שנים החרמתי את גרמניה. כלומר, סירבתי בעקשנות לבקר בה, התענגתי להסביר לאנשים בפירוט ובגסות מדוע איני חפץ לבקר בה, ובה בעת ביקשתי להעמיק את ההיכרות שלי איתה, לבקר קצת בשיעורי גרמנית במכון גיתה, לשאול את אבי על חיי הוריו בגרמניה, לקרוא רומנים, לשמוע באך וואגנר… כמובן, בהיותי בסך הכול אדם אחד ויחיד, ולא מן החשובים, לא היה זה אלא חרם קט, סתמי, חסר כל השפעה של ממש על ענייני השעה. ובכל זאת, במשך שנים התבשמתי מריחו של החרם שהטלתי על גרמניה, והזכרתי תחת כל עץ רענן שוויתרתי בזמנו על האפשרות להחזיק באזרחות גרמנית, אף שהייתי זכאי לה (ואמנם אבי ואחותי הם אזרחי גרמניה). והנה, לפני חודשיים, גמלה בלבי החלטה לשבור את החרם. להשיג אזרחות. אני לא יודע להסביר בדיוק מדוע.
הימים היו ימי המחאה החברתית הגדולה, אני נפרדתי מחברה, שנת הלימודים הסתיימה, ריק מאיים חישב להשתלט על חיי, וישראל ונמאסה עלי עד כדי כך שביקשתי לעזוב אותה ולא לשוב לעולם. בוקר אחד, כמעשה שבשגרה, ניווטתי את דרכי לאתר הידידותי של שגרירות גרמניה בישראל, ושלחתי דרכו בקשת התאזרחות. ביקשתי לדעת מה עליי לעשות כדי לקבל אזרחות גרמנית, אילו מסמכים עליי להמציא. התשובה לא איחרה להגיע. אדם בשם מרטין גונתר שלח לי מייל תשובה. בתחילה לא הבנתי מה הוא רוצה. האנגלית המגורמנת, התוקפנית משהו, של עובדי השגרירות, אינה מצטיינת בבהירות דווקא. כפי שהתברר לי, המייל שלי, שאותו כתבתי בתמימות בעברית, תורגם ברשלנות לגרמנית, והמתרגם (גוגל?) התעלם מהעובדה שאבי אזרח גרמניה, והוסיף לי בשרירותיות כמה אחים בעלי אזרחות גרמנית. מרטין גונתר בישר לי באדיבות קרירה שעליי לשלוח את תעודות האזרוח של אחיי ואת תעודת הלידה שלי, מתורגמות לגרמנית ומאושרת ע"י נוטריון. הוא מצדו "יחזור אלי בהמשך".
אני אין לי אחים. לכתוב לגונתר שהתרגום שבידיו שגוי – את זה לא כדאי לעשות. ההיסטוריה מלמדת לא להתחצף לביורוקרט גרמני. הגרמני מתענג על הביורוקרטיה שלו, גאה בה ומשרת אותה בהערצה. חריצות הפקיד – נחת לאומה. "נחת האומה – נחת של גויים", הייתה אומרת סבתי מרגוט, שעזבה את מינכן בתחילת שנות ה-30 והשתקעה בבנימינה. אם כן, החלטתי לשלוח לו את תעודות האזרוח של אבי ואת תעודת הלידה שלי. יהיה מה שיהיה. היכן שהוא, במעבה הביורוקרטיה הגרמנית, מאופסנת כעת ההתקשרות ביני לבין עובד שגרירות גרמניה, מר מרטין גונתר. זה טוב, אני חושב. מסמך כנגד מסמך, מסמך כנגד חיים, מסמך כנגד עצבות ובדידות, הדם שלי ודם הרייך נאחזים זה בזה, ומשהו חדש, מפחיד, נוצר.
שריפת יהודים בזמן המגפה השחורה. תחריט גרמני, נירנברג, 1493
אני חושב שטוב תעשה גרמניה אם תאזרח אותי, הדבר יועיל לשנינו באותה המידה. הנה, כמחווה ראשונה מצדי, אני מפרסם בבלוג קטע רלוונטי מתוך הרומן "לוטה בויימר", מאת תומס מאן, בתרגום צבי ארד. הרומן מגולל את ביקורה של שרלוטה קסטנר, הגיבורה החיה והקיימת של "ייסורי ורתר הצעיר", בויימר, ארבעים שנים אחרי פגישתה האחרונה עם "ידיד נעוריה", המשורר גתה. בחלקו האחרון של הרומן נערכת סעודה חגיגית, ובמהלכה פותח המשורר במונולוג על אודות מאורע שאירע לפני שנים רבות בעיר אֶגֶר (בספרות היהודית הרבנית, מוכרת אֶגֶר בשם ערלוי, בעקבות שמה הגרמני – Earlu):
אחר כך, בהנמכת קול, בשפתיים משורבבות ובפָנים אומרות אסון, שהיה בהן גם משהו אֶפּי-מבדח, סיפר כפי שמספרים לילדים משהו מפחיד, על ליל-דמים שראתה עיר מופלאה זו בימי הביניים המאוחרים, ליל פרעות ביהודים שנסחפו אליו תושבי המקום פתאום, כמו מתוך עווית, והכרוניקות העתיקות מספרות על כך. רבים מבני ישראל ישבו באֶגֶר, ברחובות רבים שהוקצו להם, ושם עמד גם אחד מבתי-הכנסת הנודעים ביותר שלהם ליד בית מדרש גבוה, היחיד בגרמניה. יום אחד קם נזיר מן היחפים, שהיה בעל כושר דיבור כובש ומלהיב, תיאר בדרשתו את ייסורי-ישו בצורה מעוררת רחמים, והציג בזעם את היהודים כאשמים באסון זה; חייל צמא-מעשים, שהתרגש מאוד מהדרשה, קפץ אל המזבח, תפס בצלב וקרא: "כל אדם נוצרי ילך אחרי!", ובכך הטיל את הניצוץ אל לב ההמון הנוח להתלקחות. ואכן הלכו אחריו, ובחוץ הצטרפו אנשי-אספסוף מכל המינים, וברחוב היהודים התחילו ביזה ורצח, שלא נודע כמותם; היהודים האומללים נדחקו אל סימטה שבין שני רחובות ראשיים ושם נטבחו, ומסימטה זו הנקראת עד היום "סמטת-הרצח" זרם הדם כנחל. נמלט מטבח זה יהודי אחד בלבד, על ידי כך שנדחק לתוך ארובה, עד יעבור זעם. לאחר שהושב השקט על כנו בעיר המתחרטת, שאגב נענשה קשה על המאורע בידי קיסר רומא קרל הרביעי, הוכרז היהודי חגיגית כאזרח אֶגֶר.
"כאזרח אֶגֶר!" קרא המספר. "מעתה הריהו משהו, וכאילו זכה בפיצוי נהדר. ודאי אבדו לו אישה וילדים ורכוש וכל הקרובים והידידים, כל הקהילה, שלא לדבר על המחנק בארובה שבילה בה שעות איומות. עירום וחסר כל עמד כאן, אבל היה אזרח אֶגֶר, ואפילו גא על כך. האם עמדתם על טיבם של בני אדם? כאלה הם. בשמחה הם מניחים לתאווה ולמעשים המחרידים ביותר להשתלט עליהם, ולאחר שנצטננה רוחם הם נהנים גם ממחוות הנדיבות המתחרטת, ומאמינים כי בכך כיפרו על הנבלה – ויש בזה משהו מרגש ומצחיק כאחד. ואין הציבור מדבר על המעשה אלא על האירוע בלבד, ורואה התפרצויות כאלה בעין יפה יותר מאשר את אירועי הטבע שאין עליהם שליטה, שכן מקורם במצב הנפש של התקופה; וכן הוא רואה את ההתערבות המאחרת לבוא בבחינת מעשה-צדקה של ההומאניות המצויה תמיד, עליונה על הכול ומתקנת את העוול; במקרה שלנו הרי זה מלך רומא, המציל את כבוד האנושות כיד יכולתו, מצווה לחקור את המקרה החמור ומטיל על העירייה האחראית קנס כספי."
… אופי היהודים וגורלם הוסיפו לשמש שעה קלה נושא שיחתו…
גיתה – דיוקן מאת יוזף קרל שטילר
המונולוג ששם תומס מאן בפי גתה, כנראה שאינו מדויק מבחינה היסטורית. יהודים אמנם מוזכרים בכרוניקות של אֶגֶר (כיום בהונגריה) עוד מימי הביניים, אך התיישבות מסודרת של יהודים בעיר החלה רק ב-1840, לאחר שהפרלמנט ההונגרי אישר התיישבות של יהודים בערים. ברשימות הפוגרומים הענפות שמצאתי באינטרנט, לא נזכרת אֶגֶר כלל. ואולם, למרבה הזוועה, התברר לי שהטבח המתואר ברומן, קרם עור וגידים ונעשה למציאות איומה. בחודש מאי, 1944, חמש שנים בלבד לאחר פרסום הרומן "לוטה בויימר", נתן הכובש הנאצי הוראה לרכז את יהודי אגר בגטו שהוקם במרכז העיר. ב-15 במאי הסתיים ריכוזם של 1,620 יהודים בגטו, ובשמיני ליוני, לאחר מסע מייסר בן 26 קילומטרים, הועמסו היהודים המותשים על קרונות בקר ונשלחו לאושוויץ. רק בודדים שרדו את מחנה ההשמדה, ועם סיום המלחמה, שבו לעיר. אני תוהה אם מאן שמע על גורל יהודי אגר. אני מתקשה להאמין בכך, אבל אילו שמע, לא היה מופתע. הנה מה ששם בפי גתה בפרק השביעי של הספר:
"מאוסה דבקותם (של הגרמנים) בערפל ובשיכרון ובפראות הגסה; מצער הדבר, שהם מתמכרים באמון לכל נוכל משולהב, הפונה אל רגשותיהם השפלים ביותר, מחזק אותם במידותיהם המגונות, ומלמד לראות את הלאומיות כהתבדלות ופראות; עלוב הדבר, שהם רואים את עצמם גדולים ונהדרים כשאבד כבודם עד היסוד, ומבטים מרים ומרושעים הם שולחים באנשים, אשר הזרים רואים בהם את גרמניה ומכבדים אותם. איני רוצה כלל לפייס אותם. אין הם אוהבים אותי כלל. יפה, גם אני איני אוהב אותם, ואם כן – פרענו חשבון."
Read Full Post »
חֶלְמָאִי 