אני מעלה סיפור בהמשכים שהתחלתי לכתוב לפני כמה ימים. הכתיבה היא מהירה, כמעט אוטומטית, ואני מתנצל מראש על שגיאות כתיב, תחביר לקוי, חוסר קוהרנטיות וכדומה. נאמר שזה חלק מהקונספט. להלן שלושת הפרקים הראשונים. מקווה להמשיך לפרסם בקרוב.
סיפור בהמשכים
פרק ראשון
שיחה במבואת הספרייה המרכזית
בשיחת מבואה בספרייה המרכזית, איני מרבה בשיחות כאלה, על פי רוב אני נותר אילם לאחר כמה דקות ותולה עיניים כלות בבן שיחי, לא ניחנתי ביכולת לדובב אנשים, להתלהב מסיפוריהם ולהלהיב אותם לספר – ובכל זאת, בשיחת מבואה בספרייה המרכזית, עם טיפוס ססגוני ביותר, שכנראה אינו נצרך לקהל אוהד ופעיל כדי לספר את סיפוריו – מי יודע כמה פעמים חזר על כל סיפור, שהרי דרך סיפורו הייתה משוכללת כל כך, המעבר מנושא לנושא, מדמות לדמות, היה חלק וטבעי כל כך, התפנית בסיום העלילה מוצלחת עד כדי כך שסברתי שסיפר את הסיפור שלו פעמים רבות, אך אולי בכל זאת סיפר סיפור חדש בכל שיחה? ובכן, טיפוס ססגוני זה, קרחת מבהיקה בקדקודו, וזרועותיו השעירות נעות בחיוניות רבה בשעת סיפור, דוקטור לספרות מצרית, צריך אולי להזכיר, בעל חיבה נודעת לארוטיקה עתיקה, תמיד היה מנמיך מעט את קולו בשעה שסיפר לי אנקדוטה פורנוגרפית מימי הפרעונים, כל אותם איסורי מין שנפוצו בממלכה המצרית העתיקה אגב תיאורים עסיסיים של חטאים מיניים שיותר משנועדו לאסור נועדו לענג – אבל אני סוטה מענייני. לא רק שלא ניחנתי ביכולת להתלהב מסיפורי הזולת ולהלהיב אותו, לחלוב ממנו עוד ועוד סיפורים, שנעשים תמיד בוטים יותר מסיפור לסיפור, והרי הפעולה החקלאית הבוטה ביותר העולה על הדעת היא החליבה, זאת סיפר לי פעם בן מושב אנין טעם שפגשתיו בספרייה הלאומית בירושלים – אני, כמובן, מעולם לא ביקרתי ברפת. אינני בטוח אפילו שראיתי פרה מעודי – ובכן, לא רק שלא ניחנתי ביכולת להתלהב ולהלהיב וכולי, גם לא ניחנתי ביכולת לספר סיפור כהלכתו, מתחילתו ועד סופו, מבלי לסטות בכל רגע לשבילים צדדיים נטולי מוצא, הרי מה קשורה הרפת לסיפור שאותו אני רוצה לספר? ואפילו הסיפור הזה אינו שלי, לא יצרתי אותו בעצמי, לא צדתי אותו בעצמי, לא צרפתי פרט לפרט, הוא צנח לידיי מן המוכן, בשיחת מבואה בספרייה המרכזית, וגם כך לא רציתי בו במיוחד. אדרבה, תכף שראיתי את אותו טיפוס ססגוני, דוקטור לפורנוגרפיה מצרית עתיקה, מיד הצטערתי על שיצאתי מהכוך הקטן שבו אני עסוק בענייני משך כל היום. ביקשתי לצאת לקפה, תמיד אני יוצא בחשאי, מביט היטב שאיש ממכריי אינו אורב בשום מקום, לעולם ארד במעלית ואחמוק החוצה מן הבניין בהליכה מהירה, עיניי נטועות ברצפה, כדי שגם אם אתרע מזלי ואיש ממכריי יעבור בדרכי, יהיה זה הוא שיצטרך ליזום שיחה קצרה, יהיה זה הוא שיצטרך לקרוא לי בקול, לעתים יותר מפעם אחת, ורק אז ארים את עיניי אליו בפיזור נפש מזויף ואחלץ מפי כמה מילות ברכה, כמה הלצות חלולות, עד שישחררני לנפשי. כך או כך, נדירים מכריי שקוראים לי, לרוב מניחים לי לחמוק החוצה לקפה שלי, אם בכלל נותנים דעתם לדמותי הקטנה החומקת החוצה. לעתים רחוקות מאוד קוראים לי, וברגע שקוראים לי ואני מרים את עיניי אני מזהה אצלם מבוכה, אצל מכריי האומללים, שהרי השיחה איתי כמוה כטורח, כמטרד, כעינוי, הם שכחו זאת לרגע וקראו לי, וכעת מאוחר מדי ועליהם להחליף איתי כמה מילים של נימוס ושל הלצות חסרות טעם. איש אינו זוכר לעולם מה אני עושה בספרייה ואני לא טורח לפזר את הערפל, כמו שאומרים, הדבר רק יעיק עוד יותר על הנסיבות המעיקות בין כה וכה, וכך או כך אין בכוונתי להאריך בדברים ואיני יכול לדבר על ענייני בקיצור, אין בכוונתי להיות לטורח, פחד עצום יש לי מלהיות טרחני, אני רועד ממש מעצם המחשבה שאיש יחשוב עלי שאני טרחן, אך רק מעצם המחשבה אני נעשה עוד יותר טרחן, ויש שאני מסרב לסיים את השיחה התפלה שנקלעתי אליה שלא ברצוני, ושבן שיחי רק מעוניין לסיימה במהרה, והוא מכה על חטא שהתחיל בה בכלל, והוא חושב אותי לטרחן בלתי נלאה, אבל איני יכול להעלות בדעתי לסיים עכשיו את השיחה, בשעה שטרחנותי ניכרת כל כך, ואני עושה הכול כדי למשוך אותה עוד מעט, כדי שרושם אחר יתפוס את הרושם הטרחני כל כך שאני משאיר בבן שיחי, כל רושם שהוא – אין לי שום בעיה להיות מוזר בעיני הבריות, אדרבה, אין בכך אלא אות כבוד של ממש, מוזר, מפוזר, בלתי שגרתי, בולט בייחודי, משונה, חריג, תמהוני, זה נהדר, "ההוא, התמהוני ההוא", יאמרו אנשים, "הוא משונה", ירכלו סטודנטים, מזכירות חוג, הרי זה רק יועיל לי, ייצור סביבי איזו הילה, דברים כאלה רק מוסיפים באקדמיה, אני עוד עשוי להתמנות לפרופסור מן המניין רק מעצם הילת התמהוני שתודבק לי, אך לעולם, לעולם לא יתמנה פרופסור טרחני לדרגת פרופסור מן המניין! הרי אין זה דבר מתקבל על הדעת שימונה אדם טרחני לדרגת פרופסור מן המניין! אבל אני שוב סוטה מהעניין. הסיפור ששמעתי בשיחת מבואה בספרייה המרכזית לא עוסק לא בפרופסורים מן המניין או שלא מן המניין ולא ברפתות ואין בו תמהונים וטרחנים.
ג'ובאני בנדטו קסטיליונה. ראשי עגלים, אטיוד
פרק שני
"ארומה" בית התפוצות
אבל אין בכוונתי לשחזר את הסיפור ממש כעת, ולא משום שאין ביכולתי לשחזר אותו, ודאי, אין לי את יכולת הסיפור המשוכללת של הדוקטור לפורנוגרפיה מצרית, והסיפור שהיה בפיו מסוגנן, עסיסי ובנוי לתלפיות ייעשה לעייף, עבש, חסר טעם בכלל, כמו דג שבושל יתר על המידה או אחת מאותן עוגות פרג שאני אוכל מדי יום ב"ארומה" בבית התפוצות, למרות שאינני יכול לסבול את טעמן העבש והבצקי, פעמים רבות אני מכריח את עצמי לבלוע את גושי הבצק הדלוח, בלי ללעוס כלל, רק כדי למלא קצת את בטני בטרם אחזור לכוך השקט שלי בספרייה, פעמים אחרות גרוני לא נשמע לי ופולט החוצה את גוש הבצק שלא נלעס כלל, פולט אותו חזרה החוצה, על שולחן הפלסטיק של "ארומה" בבית התפוצות, פליטה שמסבה לי אי-נעימות רבה ולא אחת מלווה בקולות גועל מן הסובבים אותי, אף על פי שעל פי רוב אני משתדל לבקר ב"ארומה" בית התפוצות בשעות "המתות" ביותר, כמו שאומרים, בשתיים או שלוש אחר הצהריים, אחרי שרוב אנשי הסגל והסטודנטים כבר מילאו את בטנם וחזרו לעיסוקיהם האקדמאיים המשונים, אף על פי כן, לא אחת אני נאלץ לחלוק חלל עם סועדים אחרים שנתקפים בפלצות ממש כשהם רואים אותי פולט גושי בצק לבנים-חומים, לא לעוסים, על שולחן הפלסטיק הלבן של "ארומה" בית התפוצות, לעתים אני אפילו חולק שולחן עם סועדים אחרים, בשעות הדחק, ולמרות שאיני רוצה את תשומת הלב הכה מיותרת הזאת, תשומת לב שרק מייסרת אותי ואת הסובבים אותי, איני יכול לעשות דבר. גרוני הוא המחליט, הוא הדוחה את הבצק הדלוח בעל המתיקות הדלה, הדוחה, של "ארומה" בית התפוצות, ושוב אני פולט החוצה את הגוש הדביק היישר על שולחן הפלסטיק הלבן, לנגד עיניהם של הסועדים החולקים איתי שולחן, שמייד נעמדים על רגליהם, חוטפים את המגש ובורחים למקום אחר, או עוזבים את המגש העמוס באוכל כמו שהוא ונסים החוצה וידם מכסה על פיהם. אבל אני סוטה מהעניין. כאמור, הסיפור ששמעתי הבוקר במבואת הקומה השנייה בספרייה המרכזית ודאי יאבד הרבה מחיוניותו בשעה שאנסה לשחזר אותו על הכתב, אבל לא זאת הסיבה שאיני רואה לנכון לספר אותו ממש עכשיו, אלא לדחות אותו מעט, טרם הגיע הזמן, כמו שאומרים, עדיין לא "רכשתי את לב הזולת", כמו שאומרים, ואם אספר לו כבר עכשיו את הסיפור ששמעתי במבואת הקומה השנייה, ימציא איזה תירוץ לברוח ממני מייד עם תום הסיפור ואני אהיה מגוחך ועלוב בעיני עצמי.
פרק שלישי
עוגת פרג
אז נמתין עם זה מעט. בינתיים אנסה להסביר למה אני ממשיך להגיע בכל יום ל"ארומה" בית התפוצות ולפלוט על שולחן הפלסטיק הלבן את גוש הבצק החום הדלוח שמכונה "עוגת פרג" אך ברור לכול, לאקדמאים הלאים שעומדים בתור מול הקופאית של "ארומה" בית התפוצות, לסטודנטים שצוהלים בקול גדול, שמקפצים במהירות במבואת בית התפוצות, שמחשבים לדרוס את כל מה שמולם, סטודנטים דורסניים, סטודנטים חסונים וגבוהים שהשד יודע, כמו שאומרים, מאין ירשו את החוסן והגובה שלהם, סטודנטים – הרשו לי לומר זאת ברורות – גויים, קוזאקים, ערלים, דורסניים וצוהלים בקול גדול, על כל פנים, גם הם, כמו גם הקופאיות השבריריות בעלות הקול הגבוה והחנוק של "ארומה" בית התפוצות, המנקה הערבייה הצעירה שלעולם אינה מדברת עם הלקוחות, מתוך בוז, כך אני מניח, ושהיא זאת שנאלצת לנקות בכל יום את הקיא הדוחה שלי שממתין רק לה על שולחן הפלסטיק הלבן הבוהק, רק לה הוא ממתין ואני נמלא בושה ואימה למחשבה הנוראה הזאת, לאינטימיות הנוראה הזאת שאני כופה בכל יום על המנקה הערבייה הצעירה שאיתה לא החלפתי מילה בימיי אך היא בוודאי אחת הבריות הקרובות אליי ביותר באוניברסיטה, ובכלל בעצם – הקיצור, גם היא, גם הסטודנטים הצוהלים והדורסניים, גם האקדמאים הלאים, גם הקופאיות השבריריות עם הקול הגבוה והחנוק, וגם אני, כולנו יודעים שגושי הבצק הדלוח, חסר הטעם, שנמכר ב"ארומה" בית התפוצות במחיר של 15 שקלים – אינם ראויים לשם "עוגת פרג" שהרי אין בהם כל זרעי פרג ורק השד יודע מהם הפרורים השחורים העלובים למראה ונוראי הטעם שמכסים בדלילות את ערוות הבצק החיוור, היבשושי, כחתיכת סמרטוט שמכסה גופה של זונה עלובה. אבל אני חוזר לזונה העלובה הזאת ולסמרטוט הנורא שבקושי רב מכסה אותה בכל יום מחדש, ומקיא אותה על השולחן בכל יום מחדש, והמנקה הערבייה הצעירה נאלצת לנקות אותה בכל יום מחדש, בלי להחליף איתי או איש מהלקוחות מילה אחת בודדה. אז למה אני ממשיך ועושה זאת בכל יום מחדש? ברור מאליו שלעולם לא אעז לדרוך בקפיטריה של גילמן ששורצת קוזקים גויים צעירים שדורסים כל מה שלידם. שנים לא הייתי שם. אין לי אפשרות אחרת חוץ מ"ארומה" בית התפוצות. אין לי כל אפשרות אחרת חוץ מ"עוגת הפרג" שאינה ראויה לשמה. טעמתי ודאי את כל שאר העוגות והמאפים ב"ארומה" בית התפוצות, וכל כמה ש"עוגת הפרג" נוראית ואיומה, מחרידה ממש, עדיין היא עדיפה – אם ניתן להתבטא כך – לאין ערוך מכל מאפה או עוגה אחרים בתפריט הזוועה של "ארומה" בית התפוצות, אני מפציר בכם, הקוראים, ללכת לסניף "ארומה" בית התפוצות ולנסות את אחד המאפים או את אחת העוגות, כל עוד לא תנסו לא תבינו מדוע אני נדרש למילים קשות כל כך, הרי כשאני כותב "זוועה" אני מתכוון לזוועה במלוא מובן המילה. אני מכיר היטב את השימושים של המילה "זוועה", את ההקשרים המקובלים שלה אצל הדוברים, את האסוציאציות שהיא מעלה, ובכל זאת אין בשפה מילה אחרת שתתאים יותר לתיאור המאפים או העוגות של "ארומה" בית התפוצות שאת העוגה הטובה ביותר בתפריט – אם ניתן להתבטא כך – אני אוכל בכל יום מחדש, ובכל יום מחדש אני פולט – מקיא למעשה – אותה מתוכי על שולחן הפלסטיק הלבן והבוהק מניקיון של "ארומה" בית התפוצות, ואני כבר רואה מזווית העין את המנקה הערבייה הצעירה ממהרת בשתיקה נוראה לעברי כדי לנקות את הקיא, ואני ממהר להסתלק מהמקום כדי לא לראות אותה מנקה את הקיא – אם זה לא זוועה, אינני יודע זוועה מהי. ובכל זאת אני חוזר בכל יום מחדש. ואינני יודע למה בעצם. אינני יודע למה אני חוזר בכל יום מחדש ל"ארומה" בית התפוצות כדי לאכול ולפלוט את "עוגת הפרג". אולי משום שבהליכה הקצרה מהספרייה המרכזית ל"ארומה" בית התפוצות אני מתקרב מעט לגן למחקר זואולוגי של אוניברסיטת תל אביב, שם עובד בני הצעיר בנימין.
ג'ובאני בנדטו קסטיליונה.
גמלים, אטיוד
חֶלְמָאִי 