Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יוני, 2011

השמרי לך התזמורת הפילהרמונית הישראלית! חלמתי הלילה חלום מבשר רעות על אודותיך, מנבא שחורות!

ובחלום: חברתי ואני בקונצרט באולם לא מוכר, כנראה אולם סמולרש שבו תנגן התזמורת בעונה (עונות?) הבאה. גם אמא בקונצרט, השיגה כרטיסים. שנינו, חברתי ואני, לבושים בפיג'מות ומנומנמים למדי.

התוכנית דוקא מעניינת: נוקטורן למקהלת ילדים, בסגנון ברזילאי, אולי מאת וילה לובוס, מאוד יפה. אנחנו יושבים קרוב מאוד למקהלה ומאוד נהנים. ופתאום נשמע רחש מאחורינו, אני מביט לאחור ומגלה כי האולם כמעט ריק לגמרי. הקהל כולו התפזר. אבל למה? הקונצרט דוקא נחמד למדי. התעלומה נפתרת במהרה. ינשוף קטן ותנשמת לבנה חדרו לאולם!

קספר דוד פרידריך - ינשוף בחלון גותי

ינשוף קטן ותנשמת לבנה ולֵילִית הבריחו את הקהל, הגברות המגונדרות נבהלות ובורחות לאולם המבואה, הגברים המטורזנים ממהרים לחניה. אחד מעובדי האולם מנסה להתקרב לתנשמת. הוא מחזיק בידו חפיסת ממתקים ומנסה לפתותה. היא נענית להפצרותיו, מתעופפת אליו וטועמת מהממתקים. הוא אוחז בא בחוזקה, באלימות, ומסתלק. הינשוף הקטן מתעופף אל על וחומק החוצה. אני מבין שהקונצרט מבוטל. חבל, אני אומר לחברתי, היו אמורים לנגן אחרי ההפסקה את הראשונה של הרטמן (כך!). היא אומרת לי לסמס לדחב"ש נזיפה.

The Owls are not what they seem:


מודעות פרסומת

Read Full Post »

מבחן מוקדם בבוקר, קמתי לפני שש, הספקתי לדחוס עוד מאמר, לתפוס אוטובוס ולהתיישב בכיתה דקה לפני הזמן. כעבור שלוש שעות כאבה לי היד מכתיבה. יצאתי באיטיות מהאוניברסיטה, ראש מושפל, עוגיה ביד, מחשבות על אבן עזרא, אבן כספי ושפינוזה. הגעתי הביתה, שינת צהריים, חלום.

אני שוב בעומר, אדם מבוגר, קופץ למכולת של אלברט, קונה שני "גיל" וחפיסת עוגיות. אלברט מזהה אותי, אני מרגיש על הגג. הוא דורש ממני מחיר מופקע אבל לא אכפת לי, אני לארג' היום, לא אתן לו להרוס את חזרתי החגיגית לעומר. אני שולף מזומנים מהארנק ומסתלק. בדרך הביתה אחד הילידים מגלה כלפי תוקפנות. אני מנפנף אותו באגרסיביות, שלא יתעסק איתי. הסלולרי מצלצל, זו X! נרגשת מאוד, קנתה חזיות, רוצה לחגוג איתי את הקנייה. אני משועשע. לבסוף אני מגיע לבית ילדותי הקובייתי והגדול ברחוב צלף, ומגלה לזוועתי, לחרדתי הרבה, שלא נעלתי אותו כהלכה.

יש פורץ בבית. אני פותח את הדלת בעדינות ומיד היא נדחפת כנגדי, הפורץ מנסה לברוח! הוא לא נראה כמו פורץ. בחולצה אדומה ומכופתרת הוא נראה כמו קולגה של אבא מהעבודה, אבל אני לא מוותר. אני אוחז בחולצתו ודורש ממנו להחזיר את כל הכסף שלקח. הוא מסרב, "לא מגיע לָךְ שאחזיר אותו!" הוא צועק, הוא מדבר אלי בלשון נקבה! אנחנו נאבקים. אני מתעורר, תשוש ומזיע. אני מרגיש שרימו אותי.

מגדת העתידות – ז'ורז' דה לה טור (?)

מומחי מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק מייחסים את "מגדת העתידות" למאסטר הצרפתי ז'ורז' דה לה טור ומתארכים אותו ל-1630. בציור, בחור צעיר אופנתי ומגונדר מוקף בארבע נשים, חלקן או כולן צועניות. אחת מהן, קשישה בעלת פרצוף נלעג בייחוד, נוטלת ממנו מטבע כסוף שבעזרתו תגלה לעלם הצעיר את עתידו. בו בזמן שולפת הצועניה שמשמאלו את ארנקו מכיסו והאישה בהירת העור שמאחוריו מנסה לחתוך את השרשרת שעונד העלם, היא מעוניינת במטבע הזהוב שקשור אליה. העלם מביט בקשישה בחשדנות. הוא תמים וספקן כאחד. משחק המבטים המוזר שבציור, משחק גרוטסקי משהו, מעלה בדמיון תמונה מתיאטרון בארוקי, מולייר למשל.

את סצנת הרמאות הצבעונית הזאת קנה מוזיאון המטרופוליטן בתחילת שנות השישים, בסכום "גדול מאוד". למרבה האירוניה, באמצע שנות ה-80 החלו להישמע קולות המפקפקים במקוריותו. אחד, כריסטופר רייט, היסטוריון אמנות, טוען שזהו זיוף שנעשה בשנות ה-20, מעשה ידיו של הרסטורטור והאמן אמיל דלובר. כלומר, הכול מרומים. ההיפסטר הבארוקי הצעיר, ראשי המט והמבקרים במוזיאון. הידיים, אומר רייט, מצוירות בגסות רבה; העיניים פונות הלאה זו מזו. זו אינה עבודתו של המאסטר הצרפתי. רייט מסביר שלא אחת הביעו האמנים-זייפנים דעה מרומזת על מעשה ידיהם, ושהוא, רייט, מצא מילה זעירה בצרפתית, Merde (חרא), משוקעת במיומנות בצווארון התחרה של הצוענייה הניצבת לשמאלו של העלם. המט, כותב רייט, הסיר את המילה ב-1982.

דוברי המט מכחישים בנמרצות. רייט רודף פרסום פתולוגי ומגוחך, הם אומרים. "בכל פעם שהוצג 'מגדת העתידות', הוא זכה לאמינות מלאה מצד גדולי המומחים. מארג הידיים והעיניים – שעליו יצאה תהילתו של דה לה טור – ניכר היטב בציור הזה כשם שהוא ניכר בציורים רבים אחרים של האמן, מגדת העתידות אינו זיוף מודרני", הם קובעים, אך הם מודים בעובדה המוזרה: המילה Merde אכן נמצאה על הציור, אולי כתב אותה אחד הרסטורטורים שעבד עליו. הם מחקו את המילה כשגילו אותה, בשנות ה-80.

Read Full Post »

חלמתי את החלום הזה אתמול לפנות בוקר. זכרתי אותו בבהירות כשהתעוררתי וביקשתי לשכוח אותו, שיעזוב אותי במנוחה.

ללא הועיל. הוא דבק בי למשך היום כולו. בכל פעם שחשתי שהנה הוא נשמט ממני, נגנז ומאופסן ברובד עמוק בתת ההכרה, הוא צץ משומקום: פרסומת שראיתי בטלביזיה (ילד מדבר כמו אדם מבוגר), עטיפה של דיסק (ציור של בּוּשֶה, ילדה קטנה ופתיינית), ריקבון קל במלפפון שהוצאתי מהמקרר. עמדתי במטבח, טרפתי ביצים והפעולה המוּכְנִית שבה והפיחה רוח חיים בתעתוע הלילי שלי.

אני בעומר, בבית שגדלתי בו, במחסן הקטן והמאובק מחוץ לבית, אקס-טריטוריה ששימשה חדר כביסה ומחסן לכל עת. אני מחטט בחפצים הזרוקים והמאובקים ומוצא אוצר גנוז. סרט וידאו שבו מופיעה אחותי הגדולה ואחת מחברותיה. הן שתיהן ילדות קטנות, בנות שש או שבע. הסרט בשחור לבן, זה מין ריאיון מאולתר, הן מדברות זו עם זו, והדבר המוזר הוא שהן מדברות דיבור-מבוגרים. דמותי בחלום מתפעלת-ממש מהבגרות של הילדות הצעירות, כשהייתי בגילן לא דיברתי כך, אני חושב לעצמי. אני מתעמק בדמותה של אחותי. היא אמנם ילדה קטנה, בשחור לבן, אבל תווי פניה מבוגרים, קמטים נחרצים לאורך פניה, עיגולים שחורים מקיפים את עיניה. היא ילדה זקנה.

דזידריו – ישוע הילד

אני מחפש משהו לאכול. אני מוצא פולי סויה. אני יודע שהם זרוקים במחסן הקטן עידן ועידנים, אלוהים ישמור, לא ביקרתי בעומר כבר שבע עשרה שנה, מאז שעזבתי. פולי הסויה האלה, בטח מלאו להם שלושים שנים לפחות. אין דבר. אני שם אותם בכלי פלסטיק, מכניס למיקרוגל וחוזר להביט באחותי הקטנה-זקנה בסרט הווידאו.

עובר זמן. אולי אני נרדם בחלום, ופתאום אני נזכר בפולי הסויה. המיקרו עדיין פועל, אני ממהר אליו, מכבה אותו ומציץ לתוכו. קערת הפלסטיק נאכלה, הושחתה לגמרי, אני מביט בזוועה בקרביים של מכשיר המיקרוגל. אני נזכר בפסוק מספר דברים: "אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ". אני מתעורר.

Read Full Post »