"בואם של חלומות אינו קבוע למועד ופרשנותם מעוררת פיהוק" (יוסיף ברודסקי, חותם מים).
כבר קיים זמן מה, הבלוג הזה, ועד עתה בכלל לא נזקקתי לא למוטו ולא לקוראים, אבל פתאום נקרה בדרכי מוטו נאה, אז בבקשה. החלומות האחרונים שלי נפסלים על הסף, לא מעניינים ולא ממוקדים. שיחות עקרות עם עיתונאים-עמיתים וחברי-ילדות, בהייה בים, משחק עם מרמיטה, געגועים לדבר מה. אלה התכנים. גם לבלוג בלי קהילה יש סף קבלה. במקום חלום עדכני הנה חלום ישן, אבל מלא עניין. יד שנייה כמו חדש.
גבירה באדום, עם כלב – פונטורמו (ברונזינו?)
אני בעומר, בכניסה ליישוב מכיוון באר שבע. אני נכנס לישוב ופוסע בכביש הישן. הוא לא בשימוש זה זמן רב ועשב צומח עליו. אין שוליים מסודרים ואני חושש להידרס ע"י אחת המכוניות. אני גם חושש שמי מהנהגים או התושבים יזהה אותי. באמצע הדרך אני נעצר. אני נזכר שקבעתי עם אבא להיפגש בתל אביב ואני פונה בחזרה לכיוון הכניסה לישוב, לתפוס אוטובוס. אני מבחין באישה עם כלב. הכלב פצוע. היא מחזיקה אותו בידיה. היא חיתלה את הכלב והניחה אחריה את החיתול; בחור צעיר, חייל, נוזף בה: "אל תזרקי חיתולים!".
חֶלְמָאִי 