Feeds:
רשומות
תגובות

המשך מאוחר לפוסט הקודם. והפעם: קולה של דלית, אשתו של גורי.

דלית: האידיוט קם. זהו נגמר הכיף. מחכה כל היום שהוא יירדם סוף כל סוף ואז הוא מתעורר לי איך שאני יוצאת מהמיטה. הדילוגים העירו אותו. לא זוכרת איפה שמתי את הפרוטזה. גם ככה עושה לי חור במה שנשאר מהרגל. אולי הוא יאונן ויחזור לישון? זה אומר שאני צריכה לצאת אליו ולהסתכל, רק ככה הוא מצליח. פתטי. כולו זין מהלך עם קצת גבר בקצה ואפילו לאונן כמו בנאדם הוא לא יכול. הנה אני מה נשאר ממני, לאט לאט הכול נשר, בן, רחם, ציצי, רגל, ועדיין מאוננת בכיף, ובטח לא צריכה שאף אחד יסתכל. אני כמו כדור פורח, כמה שאני משילה ממני אברים וילדים ככה אני מתרוממת ומתרחקת מבעלי האדיוט. אה, יצאה מחשבה נחמדה, חייבת לשתף.

*רוכנת על המקלדת וכותבת את המחשבה היפה בקבוצת הפייסבוק "כרותות ומאושרות"; אחר כך מדלגת לשירותים, משתינה וחוזרת לכסאה מול המסך *

פרנסואה קלואה, איגרת מתוקה (Le Billet Doux)

במקום רגל יש כלום. במקום ציצי יש כלום. היה רחם ועכשיו אין, ולא צימחתי שום איבר פנימי במקומו. היה לי גם בן, הוא היה, ינק, אכל, גדל, גם זיין פה בבית, פה בחדר, ועכשיו אין, ושום דבר לא בא במקומו. רק ריק, כלום, חלל, באו במקום מה שאבד לי. יש את הכרישים האלו עם מלא שיניים בפה, מאות ואלפים, ויש שם, בפה של הכריש, תחלופה תמידית של שיניים, הכריש מאבד עשרות שיניים בכל יום ועשרות אחרות צומחות במקומן. בכל ביס שנותן הכריש בטרף שלו נותרות שיניו נעוצות בבשר ואחרות צומחות במקומן. אבל לי שום דבר לא צמח במקום. לכריש היו אלפי שניים, לא היה קורה לו כלום אם היו נושרות כמה, עדיין מלתעותיו היו מלאות. לי לעומת זאת היה רק רחם אחד, רק שני ציצים, רק שתי רגליים, רק בן אחד, וכשהם נלקחו ממני, לא צמח כלום במקומם. נשארו רק חללים. אבל החללים האלו מטעים, כוזבים. חללים – זה המקום שבו היו פעם איברים. אה, מחשבה יפה, חייבת לשתף.

*מקלידה במרץ, ממלמלת תוך כדי את המחשבה היפה שעלתה בראשה; אחר כך משתעלת, מדליקה סיגריה, וחוזרת לבהות במסך*

לו היו שואלים אותי לפני – מחשבה מיותרת, אני יודעת – לו היו שואלים אותי מה אני מוכנה לאבד, על מה אני מוותרת, אין סיכוי שהייתי מוותרת על רגל. הדילוגים האלה הורגים אותי. אין סיכוי שהייתי מוותרת על הבן, לא היינו קרובים אבל הייתה לי איזו חיבה חזקה אליו, הערצה אולי. הוא היה בחור יפה, קצת כמו גורי הצעיר רק פחות מסולסל ומטורזן ממנו. אין סיכוי שהייתי מוותרת על ציצי, את זה אני לא יכולה לכתוב בקבוצה, שם כולן מאושרות בלי, מאושרות בלי הנטל הזה, בית גידול לסרטן, הן רצות לכרות את השני, הן כורתות את שני השדיים רק בשביל מניעה, בלי שהן בכלל בקבוצת סיכון כלשהי, רק לכרות, וכמה שיותר מהר. ואז הן מצטלמות עם הצלקות, עם החזה החלק, בלי שדיים ובלי פטמות ומעלות לקבוצה. מאושרות ומטומטמות. אין אחת שמשחזרת, כאן זה לא יעלה על הדעת כמו שלא יעלה על הדעת לאישה עם שני שדיים בריאים להוסיף שלישי, מלאכותי. בשבילן זה מעבר לבוז לשחזור, מעבר לעליבות, לאיזו נשיות עלובה, סחבתית. בשבילן זה פשוט אבסורד לשחזר. על הרחם אולי הייתי מוותרת. בגילי זה כמו לוותר על טחול. אין לזה משמעות, איבר לא שימושי. אבל הייתי מעדיפה שהוא ייעלם בצורה טבעית, ולא בניתוח. המחשבה על הידיים המפשפשות של הרופאים בתוך הבטן שלי מחליאה אותי, אני מייד חושבת על הידיים המאוננות של האידיוט בעלי. הייתי מעדיפה שהרחם פשוט יצא ממני. בלידה, לידה טבעית. הייתי מעדיפה שאלד את הרחם שלי. יש בזה אפילו סמליות. לכתוב את זה? זה יפה? כן. חייבת.

*כותבת את העניין של לידת רחם. המחשב מצפצף, התקבלה הודעה: "אז על מה היית מוותרת, דלית?"*

זה קל. חשבתי על זה כבר, ניסחתי את זה כבר. הייתי עושה איזה דיל. גורי, זה ברור. לכולם עדיף בלעדיו, אידיוט מעיק, כולם תופסים ממנו מרחק. זין פג תוקף. אבל גורי האידיוט זה לא מספיק. הוא שווה אולי שן שבורה, לא רחם, לא ציצי, לא רגל, לא ילד. אז כן. אני מוותרת על הבת. הייתי מוותרת על הבת. לא בלי צער, כלומר אין שם אהבה, אין אהבה בינינו, להפך, יש שנאה וכעס ורטינות אינסופיות ואלוהים יודע מה, ואין את החיבה הזאת שהרגשתי לבן, בטח שאין הערצה, אבל יש איזו הזדהות מרחוק. ויש שנאה משותפת לאידיוט, ויש צער משותף, דיכאון משותף אולי. בכל אופן, לא מאוד קל לי לוותר עליה. אז נסכם סיכום ביניים: על רחם אפשר לוותר, אבל בלידה טבעית; גורי + איילת תמורת איתמר. עכשיו צריך לחשוב על הרגל והציצי. אני מוכנה לאבד את השיער, יש לי פנים עגולות ויפות. לאבד לתמיד, ברור, בלי שיצמח. לא צריך פיאה ולא כובע. סממן נשי, כמו שאומרים. סממן נשי תמורת סממן נשי. וללכת בלי שיער זה יותר בולט בשטח מללכת בלי ציצי. ותמורת הרגל – יד. יד ואוזן או משהו. יד ימין אפילו, למרות שרגל שמאל נכרתה. הדילוגים הורגים אותי. אני חושבת שו עסקה הוגנת. ווין-ווין. הקוסמוס לא יתמוטט. אהיה אלמנה, אם שכולה, גידמת, קירחת וחצי חרשת. מה עוד רוצים? ובלי האידיוט אוכל להתחיל לחשוב על פרק ב, לא? בסופו של יום אם יש שני ציצים רוב הגברים מרוצים, גם אם חסרה יד ואוזן.

מודעות פרסומת

גברים ישראלים – בחיי שצריך להקדיש להם איזה רומן. ניסיתי לכתוב בעצמי ונטשתי אחרי 600 ומשהו מילה. הנה מה יצא:

גורי זע במטתו. מתוך שינתו הטרופה – על מה חלם? – הוא חש בהיעדרה של דלית. הוא פקח את עיניו לכדי פתח צר וראה את חצי המיטה שלה ריק וסתור. הוא עצר נשימתו כדי להקשיב, האם היא שוב מקיאה בשירותים? האם היא ליד המחשב בסלון? אולי יצאה מהבית? לא. אין סיכוי. מאז שנכרתה רגלה מיעטה לצאת. את הפרוטזה היקרה שעשתה בשיקגו מיעטה ללבוש. כך אומרים? ללבוש? לענוד? אני יודע? חשב גורי. הוא נזכר שוב בגדם שלה והושיט ידו לחוש את איברו הרדום, הענק. בתחילה, מייד אחרי הכריתה, היו מזיין אותה הרבה, אולי מתוך חמלה, כדי שלא תרגיש אומללה או לא-נשית. אילו היה איברו מתיר לו ודאי היה ממשיך גם היום. אבל אחרי הכריתה השנייה שעברה, מנעה עצמה ממנו וגם הוא הבין שהחמלה והאיבר הענק כבר לא רצויים לה. המשיך לאונן במרץ, פעמים רבות מולה. חשב שגם אם היא אינה רוצה בו בתוכה, ודאי היא מתענגת ולו להביט על הזקפה האדירה שלו קשיחה וזקופה, בוערת מעונג ומתפרקת מחיכוך היד, מתיזה לכל עבר את הנוזל החם והסמיך, שאותו נהגה לבלוע בתאווה כשהכירו, לפני 36 שנים, כשהיו סטודנטים. גופה היה שלם, נערי ומוצק אז. היה חופן בתאווה את שני שדיה המנחמים ומפשק את רגליה הארוכות והשזופות וחודר לתוכה, אורח קרוא מאין כמותו. היו מזדיינים אז כמה פעמים ביום, בכל מקום שרק יכלו. וכעת, רק שד אחד, רק רגל אחת.

אפילו לשחזר לא רצתה, למרות שהפציר בה. אחרי מות הבן סירבה עוד לשמוע על כך. כאילו עם מותו חשה שאין לה יותר צורך בשדיה, כאילו היה איזה סיכוי שאיתמר יחפוץ שוב לינוק ממנה. אבל כעת איתמר טמון עמוק בחלקה הצבאית, ושדה היחיד גם הוא קמל ונפול ואין איש נוגע בו.

עמד לו פתאום מעט. אולי יאונן? אבל מבלי שתראה? מה הטעם, חשב. אולי יקום לשאול לשלומה? כבר לא יחזור לישון כעת. הוא הביט בשעון. מעט אחרי חצות. הוא מצא את נעלי הבית שלו וצעדיו הדהדו בדירה רחבת הידיים. אור בקע תחת דלת חדר העבודה של דלית. חדרו של איתמר, חשב, ולרגע דימה לשמוע את גניחותיה של מיכל, חברתו האחרונה של איתמר, שהיו ממלאות את הדירה למבוכתם הרבה של בני המשפחה. כשמת איתמר היא נעלמה. הוא חיפש אחריה חודשים, לשווא. מה רצה ממנה, בעצם? מבעד לגניחותיה נראו חייו של בנו הבכור, המת, אמיתיים, חריפים מתמיד. רצה לשמוע אותה גונחת שוב, והפעם מאיברו שלו, העצום. בעצם, תמיד רצה לזיין אותה. אותה ואת שאר חברותיו של איתמר שהיו מתגנבות לחדרו בשעות הליל. וגם את חברותיה של איילה, בתו. כמה נורא לייחד את זכרותו האדירה לגידמת העלובה שמכלה את ימיה, ואת ימיו, בשוטטות חסרת תוחלת ברשת, בקבוצות תמיכה לאמהות שכולות, לחולות סרטן, לכרותות גפיים, לגבירות מתוסכלות מינית, מה לא.

הירונימוס בוש, נכים וקבצנים - אטיוד

הירונימוס בוש, נכים וקבצנים – אטיוד

כמובן, היו הזונות. אף שההוצאה הכספית לא הייתה לטעמו, היה מבקר אצלן פעם בפעם. באמת האמין שעל הזונות לקחת ממנו תשלום סמלי, ואפילו לוותר על תשלום מכל וכול, תמורת העינוג שוודאי הסב להן. ואין אישה שלא התענגה מאיברו האציל, גם אם חשה דחייה אישית ממנו. הרי שבפני האיבר העצום במלוא מתיחותו לא ניתן היה לעמוד. גם גברים לא עמדו בפניו. איברו ייתר את הכול. אפילו אותו עצמו. לא אחת חש מוחפץ כמעט, בצעירותו, כאשר רדפה אחריו אחת הבחורות ולו כדי להציץ באיבר הענק, ששמו הלך לפניו במסדרונות החוג לפילוסופיה בהר הצופים, ואולי גם למצוץ מעט. אישיותו שלו, שהייתה לא-בלתי-מוערכת על ידו, נותרה פעם אחר פעם בצל זרנוקו הגיגנטי. איתמר ודאי ירש מעט ממנו, נזכר גורי שוב בגניחותיה של מיכל. אבל מגופתו המרוסקת לא נותר כמעט דבר. הוא ודלית אפילו לא נתבקשו לזהות אותה. הזין המפואר של איתמר נותר ודאי על אדמת לבנון. אולי החיזבאללה מחזיק בו. מי יודע מה הביאו לקבורה באותו יום אוגוסט מהביל לפני ארבע שנים. חצי ציפורן ושערה שרופה. כל כך הרבה מתו באותה תקרית, חצי גדוד כמעט, וההלוויות היו שקטות וזריזות. בושה. היו צריכים להביא משמר כבוד ולירות מטח כבוד, חשב. ולו בשביל האיבר העצום שנגדע ונותר במרג'-עיון, מנותק מהגוף. היה מוכן לשחרר גם את נסראללה תמורת הזין של איתמר, חשב, ומשהו זע במכנסיו. כשימות, יבנו מאוזולאום מזוין בשביל הזין שלו, חשב. את שאר גופתו יזרקו היכנשהו. דלית יצאה מחדרה, והוא התנער באחת ממחשבותיו.

עומר, ביקור חוזר

שוב שבתי לעומר בחלום, אולי סוף סוף בפעם האחרונה? זה היה חלום פרידה. אנחנו, אני ואבא, משכירים את הבית בעומר – שבמציאות, כלומר בקיום שמחוץ לחלום, נמכר לפני כעשרים שנה – אנחנו מנקים אותו במה שנראה כעבודה ללא סוף. הבית מאובק מאוד, כל המגירות במטבח תקועות, צריך לשבת ולפרק אותן אחת-אחת. אני נזכר עכשיו, בערות המפוכחת שלי, איך הייתי נובר במגירות ומחפש משהו לאכול, אך אמא הייתה מניחה בהן רק חומרי גלם. הייתי טועם בפה מעוות מתמצית הווניל, מסתכל בעיניים כלות על תמונת הפודינג שעל קופסת הפודינג אינסטנט שלא הכילה אלא אבקה לא מעוררת תיאבון, הייתי מכרסם ספגטי לא מבושל, מרשרש בשקיות אבקת סודה לאפייה. אם התמזל מזלי הייתי מוצא שוקולד מריר לבישול שמרקמו היה גושי כשל בוץ וטעמו מר ותפל.

חזרה לחלום, אני עולה לקומה השנייה, לחדר הילדות שלי, שגם אותו יש להכין לשוכרים. מבעד לחלון אני רואה ציפור. אווז? לא, אולי זה בז. לא, זה לא בז, זה חתול! במבט מקרוב אני מבין: אלו גורי חתולים, גורי החתולים שאחותי הייתה אוספת מן הרחוב ושהיו דרים אצלנו מפעם לפעם. הנה עכשיו הם למדו לעוף וגם הם עוזבים את עומר. אני פותח את החלון ומלווה אותם במסעם צפונה. עופו, חתולים!

נער שותה, אניבלה קראצ'י

נער שותה, אניבלה קראצ'י

חלום סרט שואה

 

חלום שואה. אני באמת לא יודע מאיפה זה בא, לא זכור לי מפגש באיזשהו דימוי שואה בזמן האחרון, אין טלוויזיה מחוברת בבית ואני לא קורא שום דבר שקשור במישרין לנושא. בעקיפין הכל קשור, ברור, קראתי בחודשים האחרונים הרבה על טראומה ופוסט טראומה וכתיבת טראומה, אבל גם אז נמנעתי מעיסוק ישיר בשואה. אולי מלבד כמה שורות מ"הזהו אדם" שציטטתי. האם שם נרקם חלום השואה שלי? בקושי הרגשתי בזה, זו הייתה עבודה אקדמית פרופר. שום דבר לא יותר מדי אישי. וחוץ מזה – זה לא היה חלום שואה רגיל, אם יש כזה דבר, חלום שואה רגיל, זה היה חלום-סרט, כלומר חלום שהחזותיות שלו, התפתחות העלילה, השבלונה של "האימה", היו מושתתים על תחביר קולנועי, קולנוע זול כזה, סרט פעולה או אימה. כשרואים סרט אימה נטמעים במידה כלשהי בתוכו, לא נשארים לגמרי בחוץ. מרגישים מאוימים. זה העניין. מצד שני, כאשר "חולמים סרט" מבקשים, אולי, ליצור איזה מין מנגנון ריחוק מהפחד לאבד שליטה לגמרי, מהפחד לֶאֱבוד.

בחלום אני באזור כפרי באירופה הכבושה. נמלט. אני רץ לתוך עיירה קטנה, עליי להחליט מהר לאן לפנות, דולקים בעקבותיי וכל רגע עלולים להדביק אותי. אני מחליט תוך כדי בריחה להיכנס דווקא ל"רחוב היהודים", שם אולי לא יחפשו אותי, אני חושב. רחוב היהודים הוא שכונה עלובה, אפלה, בקושי גרים בה. אני בעצם נמצא בשדה פתוח. שני נאצים מתקרבים, צעירים, בהירים, ארוגנטיים ונאים, נאצים מהסרטים. תמונת פעולה מתחילה: אני מגיח מהאפלה וחובט באחד מהם, חוטף את נשקו ויורה בנאצי השני ישר בפנים. הרגתי אותו, בטוח. עכשיו בטח יחפשו אותי, אני נלחץ. אני לא לבד, יש איתי אישה, שנינו נמלטים מהנאצים. אני המום מההריגה שהרגתי, מהאלימות, מהחור שנפער בפרצופו של הנאצי שרגע לפני כן חייך חיוך בריוני, חיוך זדוני. בכי תינוקת מהדהד בשדה. אני מתעורר.

אגב, לא ביקרתי בקולנוע לפחות שנה. לפני שבועיים אמרתי לחבר שעצם המחשבה לראות סרט כמעט מקוממת אותי: להיכלא – זה הדימוי שבחרתי – בבית קולנוע, בחושך, למסור את עצמי להתקפה הבוטה הזאת על החושים, על העיניים ועל האוזניים, לשבת ככה צייתן בכיסא, זה לא בשבילי, אמרתי. בזבוז של שעתיים, עדיף לשמוע מוזיקה או לקרוא. עכשיו אני חושב שזה הדימוי שלי לקולנוע: כלא. נכלאתי בחלום סרט שואה.

והנה צץ לו זיכרון ילדות: יום שישי בצהריים. אחותי ואני הולכים לבית הקולנוע בעומר, אמורים להקרין את "ספר הג'ונגל". קנינו כרטיסים. אנחנו נכנסים לאולם והאורות כבים, אבל מייד שוב נדלקים, והסדרן,  נער שחצן, טיפוס דוחה, אומר: "במקום ספר הג'ונגל נקרין סרט על היטלר. אין החזרת כסף". מייד כבים שוב האורות והסרט מתחיל. היטלר יושב במטבח עם איזה יהודי. ידי היהודי קשורות לשולחן ואצבעותיו שלוחות קדימה. היטלר קוצץ ירקות על השולחן, הוא קוצץ עגבנייה אדומה לאורכה וממשיך לקצוץ גם את האצבעות של היהודי… זה נורא, האדום של העגבנייה והדם… אני לא זוכר יותר כלום. אולי חלמתי גם את זה.

אברהם ון באיירן, טבע דומם עם קרפיונים

אברהם ואן באיירן, טבע דומם עם קרפיונים

מקרה מפחיד

קרה לי הבוקר מקרה מפחיד: הגעתי כהרגלי ב8:45 לאוניברסיטה, עברתי במשרד, הכנתי לי כוס תה, בימי שלישי וחמישי אני שותה תה בבוקר ובשאר הימים, היינו ראשון, שני, רביעי ושישי, אני שותה קפה, זה קשור לסדרי השינה הלא סדירים שלי, למכאניקה העדינה של הלילות שלי, זה לא דחוף כרגע להסביר. אז שתיתי תה לאט במשרד ואכלתי ביסקוויט, גם אותו אכלתי לאט, אני מתעכב על כל פרט כדי לנסות להבין את המקרה המפחיד שקרה לי, להתחקות אחר כל שלב ושלב בבוקר, להבין מה קרה שם. אז שתיתי לאט ואכלתי לאט, כך שרק בתשע וחצי בערך, אולי כמה דקות לפני, הגעתי לסורסקי, הדלת האוטומטית נפתחה כשהתקרבתי אליה, צעדתי לאולם המבואה, ושם ראיתי בזווית העין בחורה צעירה, סטודנטית, לבדה, שניצבה בגבה אלי והסתובבה אלי באטיות. הבטתי בפניה, וכאן מגיע המקרה המפחיד, לא ראיתי שום פנים. כלומר, הייתה רק מסגרת, שיער, עצמות לחיים, לסת, סנטר, אולי שקערורית פה וצללית עיניים, אבל אף, כלומר חוטם, לא היה, רק עור ריק, בשר חלק, וגם עיניים, כלומר מבט, לא היה, וגם לא פֶּה. אלה היו פנים ריקות, בפרופיל, שהסתובבו אלי באטיות, בשעות הבוקר באולם המבואה של סורסקי. כל זה ארך כמה שניות, לא יותר. זמן קצר, כמה שניות, לא יותר, קפאתי על מקומי, בוהה בסטודנטית ללא פנים, ואז החל פרצופה לשוב ולהתגבש. השקערורית הייתה לפֶּה, אף קטן נזקף פתאום מתוך האין, שתי עיניים נצנצו מהצלליות במעלה הראש, וגבות נקשרו מעליהן. הסטודנטית הסתכלה עלי במבט סתום. היא לא הייתה סטודנטית שלי, לא הכרתי אותה.

מיהרתי להיכנס לספריה. נבהלתי מאוד. עכשיו כשאני משחזר את זה, בעצם נמנעתי מלחשוב על כל המקרה הזה עד עכשיו, עד שהחלטתי לכתוב עליו, ועכשיו כשאני משחזר את זה אני נזכר עד כמה נבהלתי. רצתי ממש, באופן מגוחך, למדרגות, ומשם למעלית, דילגתי, כלומר לא בדיוק רצתי ולא בדיוק הלכתי הליכה מהירה, אלא דילגתי באופן בהול ונואש לעבר המעלית, שלמזלי חיכתה לי בקומת הכניסה ונשאה אותי מהר לקומה השנייה, אך גם שם לא נרגעתי והמשכתי לדלג בבהלה לדלת החדר, הכוך הקטן, שבו אני מבלה את ימיי. הזעתי מאוד. עמדתי בכוך רועד כולי, מזיע, המום, פשטתי את מקטורני וישבתי על הכיסא והמשכתי, כל אותה העת למעשה, המשכתי לראות בעיני רוחי, כמו שאומרים, את הפנים הריקות של הסטודנטית.

לבסוף הבנתי שהרבה לא אצליח לעבוד באותו הבוקר, לבשתי שוב את המקטורן ויצאתי החוצה, לא בלי חשש שאראה אותה שוב. לא ראיתי אותה שוב. בינתיים הספרייה נתמלאה בסטודנטים, כולם עם פנים כמו שצריך, פה, עיניים, אף, הכול במקום, ירדתי למטה ויצאתי לכיוון רוזנברג, למזכירה שמחזיקה, כך ידעתי, בכדורי הרגעה טובים. בדרך למזכירות הבנתי שמשהו איתי לא בסדר, שזה כנראה עניין פסיכוטי, שאולי כדאי שאאשפז את עצמי, שוב. התחלתי לחשוב על זוגות גרביים שאצטרך לקנות לאשפוז, אצלי הרי הכול קרוע ואי אפשר להיות באשפוז של עשרה ימים או של שבועיים בלי לפחות חמישה-שישה זוגות טובים של גרביים אחרת אפשר להשתגע ממש, וידעתי בדיוק איזה גרביים אני צריך ואיפה אני צריך לקנות אותם, ובו ברגע נרגעתי והבנתי שהכול בסדר. לפחות לעת עתה. לא המשכתי למזכירות. צעדתי בחזרה בצעד מתון, לא עוד בדילוגים מגוחכים, לחנייה, נכנסתי לאוטו, נאנחתי בקול, מן אנחת שחרור כזאת, של רווחה, ונסעתי לקנות גרביים.

Georges_de_La_Tour_009

ז'ורז' דה לה טור, מרים המגדלית מכה על חטא

סיפור בהמשכים

אני מעלה סיפור בהמשכים שהתחלתי לכתוב לפני כמה ימים. הכתיבה היא מהירה, כמעט אוטומטית, ואני מתנצל מראש על שגיאות כתיב, תחביר לקוי, חוסר קוהרנטיות וכדומה. נאמר שזה חלק מהקונספט. להלן שלושת הפרקים הראשונים. מקווה להמשיך לפרסם בקרוב.

סיפור בהמשכים

פרק ראשון

שיחה במבואת הספרייה המרכזית

בשיחת מבואה בספרייה המרכזית, איני מרבה בשיחות כאלה, על פי רוב אני נותר אילם לאחר כמה דקות ותולה עיניים כלות בבן שיחי, לא ניחנתי ביכולת לדובב אנשים, להתלהב מסיפוריהם ולהלהיב אותם לספר – ובכל זאת, בשיחת מבואה בספרייה המרכזית, עם טיפוס ססגוני ביותר, שכנראה אינו נצרך לקהל אוהד ופעיל כדי לספר את סיפוריו – מי יודע כמה פעמים חזר על כל סיפור, שהרי דרך סיפורו הייתה משוכללת כל כך, המעבר מנושא לנושא, מדמות לדמות, היה חלק וטבעי כל כך, התפנית בסיום העלילה מוצלחת עד כדי כך שסברתי שסיפר את הסיפור שלו פעמים רבות, אך אולי בכל זאת סיפר סיפור חדש בכל שיחה? ובכן, טיפוס ססגוני זה, קרחת מבהיקה בקדקודו, וזרועותיו השעירות נעות בחיוניות רבה בשעת סיפור, דוקטור לספרות מצרית, צריך אולי להזכיר, בעל חיבה נודעת לארוטיקה עתיקה, תמיד היה מנמיך מעט את קולו בשעה שסיפר לי אנקדוטה פורנוגרפית מימי הפרעונים, כל אותם איסורי מין שנפוצו בממלכה המצרית העתיקה אגב תיאורים עסיסיים של חטאים מיניים שיותר משנועדו לאסור נועדו לענג – אבל אני סוטה מענייני. לא רק שלא ניחנתי ביכולת להתלהב מסיפורי הזולת ולהלהיב אותו, לחלוב ממנו עוד ועוד סיפורים, שנעשים תמיד בוטים יותר מסיפור לסיפור, והרי הפעולה החקלאית הבוטה ביותר העולה על הדעת היא החליבה, זאת סיפר לי פעם בן מושב אנין טעם שפגשתיו בספרייה הלאומית בירושלים – אני, כמובן, מעולם לא ביקרתי ברפת. אינני בטוח אפילו שראיתי פרה מעודי – ובכן, לא רק שלא ניחנתי ביכולת להתלהב ולהלהיב וכולי, גם לא ניחנתי ביכולת לספר סיפור כהלכתו, מתחילתו ועד סופו, מבלי לסטות בכל רגע לשבילים צדדיים נטולי מוצא, הרי מה קשורה הרפת לסיפור שאותו אני רוצה לספר? ואפילו הסיפור הזה אינו שלי, לא יצרתי אותו בעצמי, לא צדתי אותו בעצמי, לא צרפתי פרט לפרט, הוא צנח לידיי מן המוכן, בשיחת מבואה בספרייה המרכזית, וגם כך לא רציתי בו במיוחד. אדרבה, תכף שראיתי את אותו טיפוס ססגוני, דוקטור לפורנוגרפיה מצרית עתיקה, מיד הצטערתי על שיצאתי מהכוך הקטן שבו אני עסוק בענייני משך כל היום. ביקשתי לצאת לקפה, תמיד אני יוצא בחשאי, מביט היטב שאיש ממכריי אינו אורב בשום מקום, לעולם ארד במעלית ואחמוק החוצה מן הבניין בהליכה מהירה, עיניי נטועות ברצפה, כדי שגם אם אתרע מזלי ואיש ממכריי יעבור בדרכי, יהיה זה הוא שיצטרך ליזום שיחה קצרה, יהיה זה הוא שיצטרך לקרוא לי בקול, לעתים יותר מפעם אחת, ורק אז ארים את עיניי אליו בפיזור נפש מזויף ואחלץ מפי כמה מילות ברכה, כמה הלצות חלולות, עד שישחררני לנפשי. כך או כך, נדירים מכריי שקוראים לי, לרוב מניחים לי לחמוק החוצה לקפה שלי, אם בכלל נותנים דעתם לדמותי הקטנה החומקת החוצה. לעתים רחוקות מאוד קוראים לי, וברגע שקוראים לי ואני מרים את עיניי אני מזהה אצלם מבוכה, אצל מכריי האומללים, שהרי השיחה איתי כמוה כטורח, כמטרד, כעינוי, הם שכחו זאת לרגע וקראו לי, וכעת מאוחר מדי ועליהם להחליף איתי כמה מילים של נימוס ושל הלצות חסרות טעם. איש אינו זוכר לעולם מה אני עושה בספרייה ואני לא טורח לפזר את הערפל, כמו שאומרים, הדבר רק יעיק עוד יותר על הנסיבות המעיקות בין כה וכה, וכך או כך אין בכוונתי להאריך בדברים ואיני יכול לדבר על ענייני בקיצור, אין בכוונתי להיות לטורח, פחד עצום יש לי מלהיות טרחני, אני רועד ממש מעצם המחשבה שאיש יחשוב עלי שאני טרחן, אך רק מעצם המחשבה אני נעשה עוד יותר טרחן, ויש שאני מסרב לסיים את השיחה התפלה שנקלעתי אליה שלא ברצוני, ושבן שיחי רק מעוניין לסיימה במהרה, והוא מכה על חטא שהתחיל בה בכלל, והוא חושב אותי לטרחן בלתי נלאה, אבל איני יכול להעלות בדעתי לסיים עכשיו את השיחה, בשעה שטרחנותי ניכרת כל כך, ואני עושה הכול כדי למשוך אותה עוד מעט, כדי שרושם אחר יתפוס את הרושם הטרחני כל כך שאני משאיר בבן שיחי, כל רושם שהוא – אין לי שום בעיה להיות מוזר בעיני הבריות, אדרבה, אין בכך אלא אות כבוד של ממש, מוזר, מפוזר, בלתי שגרתי, בולט בייחודי, משונה, חריג, תמהוני, זה נהדר, "ההוא, התמהוני ההוא", יאמרו אנשים, "הוא משונה", ירכלו סטודנטים, מזכירות חוג, הרי זה רק יועיל לי, ייצור סביבי איזו הילה, דברים כאלה רק מוסיפים באקדמיה, אני עוד עשוי להתמנות לפרופסור מן המניין רק מעצם הילת התמהוני שתודבק לי, אך לעולם, לעולם לא יתמנה פרופסור טרחני לדרגת פרופסור מן המניין! הרי אין זה דבר מתקבל על הדעת שימונה אדם טרחני לדרגת פרופסור מן המניין! אבל אני שוב סוטה מהעניין. הסיפור ששמעתי בשיחת מבואה בספרייה המרכזית לא עוסק לא בפרופסורים מן המניין או שלא מן המניין ולא ברפתות ואין בו תמהונים וטרחנים.

ג'ובאני בנדטו קסטיליונה, שלושה ראשי עגלים, אטיוד.

ג'ובאני בנדטו קסטיליונה. ראשי עגלים, אטיוד

פרק שני

"ארומה" בית התפוצות

אבל אין בכוונתי לשחזר את הסיפור ממש כעת, ולא משום שאין ביכולתי לשחזר אותו, ודאי, אין לי את יכולת הסיפור המשוכללת של הדוקטור לפורנוגרפיה מצרית, והסיפור שהיה בפיו מסוגנן, עסיסי ובנוי לתלפיות ייעשה לעייף, עבש, חסר טעם בכלל, כמו דג שבושל יתר על המידה או אחת מאותן עוגות פרג שאני אוכל מדי יום ב"ארומה" בבית התפוצות, למרות שאינני יכול לסבול את טעמן העבש והבצקי, פעמים רבות אני מכריח את עצמי לבלוע את גושי הבצק הדלוח, בלי ללעוס כלל, רק כדי למלא קצת את בטני בטרם אחזור לכוך השקט שלי בספרייה, פעמים אחרות גרוני לא נשמע לי ופולט החוצה את גוש הבצק שלא נלעס כלל, פולט אותו חזרה החוצה, על שולחן הפלסטיק של "ארומה" בבית התפוצות, פליטה שמסבה לי אי-נעימות רבה ולא אחת מלווה בקולות גועל מן הסובבים אותי, אף על פי שעל פי רוב אני משתדל לבקר ב"ארומה" בית התפוצות בשעות "המתות" ביותר, כמו שאומרים, בשתיים או שלוש אחר הצהריים, אחרי שרוב אנשי הסגל והסטודנטים כבר מילאו את בטנם וחזרו לעיסוקיהם האקדמאיים המשונים, אף על פי כן, לא אחת אני נאלץ לחלוק חלל עם סועדים אחרים שנתקפים בפלצות ממש כשהם רואים אותי פולט גושי בצק לבנים-חומים, לא לעוסים, על שולחן הפלסטיק הלבן של "ארומה" בית התפוצות, לעתים אני אפילו חולק שולחן עם סועדים אחרים, בשעות הדחק, ולמרות שאיני רוצה את תשומת הלב הכה מיותרת הזאת, תשומת לב שרק מייסרת אותי ואת הסובבים אותי, איני יכול לעשות דבר. גרוני הוא המחליט, הוא הדוחה את הבצק הדלוח בעל המתיקות הדלה, הדוחה, של "ארומה" בית התפוצות, ושוב אני פולט החוצה את הגוש הדביק היישר על שולחן הפלסטיק הלבן, לנגד עיניהם של הסועדים החולקים איתי שולחן, שמייד נעמדים על רגליהם, חוטפים את המגש ובורחים למקום אחר, או עוזבים את המגש העמוס באוכל כמו שהוא ונסים החוצה וידם מכסה על פיהם. אבל אני סוטה מהעניין. כאמור, הסיפור ששמעתי הבוקר במבואת הקומה השנייה בספרייה המרכזית ודאי יאבד הרבה מחיוניותו בשעה שאנסה לשחזר אותו על הכתב, אבל לא זאת הסיבה שאיני רואה לנכון לספר אותו ממש עכשיו, אלא לדחות אותו מעט, טרם הגיע הזמן, כמו שאומרים, עדיין לא "רכשתי את לב הזולת", כמו שאומרים, ואם אספר לו כבר עכשיו את הסיפור ששמעתי במבואת הקומה השנייה, ימציא איזה תירוץ לברוח ממני מייד עם תום הסיפור ואני אהיה מגוחך ועלוב בעיני עצמי.

פרק שלישי

עוגת פרג

אז נמתין עם זה מעט. בינתיים אנסה להסביר למה אני ממשיך להגיע בכל יום ל"ארומה" בית התפוצות ולפלוט על שולחן הפלסטיק הלבן את גוש הבצק החום הדלוח שמכונה "עוגת פרג" אך ברור לכול, לאקדמאים הלאים שעומדים בתור מול הקופאית של "ארומה" בית התפוצות, לסטודנטים שצוהלים בקול גדול, שמקפצים במהירות במבואת בית התפוצות, שמחשבים לדרוס את כל מה שמולם, סטודנטים דורסניים, סטודנטים חסונים וגבוהים שהשד יודע, כמו שאומרים, מאין ירשו את החוסן והגובה שלהם, סטודנטים – הרשו לי לומר זאת ברורות – גויים, קוזאקים, ערלים, דורסניים וצוהלים בקול גדול, על כל פנים, גם הם, כמו גם הקופאיות השבריריות בעלות הקול הגבוה והחנוק של "ארומה" בית התפוצות, המנקה הערבייה הצעירה שלעולם אינה מדברת עם הלקוחות, מתוך בוז, כך אני מניח, ושהיא זאת שנאלצת לנקות בכל יום את הקיא הדוחה שלי שממתין רק לה על שולחן הפלסטיק הלבן הבוהק, רק לה הוא ממתין ואני נמלא בושה ואימה למחשבה הנוראה הזאת, לאינטימיות הנוראה הזאת שאני כופה בכל יום על המנקה הערבייה הצעירה שאיתה לא החלפתי מילה בימיי אך היא בוודאי אחת הבריות הקרובות אליי ביותר באוניברסיטה, ובכלל בעצם – הקיצור, גם היא, גם הסטודנטים הצוהלים והדורסניים, גם האקדמאים הלאים, גם הקופאיות השבריריות עם הקול הגבוה והחנוק, וגם אני, כולנו יודעים שגושי הבצק הדלוח, חסר הטעם, שנמכר ב"ארומה" בית התפוצות במחיר של 15 שקלים – אינם ראויים לשם "עוגת פרג" שהרי אין בהם כל זרעי פרג ורק השד יודע מהם הפרורים השחורים העלובים למראה ונוראי הטעם שמכסים בדלילות את ערוות הבצק החיוור, היבשושי, כחתיכת סמרטוט שמכסה גופה של זונה עלובה. אבל אני חוזר לזונה העלובה הזאת ולסמרטוט הנורא שבקושי רב מכסה אותה בכל יום מחדש, ומקיא אותה על השולחן בכל יום מחדש, והמנקה הערבייה הצעירה נאלצת לנקות אותה בכל יום מחדש, בלי להחליף איתי או איש מהלקוחות מילה אחת בודדה. אז למה אני ממשיך ועושה זאת בכל יום מחדש? ברור מאליו שלעולם לא אעז לדרוך בקפיטריה של גילמן ששורצת קוזקים גויים צעירים שדורסים כל מה שלידם. שנים לא הייתי שם. אין לי אפשרות אחרת חוץ מ"ארומה" בית התפוצות. אין לי כל אפשרות אחרת חוץ מ"עוגת הפרג" שאינה ראויה לשמה. טעמתי ודאי את כל שאר העוגות והמאפים ב"ארומה" בית התפוצות, וכל כמה ש"עוגת הפרג" נוראית ואיומה, מחרידה ממש, עדיין היא עדיפה – אם ניתן להתבטא כך – לאין ערוך מכל מאפה או עוגה אחרים בתפריט הזוועה של "ארומה" בית התפוצות, אני מפציר בכם, הקוראים, ללכת לסניף "ארומה" בית התפוצות ולנסות את אחד המאפים או את אחת העוגות, כל עוד לא תנסו לא תבינו מדוע אני נדרש למילים קשות כל כך, הרי כשאני כותב "זוועה" אני מתכוון לזוועה במלוא מובן המילה. אני מכיר היטב את השימושים של המילה "זוועה", את ההקשרים המקובלים שלה אצל הדוברים, את האסוציאציות שהיא מעלה, ובכל זאת אין בשפה מילה אחרת שתתאים יותר לתיאור המאפים או העוגות של "ארומה" בית התפוצות שאת העוגה הטובה ביותר בתפריט – אם ניתן להתבטא כך – אני אוכל בכל יום מחדש, ובכל יום מחדש אני פולט – מקיא למעשה – אותה מתוכי על שולחן הפלסטיק הלבן והבוהק מניקיון של "ארומה" בית התפוצות, ואני כבר רואה מזווית העין את המנקה הערבייה הצעירה ממהרת בשתיקה נוראה לעברי כדי לנקות את הקיא, ואני ממהר להסתלק מהמקום כדי לא לראות אותה מנקה את הקיא – אם זה לא זוועה, אינני יודע זוועה מהי. ובכל זאת אני חוזר בכל יום מחדש. ואינני יודע למה בעצם. אינני יודע למה אני חוזר בכל יום מחדש ל"ארומה" בית התפוצות כדי לאכול ולפלוט את "עוגת הפרג". אולי משום שבהליכה הקצרה מהספרייה המרכזית ל"ארומה" בית התפוצות אני מתקרב מעט לגן למחקר זואולוגי של אוניברסיטת תל אביב, שם עובד בני הצעיר בנימין.

ג'ובאני בנדטו קסטיליונה. גמלים, אטיוד

ג'ובאני בנדטו קסטיליונה.
גמלים, אטיוד

ים באר שבע

משהו הבהיל אותי בחלום שחלמתי לפני שבועיים. מה בדיוק? אולי הנוכחות האימהית העודפת, המעיקה, אולי החזרה דרומה לבאר שבע, אולי הים הדרומי העמוק שהתגלה פתאום בלב העיר, בשכונה ג'. חששתי לפרסם את החלום בבלוג אבל הדימוי החזק שבו הכריע את הכף. הנה הוא: אני מבקר בעומר, פוגש את גיל כמובן. הוא סופר-קול, לא סופר אותי, בקושי אומר שלום. שילך לחפש. אני בעצם בביקור אימהות, בכלל לא באתי לבקר חברים. הגעתי עם אמא במונית שירות, אנחנו פוגשים כמה אימהות מקומיות, חברות שלה. הנה באה אמא של שי. אני שואל אותה מה איתו, מה שלומו. הוא גיי, היא מספרת. אני מופתע. מה פתאום גיי, הוא היה חבר של זאתי, מה שמה. הלאה. אנחנו מבקרים את אמא של סמדר בבית החולים. אני ילד קטן ועשוי לפלוט שטויות אז מתדרכים אותי להיות בשקט, היא במצב רגיש. אבל הכול מסתדר בסדר גמור. אני והיא מסתדרים מצוין ומדברים בחמימות. צפוף בחדר שלה. בחור הודי צעיר עומד בסמוך ומסביר לי ברכות שיש אהבה גדולה ביני לבין אמא של סמדר. אתה נעשה כהה יותר כשאתה מדבר איתה, הוא אומר לי, וזה סימן לאהבה גדולה. ההודי הצעיר הוא בעצם פרופסור באגף בית החולים, אני מבחין בתג שעל החלוק הלבן שלו, הוא יודע על מה הוא מדבר, אני מהרהר לעצמי.

אנחנו בשכונה ג', ליד בית הקולנוע. מקרינים שם סרט, אולי "הצגת הקולנוע האחרונה"? אנחנו עומדים ליד דלתות היציאה. אני מביט על הקרקע ורואה צדף. הקרקע מכוסה צדפים. אמא תוהה אם הבאר שבעים יודעים שהיה שם ים פעם, שים גדול כיסה את באר שבע פעם. היא עסוקה בשאלה הזאת וחוזרת עליה שוב ושוב, "הם יודעים את זה? הם יודעים על הים שהיה פה פעם?"

הנה הסרט שהקרינו בקולנוע: שתי בחורות צעירות – אני מכיר אותן מהאוניברסיטה – נכנסות לניידת משטרה ונוסעות היישר לתוך הים. הניידת צוללת מתחת לפני המים, עמוק-עמוק למטה, לחץ המים מתגבר, צורות מוזרות נראות סביבן, בטח בגלל הלחץ העצום, אני חושב. הבחורות בניידת מתפעלות נורא, זה מראה מאוד יפה, המעמקים. הניידת פוגשת מפלצת חומה-אפרפרה מעוררת פלצות, ביכולתה למחוץ את הניידת בקלות, באפס מאמץ. אני מתעורר. התעוררתי בזמן, אני חושב.

פיליפו נפוליטנו, שני צדפים.

פיליפו נפוליטנו, שני צדפים.