Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘Uncategorized’ Category

עוד תרגום מהיר מתוך ספר השעות (Das Stunden-Buch) של רילקה. גם לשיר הזה יש כמה תרגומים בעברית, אבל הם טיפה מגונדרים מדי. שורה כמו und geht hinaus und geht und geht und geht, למשל, מתורגמת ככה: "ועוזב את ביתו והולך בלי עֲצֹר ובלא חֲנִיָּה" (דב סמט) או ככה: "יוצא מהבית ומתחיל ללכת" (איתן מילר, עם רפרנס לעמיר גלבע). מוזר בעיני, כי אין שום בעיה להיצמד כאן למקור. ולא שהיצמדות למקור זה איזשהו ערך מי יודע כמה: בלי לחשוב יותר מדי גיירתי את השיר (וסיבכתי אותו עוד יותר) – הילדים אומרים קדיש לאב שהלך והלך והלך לכנסייה.

 

לִפְעָמִים בְּאֶמְצַע הָאֹכֶל קָם אִישׁ

וְיוֹצֵא הַחוּצָה וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ

בִּגְלַל כְּנֵסִיָּה הַשּׁוֹכֶנֶת אֵי שָׁם בַּמִּזְרָח.

 

וִילָדָיו, כְּאִלּוּ מֵת, אוֹמְרִים עָלָיו קַדִּישׁ.

 

וְעוֹד אֶחָד שֶׁדַּוְקָא בְּבֵיתוֹ נֵרוֹ דָּעַךְ

נוֹתַר בִּפְנִים, לְיַד הַכּוֹס וְהַשֻּׁלְחָן

כְּדֵי שֶׁהַיְּלָדִים יֵצְאוּ הַחוּצָה לָעוֹלָם

לְבַקֵּר בַּכְּנֵסִיָּה שֶׁכְּבָר שָׁכַח.

 

Adam_de_Coster_-_Three_Singers

אדם דה קוסטר, ילדים אומרים קדיש

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אני חושב על הפתעות. ההפתעה נעוצה בפער בין הציפייה לתוצאה. האם אדם יכול להפתיע את עצמו? כן, אני מניח. אם הוא ציפה מעצמו להתנהגות אחת וקרתה התנהגות אחרת, אז הנה, הפתעה. ההפתעות האלה הן רוב הזמן הפתעות לרעה. יש אנשים שעבורם כל הפתעה היא לרעה. זו טענה מפתיעה? האם סימפוניית ההפתעה של היידן מפתיעה? אולי. אם שומעים אותה בפעם הראשונה, בלי לדעת מה שומעים, כלומר בלי לדעת שהכותרת של הסימפוניה היא "הפתעה". כי אז הציפייה שלנו היא "הפתעה", וכשבאה ההפתעה אנחנו יותר מרוצים מאשר מופתעים. ההפתעה בסימפוניית ההפתעה מרגיעה אותנו במקום לערער אותנו, אנחנו יודעים שהכל בסדר, שהכל פועל כמו שצריך, שהתווים נכונים, שמנגנים אותם היטב, שאנחנו, בקהל, מגיבים היטב להפתעה. קופצים ב"בום". בואו ננסה לחשוב מה יקרה אם אנחנו מוזמנים הערב לקונצרט. מנגנים את סימפוניית ההפתעה של היידן. אנחנו שמחים לקראתה. אנחנו מתיישבים בהיכל התרבות והתזמורת מתחילה לנגן, והנה כבר מגיע הפרק השני ואנחנו נדרכים בפיאניסימו, והנה היא תבוא עכשיו, ההפתעה, אבל היא לא באה. הפיאניסימו הופך לפיאניסיסימו ואז המוזיקה פשוט נעלמת, והנגנים יושבים רפויים בכסאות שלהם עם הזנבות פינגווין שלהם ומביטים עלינו עייפים ותמהים, והמנצח הקשיש מסתובב לקהל, והוא נראה כבר חצי מת, והוא גוסס וזועף והוא כאילו מסנן לנו "קיבלתם את ההפתעה המחורבנת שלכם כבר?", ואיש לא מוחא כף, והסדרנים לא פותחים את דלתות היציאה, ואנחנו נותרים לנו ככה בכיסאות האלה של היכל התרבות חסרי אונים, חסרי ישע, כמו טמבלים, מבולבלים והמומים, וגם מבוישים.

זאת הפתעה.

Surprised-Rousseau

טיגריס בסופה טרופית (מופתע), אנרי רוסו

 

Read Full Post »

קרה לי הבוקר מקרה מפחיד: הגעתי כהרגלי ב8:45 לאוניברסיטה, עברתי במשרד, הכנתי לי כוס תה, בימי שלישי וחמישי אני שותה תה בבוקר ובשאר הימים, היינו ראשון, שני, רביעי ושישי, אני שותה קפה, זה קשור לסדרי השינה הלא סדירים שלי, למכאניקה העדינה של הלילות שלי, זה לא דחוף כרגע להסביר. אז שתיתי תה לאט במשרד ואכלתי ביסקוויט, גם אותו אכלתי לאט, אני מתעכב על כל פרט כדי לנסות להבין את המקרה המפחיד שקרה לי, להתחקות אחר כל שלב ושלב בבוקר, להבין מה קרה שם. אז שתיתי לאט ואכלתי לאט, כך שרק בתשע וחצי בערך, אולי כמה דקות לפני, הגעתי לסורסקי, הדלת האוטומטית נפתחה כשהתקרבתי אליה, צעדתי לאולם המבואה, ושם ראיתי בזווית העין בחורה צעירה, סטודנטית, לבדה, שניצבה בגבה אלי והסתובבה אלי באטיות. הבטתי בפניה, וכאן מגיע המקרה המפחיד, לא ראיתי שום פנים. כלומר, הייתה רק מסגרת, שיער, עצמות לחיים, לסת, סנטר, אולי שקערורית פה וצללית עיניים, אבל אף, כלומר חוטם, לא היה, רק עור ריק, בשר חלק, וגם עיניים, כלומר מבט, לא היה, וגם לא פֶּה. אלה היו פנים ריקות, בפרופיל, שהסתובבו אלי באטיות, בשעות הבוקר באולם המבואה של סורסקי. כל זה ארך כמה שניות, לא יותר. זמן קצר, כמה שניות, לא יותר, קפאתי על מקומי, בוהה בסטודנטית ללא פנים, ואז החל פרצופה לשוב ולהתגבש. השקערורית הייתה לפֶּה, אף קטן נזקף פתאום מתוך האין, שתי עיניים נצנצו מהצלליות במעלה הראש, וגבות נקשרו מעליהן. הסטודנטית הסתכלה עלי במבט סתום. היא לא הייתה סטודנטית שלי, לא הכרתי אותה.

מיהרתי להיכנס לספריה. נבהלתי מאוד. עכשיו כשאני משחזר את זה, בעצם נמנעתי מלחשוב על כל המקרה הזה עד עכשיו, עד שהחלטתי לכתוב עליו, ועכשיו כשאני משחזר את זה אני נזכר עד כמה נבהלתי. רצתי ממש, באופן מגוחך, למדרגות, ומשם למעלית, דילגתי, כלומר לא בדיוק רצתי ולא בדיוק הלכתי הליכה מהירה, אלא דילגתי באופן בהול ונואש לעבר המעלית, שלמזלי חיכתה לי בקומת הכניסה ונשאה אותי מהר לקומה השנייה, אך גם שם לא נרגעתי והמשכתי לדלג בבהלה לדלת החדר, הכוך הקטן, שבו אני מבלה את ימיי. הזעתי מאוד. עמדתי בכוך רועד כולי, מזיע, המום, פשטתי את מקטורני וישבתי על הכיסא והמשכתי, כל אותה העת למעשה, המשכתי לראות בעיני רוחי, כמו שאומרים, את הפנים הריקות של הסטודנטית.

לבסוף הבנתי שהרבה לא אצליח לעבוד באותו הבוקר, לבשתי שוב את המקטורן ויצאתי החוצה, לא בלי חשש שאראה אותה שוב. לא ראיתי אותה שוב. בינתיים הספרייה נתמלאה בסטודנטים, כולם עם פנים כמו שצריך, פה, עיניים, אף, הכול במקום, ירדתי למטה ויצאתי לכיוון רוזנברג, למזכירה שמחזיקה, כך ידעתי, בכדורי הרגעה טובים. בדרך למזכירות הבנתי שמשהו איתי לא בסדר, שזה כנראה עניין פסיכוטי, שאולי כדאי שאאשפז את עצמי, שוב. התחלתי לחשוב על זוגות גרביים שאצטרך לקנות לאשפוז, אצלי הרי הכול קרוע ואי אפשר להיות באשפוז של עשרה ימים או של שבועיים בלי לפחות חמישה-שישה זוגות טובים של גרביים אחרת אפשר להשתגע ממש, וידעתי בדיוק איזה גרביים אני צריך ואיפה אני צריך לקנות אותם, ובו ברגע נרגעתי והבנתי שהכול בסדר. לפחות לעת עתה. לא המשכתי למזכירות. צעדתי בחזרה בצעד מתון, לא עוד בדילוגים מגוחכים, לחנייה, נכנסתי לאוטו, נאנחתי בקול, מן אנחת שחרור כזאת, של רווחה, ונסעתי לקנות גרביים.

Georges_de_La_Tour_009

ז'ורז' דה לה טור, מרים המגדלית מכה על חטא

Read Full Post »