התעוררתי בחצות, לקחתי שוב כדור, והתעוררתי בתשע בבוקר. חלמתי חלום שבור: אנחנו במסעדת עילית, כזאת של הביוקר, שמונה-תשעה כוכבי מישלן, די סיזיפית במראה שלה, שולחן וכיסאות תואמי צבע, חלל מונוכרומטי, צבע חָקי-ירקרק. אני עם התיק-בית-ספר החבוט של הקטנה שלי, נותן אותו למלצר והוא עושה פרצוף. בפינה יש אקווריום עם דגים כתומים גדולים, כמו אלו שבבריכות האקולוגיות. זה אקווריום מוזר, אין זכוכית, או כל דבר אחר שיחזיק את המים מלהישפך החוצה, הם פשוט מוחזקים באיזה קסם או טריק. אבל הקסם לא עובד כל כך טוב. הדגים מגיעים לקצה האקווריום, מוציאים קצת את ראשם מן המים וחוזרים פנימה. אבל כשהם באים בקבוצה הם נדחפים, ואז אחד מהם, סקרן, קופץ החוצה. הוא נפל החוצה, על הרצפה, נושם בכבדות. צריך להחזיר אותו. יש כבר כמה כאלה, נושמים בכבדות בפה פעור ועיניים קרועות על רצפת המסעדה. צריך להשיב אותם למים, אני מחפש את מי אפשר לגייס, איפה המלצר? אני לא מתכוון לעשות את זה לבדי, זה קצת דוחה.
בערב, אנחנו חוזרים. אני עם חבר. החברה שלו גם נמצאת, היא בדיוק נמנמה ומתוך הפוך היא שואלת: "שמעת על המהפכה?" איזו? "של ברק, הוא מתכנן הפיכה, ביום שני". אני סקפטי. "אתה צריך לשמוע יותר את גלי ישראל," היא אומרת. היא יפה. אני מתעורר.
חֶלְמָאִי 