פרק שני. ארוחת ערב.
הוריי היו שורקים לנו. כמו לכלבים. אבא או אמא היו חוזרים הביתה מהעבודה או מכל מקום אחר, מחנים את האוטו, פותחים את השער, צועדים את מעט הצעדים עד לדלת הכניסה העשויה עץ וזכוכית מוזהבת, משחילים את המפתח בעד חור המנעול ושורקים מן שריקה שכזאת בת שני תווים, שריקה חדה וחזקה שטלטלה אותנו והעירה אותנו באחת מהאפתיה ששרתה עלינו בשעות השיממון של אחרי הצהריים. אחותי ואני היינו זוקפים את גבינו בדריכות ומתח ניכר פתאום במבטינו הנבוכים. כהרף עין היינו מנתרים ורצים במורד מדרגות העץ החורקות לקבל את פני אדונינו. אני הייתי בן ארבע, אחותי בת שבע. רצנו לדלת הכניסה וקפצנו על אבא ועל אמא כחיות מורעבות. ייתכן בהחלט שהיינו מורעבים, הוריי הנהיגו משטר הזנה קפדני באותם ימים. אם היה זה אבא שחזר הביתה, היינו מקפצים סביבו בהתלהבות שקטה ורצינית. "מה אתם זוממים", הוא היה ממלמל והודף אותנו מעל ברכיו בידיו הגדולות. היינו נצמדים לגבו הענק ושואפים לקרבנו את ריח הפוספטים שעלה ממנו. הוא עבד באותה תקופה במפעלי ים המלח והיה חוזר הביתה אפוף ריחות משכרים ורעילים. אם זו הייתה אמא היינו מאיצים בה בשקט, בלי להביט ישירות לעיניה, לגשת למטבח ולהכין אוכל. היא הייתה נענית בחוסר התלהבות. בתנועות איטיות מאוד, איטיות להחריד, הייתה מוציאה צלחת ועוד צלחת, כוס ועוד כוס, מארון בעל דלתות זכוכית צהובה ודביקה. אחר כך הייתה מסירה באיטיות את המנעולים מהמקרר ומהמזווה ומוציאה לחם או סיר מרק, קופסת שימורי טונה או מילקי, מניחה על השולחן ונאנחת. היינו מתיישבים ליד השולחן, עינינו הבולטות והאטומות בוהות בצלחות הריקות ובסיר המכוסה. ישבנו בצייתנות, מריירים, ידינו מונחות על ברכינו, קפוצים ורפויים בעת ובעונה אחת. או-אז ניתן האות ואכלנו את המזון שניתן לנו במתינות מאולצת, מגוחכת למראה, נלחמנו בטבע הכלבי שלנו שביקש לטרוף את האוכל בבת אחת. לטרוף את הלחם, את הטונה, את המרק, את המילקי בביס אחד גדול. אבא כינה אותי פְרֶסֶר. אחותי לא זכתה לכינוי. עם הזמן הרגילה את עצמה לאכול מעט. היא הייתה מרדנית. לעתים הייתה מסתפקת, אחרי יום שלם של צום, בפרוסת לחם לבן. לעתים הייתה אוכלת רק את קרום הלחם. טובלת אותו במעט חלב או מים. אני לעומתה חיסלתי את הצלחת וליקקתי אותה עם תום הארוחה. לי קראו פרסר. אחותי לא זכתה לכינוי. אמי הייתה אומרת לאחיותיה או לחברותיה שהילדה אוכלת כמו ציפור, אבל עם הילד אין בעיה כזאת.
רמברנדט – ילד, כלב ואישה מבוגרת
חֶלְמָאִי 