מבחן מוקדם בבוקר, קמתי לפני שש, הספקתי לדחוס עוד מאמר, לתפוס אוטובוס ולהתיישב בכיתה דקה לפני הזמן. כעבור שלוש שעות כאבה לי היד מכתיבה. יצאתי באיטיות מהאוניברסיטה, ראש מושפל, עוגיה ביד, מחשבות על אבן עזרא, אבן כספי ושפינוזה. הגעתי הביתה, שינת צהריים, חלום.
אני שוב בעומר, אדם מבוגר, קופץ למכולת של אלברט, קונה שני "גיל" וחפיסת עוגיות. אלברט מזהה אותי, אני מרגיש על הגג. הוא דורש ממני מחיר מופקע אבל לא אכפת לי, אני לארג' היום, לא אתן לו להרוס את חזרתי החגיגית לעומר. אני שולף מזומנים מהארנק ומסתלק. בדרך הביתה אחד הילידים מגלה כלפי תוקפנות. אני מנפנף אותו באגרסיביות, שלא יתעסק איתי. הסלולרי מצלצל, זו X! נרגשת מאוד, קנתה חזיות, רוצה לחגוג איתי את הקנייה. אני משועשע. לבסוף אני מגיע לבית ילדותי הקובייתי והגדול ברחוב צלף, ומגלה לזוועתי, לחרדתי הרבה, שלא נעלתי אותו כהלכה.
יש פורץ בבית. אני פותח את הדלת בעדינות ומיד היא נדחפת כנגדי, הפורץ מנסה לברוח! הוא לא נראה כמו פורץ. בחולצה אדומה ומכופתרת הוא נראה כמו קולגה של אבא מהעבודה, אבל אני לא מוותר. אני אוחז בחולצתו ודורש ממנו להחזיר את כל הכסף שלקח. הוא מסרב, "לא מגיע לָךְ שאחזיר אותו!" הוא צועק, הוא מדבר אלי בלשון נקבה! אנחנו נאבקים. אני מתעורר, תשוש ומזיע. אני מרגיש שרימו אותי.
מגדת העתידות – ז'ורז' דה לה טור (?)
מומחי מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק מייחסים את "מגדת העתידות" למאסטר הצרפתי ז'ורז' דה לה טור ומתארכים אותו ל-1630. בציור, בחור צעיר אופנתי ומגונדר מוקף בארבע נשים, חלקן או כולן צועניות. אחת מהן, קשישה בעלת פרצוף נלעג בייחוד, נוטלת ממנו מטבע כסוף שבעזרתו תגלה לעלם הצעיר את עתידו. בו בזמן שולפת הצועניה שמשמאלו את ארנקו מכיסו והאישה בהירת העור שמאחוריו מנסה לחתוך את השרשרת שעונד העלם, היא מעוניינת במטבע הזהוב שקשור אליה. העלם מביט בקשישה בחשדנות. הוא תמים וספקן כאחד. משחק המבטים המוזר שבציור, משחק גרוטסקי משהו, מעלה בדמיון תמונה מתיאטרון בארוקי, מולייר למשל.
את סצנת הרמאות הצבעונית הזאת קנה מוזיאון המטרופוליטן בתחילת שנות השישים, בסכום "גדול מאוד". למרבה האירוניה, באמצע שנות ה-80 החלו להישמע קולות המפקפקים במקוריותו. אחד, כריסטופר רייט, היסטוריון אמנות, טוען שזהו זיוף שנעשה בשנות ה-20, מעשה ידיו של הרסטורטור והאמן אמיל דלובר. כלומר, הכול מרומים. ההיפסטר הבארוקי הצעיר, ראשי המט והמבקרים במוזיאון. הידיים, אומר רייט, מצוירות בגסות רבה; העיניים פונות הלאה זו מזו. זו אינה עבודתו של המאסטר הצרפתי. רייט מסביר שלא אחת הביעו האמנים-זייפנים דעה מרומזת על מעשה ידיהם, ושהוא, רייט, מצא מילה זעירה בצרפתית, Merde (חרא), משוקעת במיומנות בצווארון התחרה של הצוענייה הניצבת לשמאלו של העלם. המט, כותב רייט, הסיר את המילה ב-1982.
דוברי המט מכחישים בנמרצות. רייט רודף פרסום פתולוגי ומגוחך, הם אומרים. "בכל פעם שהוצג 'מגדת העתידות', הוא זכה לאמינות מלאה מצד גדולי המומחים. מארג הידיים והעיניים – שעליו יצאה תהילתו של דה לה טור – ניכר היטב בציור הזה כשם שהוא ניכר בציורים רבים אחרים של האמן, מגדת העתידות אינו זיוף מודרני", הם קובעים, אך הם מודים בעובדה המוזרה: המילה Merde אכן נמצאה על הציור, אולי כתב אותה אחד הרסטורטורים שעבד עליו. הם מחקו את המילה כשגילו אותה, בשנות ה-80.
Read Full Post »
חֶלְמָאִי 