָר,

רֹאשֵׁךְ וְרִבּוֹנֵךְ, דּוֹאֵג לְכָל מַחְסוֹר,

מַקְרִיב גּוּפוֹ לִמְחִיָּתֵךְ,

עוֹבֵד בְּפֶרֶךְ בְּיָם וְיַבָּשָׁה,

בִּכְפוֹר הַיּוֹם וּבְסַעֲרַת הַלַּיְלָה,

וְאַתְּ, אַתְּ מִתְכַּרְבֶּלֶת בַּמִּטָּה, מוּגֶנֶת וּשְׁמוּרָה הֵיטֵב,

וְהוּא, אֵין הוּא מִשְׁתּוֹקֵק לִכְלוּם מִשְּׁתֵּי יָדַיִךְ

מִלְּבַד לְאַהֲבָה, מַבָּט עָדִין וְצַיְתָנוּת אֱמֶת,

וְזוֹ הֲרֵי רִבִּית מוּעֶטֶת לְחוֹב כָּזֶה כָּבֵד.

חוֹבַת אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ כָּמוֹהָ כְּחוֹבַת נָתִין לִנְסִיכוֹ,

וְאִם הִיא עַקְשָׁנִית, קוֹצֶפֶת, קוֹדֶרֶת וּמָרָה,

וְנוֹסָף לַכֹּל אֵינָהּ נִשְׁמַעַת לִרְצוֹנוֹ הַכֵּן,

הִיא אֵינָהּ אֶלָּא מוֹרֶדֶת מְתֹעֶבֶת, אֵשֶׁת מְדוֹנִים,

בּוֹגֶדֶת עֲלוּבָה בַּאֲדוֹנָהּ הַטּוֹב.

אֲנִי בּוֹשָׁה בְּנָשִׁים סְכָלוֹת

הַמְּבַכְּרוֹת צִחְצוּחַ חֶרֶב עַל פְּנֵי קִדַּת שָׁלוֹם,

הַמְּבַקְּשׁוֹת שִׁלְטוֹן, סַמְכוּת, מָרוּת,

אַף שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לָתֵת שֵׁרוּת, לֶאֱהֹב וּלְצַיֵּת.

וּמִפְּנֵי מָה כֹּה רַךְ גּוּפֵנוּ, חַלָּשׁ וּמְעֻדָּן,

אֵינוֹ מֻכְשָׁר לִיגִיעָה, לִנְשִׂיאָה בְּעֹל?

כְּדֵי שֶׁרוֹךְ טִיבֵנוּ וְלִבֵּנוּ שֶׁמִּלְגּוֹ,

יִתְיַשְּׁבוּ הֵיטֵב עִם צוּרָתֵנוּ שֶׁמִּלְּבַר.

בּוֹאנָה, בּוֹאנָה, תּוֹלָעִים עִקְּשׁוּת, חַסְרוֹת כָּל רֶסֶן,

לְפָנִים הָיְתָה רוּחִי גְּדוֹלָה כְּשֶׁלָּכֶן,

לִבִּי הָיָה גֵּאֶה, רוּחִי, יוֹתֵר מֵרוּחֲכֶן,

עָלְצָה לְהִתְנַגֵּחַ וְלִזְעֹף,

אֲבָל כָּעֵת אֲנִי רוֹאָה כִּי קַשְׁתִּי כְּקַשׁ נִדָּף,

כִּי כּוֹחֵנוּ אַיִן וְחֻלְשָׁתֵנוּ אֵין לָהּ כְּלָל שִׁעוּר,

נִרְאוֹת אֲנַחְנוּ כְּהָרִים אַךְ בֶּאֱמֶת אֲנַחְנוּ צֵל.

הַשְׁפִּילוּ גַּאֲוָה וּבוּז, אֵין בָּהֶן יִתְרוֹן,

הַנִּיחוּ יָד מִתַחַת לְרַגְלֵי הַבַּעַל!

וְגַם יָדִי, כְּאוֹת לִמְסִירוּת, מְזֻמָּנָה, אִם רַק יִרְצֶה, לְהַעֲנִיק לוֹ נֶחָמָה.

עוד רילקה

עוד תרגום מהיר מתוך ספר השעות (Das Stunden-Buch) של רילקה. גם לשיר הזה יש כמה תרגומים בעברית, אבל הם טיפה מגונדרים מדי. שורה כמו und geht hinaus und geht und geht und geht, למשל, מתורגמת ככה: "ועוזב את ביתו והולך בלי עֲצֹר ובלא חֲנִיָּה" (דב סמט) או ככה: "יוצא מהבית ומתחיל ללכת" (איתן מילר, עם רפרנס לעמיר גלבע). מוזר בעיני, כי אין שום בעיה להיצמד כאן למקור. ולא שהיצמדות למקור זה איזשהו ערך מי יודע כמה: בלי לחשוב יותר מדי גיירתי את השיר (וסיבכתי אותו עוד יותר) – הילדים אומרים קדיש לאב שהלך והלך והלך לכנסייה.

 

לִפְעָמִים בְּאֶמְצַע הָאֹכֶל קָם אִישׁ

וְיוֹצֵא הַחוּצָה וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ

בִּגְלַל כְּנֵסִיָּה הַשּׁוֹכֶנֶת אֵי שָׁם בַּמִּזְרָח.

 

וִילָדָיו, כְּאִלּוּ מֵת, אוֹמְרִים עָלָיו קַדִּישׁ.

 

וְעוֹד אֶחָד שֶׁדַּוְקָא בְּבֵיתוֹ נֵרוֹ דָּעַךְ

נוֹתַר בִּפְנִים, לְיַד הַכּוֹס וְהַשֻּׁלְחָן

כְּדֵי שֶׁהַיְּלָדִים יֵצְאוּ הַחוּצָה לָעוֹלָם

לְבַקֵּר בַּכְּנֵסִיָּה שֶׁכְּבָר שָׁכַח.

 

אדם דה קוסטר, ילדים אומרים קדיש

 

הפנתר, ריינר מריה רילקה

לשפע התרגומים העבריים לַ"פנתר" של רילקה אני מוסיף גם את שלי.

הַפַּנְתֵּר

מַבָּטוֹ אֶל מוּל תְּנוּעַת הַסּוֹרָגִים

תָּשׁוּשׁ כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק מְאוּם

אֶלֶף סוֹרָגִים נִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁם

וּמֵאֲחוֹרֵי הָאֶלֶף אֵין עוֹד כְּלוּם.

 

עַל רַגְלַיו, גְּמִישׁוּת וַחֲזָקוֹת, בְּהִלּוּכוֹ הָרַךְ,

סוֹבֵב הוּא בַּזָּעִיר שֶׁבַּמַּעְגָּלִים

כִּבְרִקּוּד תַּקִּיף שֶׁבְּלִבּוֹ

נִצָּב, הָלוּם, רָצוֹן אַלִּים.

 

אַךְ לְעִתִּים עוֹלֶה דָּמוּם מָסַךְ הָעַיִן,

וְאָז מַרְאֶה נִכְנַס וּמְרַפְרֵף

בֵּינוֹת לָאֵבָרִים הַמְּתוּחִים, הָעֲצוּרִים

מַגִּיעַ עַד לַלֵּב, וּמִתְנַדֵּף.

פרנצ'סקו אייץ (Hayez), אריה ונמר בכלוב, עם דיוקן עצמי