Feeds:
פוסטים
תגובות

עומר, ביקור חוזר

שוב שבתי לעומר בחלום, אולי סוף סוף בפעם האחרונה? זה היה חלום פרידה. אנחנו, אני ואבא, משכירים את הבית בעומר – שבמציאות, כלומר בקיום שמחוץ לחלום, נמכר לפני כעשרים שנה – אנחנו מנקים אותו במה שנראה כעבודה ללא סוף. הבית מאובק מאוד, כל המגירות במטבח תקועות, צריך לשבת ולפרק אותן אחת-אחת. אני נזכר עכשיו, בערות המפוכחת שלי, איך הייתי נובר במגירות ומחפש משהו לאכול, אך אמא הייתה מניחה בהן רק חומרי גלם. הייתי טועם בפה מעוות מתמצית הווניל, מסתכל בעיניים כלות על תמונת הפודינג שעל קופסת הפודינג אינסטנט שלא הכילה אלא אבקה לא מעוררת תיאבון, הייתי מכרסם ספגטי לא מבושל, מרשרש בשקיות אבקת סודה לאפייה. אם התמזל מזלי הייתי מוצא שוקולד מריר לבישול שמרקמו היה גושי כשל בוץ וטעמו מר ותפל.

חזרה לחלום, אני עולה לקומה השנייה, לחדר הילדות שלי, שגם אותו יש להכין לשוכרים. מבעד לחלון אני רואה ציפור. אווז? לא, אולי זה בז. לא, זה לא בז, זה חתול! במבט מקרוב אני מבין: אלו גורי חתולים, גורי החתולים שאחותי הייתה אוספת מן הרחוב ושהיו דרים אצלנו מפעם לפעם. הנה עכשיו הם למדו לעוף וגם הם עוזבים את עומר. אני פותח את החלון ומלווה אותם במסעם צפונה. עופו, חתולים!

נער שותה, אניבלה קראצ'י

נער שותה, אניבלה קראצ'י

מודעות פרסומת

חלום סרט שואה

 

חלום שואה. אני באמת לא יודע מאיפה זה בא, לא זכור לי מפגש באיזשהו דימוי שואה בזמן האחרון, אין טלוויזיה מחוברת בבית ואני לא קורא שום דבר שקשור במישרין לנושא. בעקיפין הכל קשור, ברור, קראתי בחודשים האחרונים הרבה על טראומה ופוסט טראומה וכתיבת טראומה, אבל גם אז נמנעתי מעיסוק ישיר בשואה. אולי מלבד כמה שורות מ"הזהו אדם" שציטטתי. האם שם נרקם חלום השואה שלי? בקושי הרגשתי בזה, זו הייתה עבודה אקדמית פרופר. שום דבר לא יותר מדי אישי. וחוץ מזה – זה לא היה חלום שואה רגיל, אם יש כזה דבר, חלום שואה רגיל, זה היה חלום-סרט, כלומר חלום שהחזותיות שלו, התפתחות העלילה, השבלונה של "האימה", היו מושתתים על תחביר קולנועי, קולנוע זול כזה, סרט פעולה או אימה. כשרואים סרט אימה נטמעים במידה כלשהי בתוכו, לא נשארים לגמרי בחוץ. מרגישים מאוימים. זה העניין. מצד שני, כאשר "חולמים סרט" מבקשים, אולי, ליצור איזה מין מנגנון ריחוק מהפחד לאבד שליטה לגמרי, מהפחד לֶאֱבוד.

בחלום אני באזור כפרי באירופה הכבושה. נמלט. אני רץ לתוך עיירה קטנה, עליי להחליט מהר לאן לפנות, דולקים בעקבותיי וכל רגע עלולים להדביק אותי. אני מחליט תוך כדי בריחה להיכנס דווקא ל"רחוב היהודים", שם אולי לא יחפשו אותי, אני חושב. רחוב היהודים הוא שכונה עלובה, אפלה, בקושי גרים בה. אני בעצם נמצא בשדה פתוח. שני נאצים מתקרבים, צעירים, בהירים, ארוגנטיים ונאים, נאצים מהסרטים. תמונת פעולה מתחילה: אני מגיח מהאפלה וחובט באחד מהם, חוטף את נשקו ויורה בנאצי השני ישר בפנים. הרגתי אותו, בטוח. עכשיו בטח יחפשו אותי, אני נלחץ. אני לא לבד, יש איתי אישה, שנינו נמלטים מהנאצים. אני המום מההריגה שהרגתי, מהאלימות, מהחור שנפער בפרצופו של הנאצי שרגע לפני כן חייך חיוך בריוני, חיוך זדוני. בכי תינוקת מהדהד בשדה. אני מתעורר.

אגב, לא ביקרתי בקולנוע לפחות שנה. לפני שבועיים אמרתי לחבר שעצם המחשבה לראות סרט כמעט מקוממת אותי: להיכלא – זה הדימוי שבחרתי – בבית קולנוע, בחושך, למסור את עצמי להתקפה הבוטה הזאת על החושים, על העיניים ועל האוזניים, לשבת ככה צייתן בכיסא, זה לא בשבילי, אמרתי. בזבוז של שעתיים, עדיף לשמוע מוזיקה או לקרוא. עכשיו אני חושב שזה הדימוי שלי לקולנוע: כלא. נכלאתי בחלום סרט שואה.

והנה צף לו זיכרון ילדות: יום שישי בצהריים. אחותי ואני הולכים לבית הקולנוע בעומר, אמורים להקרין את "ספר הג'ונגל". קנינו כרטיסים. אנחנו נכנסים לאולם והאורות כבים, אבל מייד שוב נדלקים, והסדרן,  נער שחצן, טיפוס דוחה, אומר: "במקום ספר הג'ונגל נקרין סרט על היטלר. אין החזרת כסף". מייד כבים שוב האורות והסרט מתחיל. היטלר יושב במטבח עם איזה יהודי. ידי היהודי קשורות לשולחן ואצבעותיו שלוחות קדימה. היטלר קוצץ ירקות על השולחן, הוא קוצץ עגבנייה אדומה לאורכה וממשיך לקצוץ גם את האצבעות של היהודי… זה נורא, האדום של העגבנייה והדם… אני לא זוכר יותר כלום. אולי חלמתי גם את זה.

אברהם ון באיירן, טבע דומם עם קרפיונים

אברהם ואן באיירן, טבע דומם עם קרפיונים

מקרה מפחיד

קרה לי הבוקר מקרה מפחיד: הגעתי כהרגלי ב8:45 לאוניברסיטה, עברתי במשרד, הכנתי לי כוס תה, בימי שלישי וחמישי אני שותה תה בבוקר ובשאר הימים, היינו ראשון, שני, רביעי ושישי, אני שותה קפה, זה קשור לסדרי השינה הלא סדירים שלי, למכאניקה העדינה של הלילות שלי, זה לא דחוף כרגע להסביר. אז שתיתי תה לאט במשרד ואכלתי ביסקוויט, גם אותו אכלתי לאט, אני מתעכב על כל פרט כדי לנסות להבין את המקרה המפחיד שקרה לי, להתחקות אחר כל שלב ושלב בבוקר, להבין מה קרה שם. אז שתיתי לאט ואכלתי לאט, כך שרק בתשע וחצי בערך, אולי כמה דקות לפני, הגעתי לסורסקי, הדלת האוטומטית נפתחה כשהתקרבתי אליה, צעדתי לאולם המבואה, ושם ראיתי בזווית העין בחורה צעירה, סטודנטית, לבדה, שניצבה בגבה אלי והסתובבה אלי באטיות. הבטתי בפניה, וכאן מגיע המקרה המפחיד, לא ראיתי שום פנים. כלומר, הייתה רק מסגרת, שיער, עצמות לחיים, לסת, סנטר, אולי שקערורית פה וצללית עיניים, אבל אף, כלומר חוטם, לא היה, רק עור ריק, בשר חלק, וגם עיניים, כלומר מבט, לא היה, וגם לא פֶּה. אלה היו פנים ריקות, בפרופיל, שהסתובבו אלי באטיות, בשעות הבוקר באולם המבואה של סורסקי. כל זה ארך כמה שניות, לא יותר. זמן קצר, כמה שניות, לא יותר, קפאתי על מקומי, בוהה בסטודנטית ללא פנים, ואז החל פרצופה לשוב ולהתגבש. השקערורית הייתה לפֶּה, אף קטן נזקף פתאום מתוך האין, שתי עיניים נצנצו מהצלליות במעלה הראש, וגבות נקשרו מעליהן. הסטודנטית הסתכלה עלי במבט סתום. היא לא הייתה סטודנטית שלי, לא הכרתי אותה.

מיהרתי להיכנס לספריה. נבהלתי מאוד. עכשיו כשאני משחזר את זה, בעצם נמנעתי מלחשוב על כל המקרה הזה עד עכשיו, עד שהחלטתי לכתוב עליו, ועכשיו כשאני משחזר את זה אני נזכר עד כמה נבהלתי. רצתי ממש, באופן מגוחך, למדרגות, ומשם למעלית, דילגתי, כלומר לא בדיוק רצתי ולא בדיוק הלכתי הליכה מהירה, אלא דילגתי באופן בהול ונואש לעבר המעלית, שלמזלי חיכתה לי בקומת הכניסה ונשאה אותי מהר לקומה השנייה, אך גם שם לא נרגעתי והמשכתי לדלג בבהלה לדלת החדר, הכוך הקטן, שבו אני מבלה את ימיי. הזעתי מאוד. עמדתי בכוך רועד כולי, מזיע, המום, פשטתי את מקטורני וישבתי על הכיסא והמשכתי, כל אותה העת למעשה, המשכתי לראות בעיני רוחי, כמו שאומרים, את הפנים הריקות של הסטודנטית.

לבסוף הבנתי שהרבה לא אצליח לעבוד באותו הבוקר, לבשתי שוב את המקטורן ויצאתי החוצה, לא בלי חשש שאראה אותה שוב. לא ראיתי אותה שוב. בינתיים הספרייה נתמלאה בסטודנטים, כולם עם פנים כמו שצריך, פה, עיניים, אף, הכול במקום, ירדתי למטה ויצאתי לכיוון רוזנברג, למזכירה שמחזיקה, כך ידעתי, בכדורי הרגעה טובים. בדרך למזכירות הבנתי שמשהו איתי לא בסדר, שזה כנראה עניין פסיכוטי, שאולי כדאי שאאשפז את עצמי, שוב. התחלתי לחשוב על זוגות גרביים שאצטרך לקנות לאשפוז, אצלי הרי הכול קרוע ואי אפשר להיות באשפוז של עשרה ימים או של שבועיים בלי לפחות חמישה-שישה זוגות טובים של גרביים אחרת אפשר להשתגע ממש, וידעתי בדיוק איזה גרביים אני צריך ואיפה אני צריך לקנות אותם, ובו ברגע נרגעתי והבנתי שהכול בסדר. לפחות לעת עתה. לא המשכתי למזכירות. צעדתי בחזרה בצעד מתון, לא עוד בדילוגים מגוחכים, לחנייה, נכנסתי לאוטו, נאנחתי בקול, מן אנחת שחרור כזאת, של רווחה, ונסעתי לקנות גרביים.

Georges_de_La_Tour_009

ז'ורז' דה לה טור, מרים המגדלית מכה על חטא

סיפור בהמשכים

אני מעלה סיפור בהמשכים שהתחלתי לכתוב לפני כמה ימים. הכתיבה היא מהירה, כמעט אוטומטית, ואני מתנצל מראש על שגיאות כתיב, תחביר לקוי, חוסר קוהרנטיות וכדומה. נאמר שזה חלק מהקונספט. להלן שלושת הפרקים הראשונים. מקווה להמשיך לפרסם בקרוב.

סיפור בהמשכים

פרק ראשון

שיחה במבואת הספרייה המרכזית

בשיחת מבואה בספרייה המרכזית, איני מרבה בשיחות כאלה, על פי רוב אני נותר אילם לאחר כמה דקות ותולה עיניים כלות בבן שיחי, לא ניחנתי ביכולת לדובב אנשים, להתלהב מסיפוריהם ולהלהיב אותם לספר – ובכל זאת, בשיחת מבואה בספרייה המרכזית, עם טיפוס ססגוני ביותר, שכנראה אינו נצרך לקהל אוהד ופעיל כדי לספר את סיפוריו – מי יודע כמה פעמים חזר על כל סיפור, שהרי דרך סיפורו הייתה משוכללת כל כך, המעבר מנושא לנושא, מדמות לדמות, היה חלק וטבעי כל כך, התפנית בסיום העלילה מוצלחת עד כדי כך שסברתי שסיפר את הסיפור שלו פעמים רבות, אך אולי בכל זאת סיפר סיפור חדש בכל שיחה? ובכן, טיפוס ססגוני זה, קרחת מבהיקה בקדקודו, וזרועותיו השעירות נעות בחיוניות רבה בשעת סיפור, דוקטור לספרות מצרית, צריך אולי להזכיר, בעל חיבה נודעת לארוטיקה עתיקה, תמיד היה מנמיך מעט את קולו בשעה שסיפר לי אנקדוטה פורנוגרפית מימי הפרעונים, כל אותם איסורי מין שנפוצו בממלכה המצרית העתיקה אגב תיאורים עסיסיים של חטאים מיניים שיותר משנועדו לאסור נועדו לענג – אבל אני סוטה מענייני. לא רק שלא ניחנתי ביכולת להתלהב מסיפורי הזולת ולהלהיב אותו, לחלוב ממנו עוד ועוד סיפורים, שנעשים תמיד בוטים יותר מסיפור לסיפור, והרי הפעולה החקלאית הבוטה ביותר העולה על הדעת היא החליבה, זאת סיפר לי פעם בן מושב אנין טעם שפגשתיו בספרייה הלאומית בירושלים – אני, כמובן, מעולם לא ביקרתי ברפת. אינני בטוח אפילו שראיתי פרה מעודי – ובכן, לא רק שלא ניחנתי ביכולת להתלהב ולהלהיב וכולי, גם לא ניחנתי ביכולת לספר סיפור כהלכתו, מתחילתו ועד סופו, מבלי לסטות בכל רגע לשבילים צדדיים נטולי מוצא, הרי מה קשורה הרפת לסיפור שאותו אני רוצה לספר? ואפילו הסיפור הזה אינו שלי, לא יצרתי אותו בעצמי, לא צדתי אותו בעצמי, לא צרפתי פרט לפרט, הוא צנח לידיי מן המוכן, בשיחת מבואה בספרייה המרכזית, וגם כך לא רציתי בו במיוחד. אדרבה, תכף שראיתי את אותו טיפוס ססגוני, דוקטור לפורנוגרפיה מצרית עתיקה, מיד הצטערתי על שיצאתי מהכוך הקטן שבו אני עסוק בענייני משך כל היום. ביקשתי לצאת לקפה, תמיד אני יוצא בחשאי, מביט היטב שאיש ממכריי אינו אורב בשום מקום, לעולם ארד במעלית ואחמוק החוצה מן הבניין בהליכה מהירה, עיניי נטועות ברצפה, כדי שגם אם אתרע מזלי ואיש ממכריי יעבור בדרכי, יהיה זה הוא שיצטרך ליזום שיחה קצרה, יהיה זה הוא שיצטרך לקרוא לי בקול, לעתים יותר מפעם אחת, ורק אז ארים את עיניי אליו בפיזור נפש מזויף ואחלץ מפי כמה מילות ברכה, כמה הלצות חלולות, עד שישחררני לנפשי. כך או כך, נדירים מכריי שקוראים לי, לרוב מניחים לי לחמוק החוצה לקפה שלי, אם בכלל נותנים דעתם לדמותי הקטנה החומקת החוצה. לעתים רחוקות מאוד קוראים לי, וברגע שקוראים לי ואני מרים את עיניי אני מזהה אצלם מבוכה, אצל מכריי האומללים, שהרי השיחה איתי כמוה כטורח, כמטרד, כעינוי, הם שכחו זאת לרגע וקראו לי, וכעת מאוחר מדי ועליהם להחליף איתי כמה מילים של נימוס ושל הלצות חסרות טעם. איש אינו זוכר לעולם מה אני עושה בספרייה ואני לא טורח לפזר את הערפל, כמו שאומרים, הדבר רק יעיק עוד יותר על הנסיבות המעיקות בין כה וכה, וכך או כך אין בכוונתי להאריך בדברים ואיני יכול לדבר על ענייני בקיצור, אין בכוונתי להיות לטורח, פחד עצום יש לי מלהיות טרחני, אני רועד ממש מעצם המחשבה שאיש יחשוב עלי שאני טרחן, אך רק מעצם המחשבה אני נעשה עוד יותר טרחן, ויש שאני מסרב לסיים את השיחה התפלה שנקלעתי אליה שלא ברצוני, ושבן שיחי רק מעוניין לסיימה במהרה, והוא מכה על חטא שהתחיל בה בכלל, והוא חושב אותי לטרחן בלתי נלאה, אבל איני יכול להעלות בדעתי לסיים עכשיו את השיחה, בשעה שטרחנותי ניכרת כל כך, ואני עושה הכול כדי למשוך אותה עוד מעט, כדי שרושם אחר יתפוס את הרושם הטרחני כל כך שאני משאיר בבן שיחי, כל רושם שהוא – אין לי שום בעיה להיות מוזר בעיני הבריות, אדרבה, אין בכך אלא אות כבוד של ממש, מוזר, מפוזר, בלתי שגרתי, בולט בייחודי, משונה, חריג, תמהוני, זה נהדר, "ההוא, התמהוני ההוא", יאמרו אנשים, "הוא משונה", ירכלו סטודנטים, מזכירות חוג, הרי זה רק יועיל לי, ייצור סביבי איזו הילה, דברים כאלה רק מוסיפים באקדמיה, אני עוד עשוי להתמנות לפרופסור מן המניין רק מעצם הילת התמהוני שתודבק לי, אך לעולם, לעולם לא יתמנה פרופסור טרחני לדרגת פרופסור מן המניין! הרי אין זה דבר מתקבל על הדעת שימונה אדם טרחני לדרגת פרופסור מן המניין! אבל אני שוב סוטה מהעניין. הסיפור ששמעתי בשיחת מבואה בספרייה המרכזית לא עוסק לא בפרופסורים מן המניין או שלא מן המניין ולא ברפתות ואין בו תמהונים וטרחנים.

ג'ובאני בנדטו קסטיליונה, שלושה ראשי עגלים, אטיוד.

ג'ובאני בנדטו קסטיליונה. ראשי עגלים, אטיוד

פרק שני

"ארומה" בית התפוצות

אבל אין בכוונתי לשחזר את הסיפור ממש כעת, ולא משום שאין ביכולתי לשחזר אותו, ודאי, אין לי את יכולת הסיפור המשוכללת של הדוקטור לפורנוגרפיה מצרית, והסיפור שהיה בפיו מסוגנן, עסיסי ובנוי לתלפיות ייעשה לעייף, עבש, חסר טעם בכלל, כמו דג שבושל יתר על המידה או אחת מאותן עוגות פרג שאני אוכל מדי יום ב"ארומה" בבית התפוצות, למרות שאינני יכול לסבול את טעמן העבש והבצקי, פעמים רבות אני מכריח את עצמי לבלוע את גושי הבצק הדלוח, בלי ללעוס כלל, רק כדי למלא קצת את בטני בטרם אחזור לכוך השקט שלי בספרייה, פעמים אחרות גרוני לא נשמע לי ופולט החוצה את גוש הבצק שלא נלעס כלל, פולט אותו חזרה החוצה, על שולחן הפלסטיק של "ארומה" בבית התפוצות, פליטה שמסבה לי אי-נעימות רבה ולא אחת מלווה בקולות גועל מן הסובבים אותי, אף על פי שעל פי רוב אני משתדל לבקר ב"ארומה" בית התפוצות בשעות "המתות" ביותר, כמו שאומרים, בשתיים או שלוש אחר הצהריים, אחרי שרוב אנשי הסגל והסטודנטים כבר מילאו את בטנם וחזרו לעיסוקיהם האקדמאיים המשונים, אף על פי כן, לא אחת אני נאלץ לחלוק חלל עם סועדים אחרים שנתקפים בפלצות ממש כשהם רואים אותי פולט גושי בצק לבנים-חומים, לא לעוסים, על שולחן הפלסטיק הלבן של "ארומה" בית התפוצות, לעתים אני אפילו חולק שולחן עם סועדים אחרים, בשעות הדחק, ולמרות שאיני רוצה את תשומת הלב הכה מיותרת הזאת, תשומת לב שרק מייסרת אותי ואת הסובבים אותי, איני יכול לעשות דבר. גרוני הוא המחליט, הוא הדוחה את הבצק הדלוח בעל המתיקות הדלה, הדוחה, של "ארומה" בית התפוצות, ושוב אני פולט החוצה את הגוש הדביק היישר על שולחן הפלסטיק הלבן, לנגד עיניהם של הסועדים החולקים איתי שולחן, שמייד נעמדים על רגליהם, חוטפים את המגש ובורחים למקום אחר, או עוזבים את המגש העמוס באוכל כמו שהוא ונסים החוצה וידם מכסה על פיהם. אבל אני סוטה מהעניין. כאמור, הסיפור ששמעתי הבוקר במבואת הקומה השנייה בספרייה המרכזית ודאי יאבד הרבה מחיוניותו בשעה שאנסה לשחזר אותו על הכתב, אבל לא זאת הסיבה שאיני רואה לנכון לספר אותו ממש עכשיו, אלא לדחות אותו מעט, טרם הגיע הזמן, כמו שאומרים, עדיין לא "רכשתי את לב הזולת", כמו שאומרים, ואם אספר לו כבר עכשיו את הסיפור ששמעתי במבואת הקומה השנייה, ימציא איזה תירוץ לברוח ממני מייד עם תום הסיפור ואני אהיה מגוחך ועלוב בעיני עצמי.

פרק שלישי

עוגת פרג

אז נמתין עם זה מעט. בינתיים אנסה להסביר למה אני ממשיך להגיע בכל יום ל"ארומה" בית התפוצות ולפלוט על שולחן הפלסטיק הלבן את גוש הבצק החום הדלוח שמכונה "עוגת פרג" אך ברור לכול, לאקדמאים הלאים שעומדים בתור מול הקופאית של "ארומה" בית התפוצות, לסטודנטים שצוהלים בקול גדול, שמקפצים במהירות במבואת בית התפוצות, שמחשבים לדרוס את כל מה שמולם, סטודנטים דורסניים, סטודנטים חסונים וגבוהים שהשד יודע, כמו שאומרים, מאין ירשו את החוסן והגובה שלהם, סטודנטים – הרשו לי לומר זאת ברורות – גויים, קוזאקים, ערלים, דורסניים וצוהלים בקול גדול, על כל פנים, גם הם, כמו גם הקופאיות השבריריות בעלות הקול הגבוה והחנוק של "ארומה" בית התפוצות, המנקה הערבייה הצעירה שלעולם אינה מדברת עם הלקוחות, מתוך בוז, כך אני מניח, ושהיא זאת שנאלצת לנקות בכל יום את הקיא הדוחה שלי שממתין רק לה על שולחן הפלסטיק הלבן הבוהק, רק לה הוא ממתין ואני נמלא בושה ואימה למחשבה הנוראה הזאת, לאינטימיות הנוראה הזאת שאני כופה בכל יום על המנקה הערבייה הצעירה שאיתה לא החלפתי מילה בימיי אך היא בוודאי אחת הבריות הקרובות אליי ביותר באוניברסיטה, ובכלל בעצם – הקיצור, גם היא, גם הסטודנטים הצוהלים והדורסניים, גם האקדמאים הלאים, גם הקופאיות השבריריות עם הקול הגבוה והחנוק, וגם אני, כולנו יודעים שגושי הבצק הדלוח, חסר הטעם, שנמכר ב"ארומה" בית התפוצות במחיר של 15 שקלים – אינם ראויים לשם "עוגת פרג" שהרי אין בהם כל זרעי פרג ורק השד יודע מהם הפרורים השחורים העלובים למראה ונוראי הטעם שמכסים בדלילות את ערוות הבצק החיוור, היבשושי, כחתיכת סמרטוט שמכסה גופה של זונה עלובה. אבל אני חוזר לזונה העלובה הזאת ולסמרטוט הנורא שבקושי רב מכסה אותה בכל יום מחדש, ומקיא אותה על השולחן בכל יום מחדש, והמנקה הערבייה הצעירה נאלצת לנקות אותה בכל יום מחדש, בלי להחליף איתי או איש מהלקוחות מילה אחת בודדה. אז למה אני ממשיך ועושה זאת בכל יום מחדש? ברור מאליו שלעולם לא אעז לדרוך בקפיטריה של גילמן ששורצת קוזקים גויים צעירים שדורסים כל מה שלידם. שנים לא הייתי שם. אין לי אפשרות אחרת חוץ מ"ארומה" בית התפוצות. אין לי כל אפשרות אחרת חוץ מ"עוגת הפרג" שאינה ראויה לשמה. טעמתי ודאי את כל שאר העוגות והמאפים ב"ארומה" בית התפוצות, וכל כמה ש"עוגת הפרג" נוראית ואיומה, מחרידה ממש, עדיין היא עדיפה – אם ניתן להתבטא כך – לאין ערוך מכל מאפה או עוגה אחרים בתפריט הזוועה של "ארומה" בית התפוצות, אני מפציר בכם, הקוראים, ללכת לסניף "ארומה" בית התפוצות ולנסות את אחד המאפים או את אחת העוגות, כל עוד לא תנסו לא תבינו מדוע אני נדרש למילים קשות כל כך, הרי כשאני כותב "זוועה" אני מתכוון לזוועה במלוא מובן המילה. אני מכיר היטב את השימושים של המילה "זוועה", את ההקשרים המקובלים שלה אצל הדוברים, את האסוציאציות שהיא מעלה, ובכל זאת אין בשפה מילה אחרת שתתאים יותר לתיאור המאפים או העוגות של "ארומה" בית התפוצות שאת העוגה הטובה ביותר בתפריט – אם ניתן להתבטא כך – אני אוכל בכל יום מחדש, ובכל יום מחדש אני פולט – מקיא למעשה – אותה מתוכי על שולחן הפלסטיק הלבן והבוהק מניקיון של "ארומה" בית התפוצות, ואני כבר רואה מזווית העין את המנקה הערבייה הצעירה ממהרת בשתיקה נוראה לעברי כדי לנקות את הקיא, ואני ממהר להסתלק מהמקום כדי לא לראות אותה מנקה את הקיא – אם זה לא זוועה, אינני יודע זוועה מהי. ובכל זאת אני חוזר בכל יום מחדש. ואינני יודע למה בעצם. אינני יודע למה אני חוזר בכל יום מחדש ל"ארומה" בית התפוצות כדי לאכול ולפלוט את "עוגת הפרג". אולי משום שבהליכה הקצרה מהספרייה המרכזית ל"ארומה" בית התפוצות אני מתקרב מעט לגן למחקר זואולוגי של אוניברסיטת תל אביב, שם עובד בני הצעיר בנימין.

ג'ובאני בנדטו קסטיליונה. גמלים, אטיוד

ג'ובאני בנדטו קסטיליונה.
גמלים, אטיוד

ים באר שבע

משהו הבהיל אותי בחלום שחלמתי לפני שבועיים. מה בדיוק? אולי הנוכחות האימהית העודפת, המעיקה, אולי החזרה דרומה לבאר שבע, אולי הים הדרומי העמוק שהתגלה פתאום בלב העיר, בשכונה ג'. חששתי לפרסם את החלום בבלוג אבל הדימוי החזק שבו הכריע את הכף. הנה הוא: אני מבקר בעומר, פוגש את גיל כמובן. הוא סופר-קול, לא סופר אותי, בקושי אומר שלום. שילך לחפש. אני בעצם בביקור אימהות, בכלל לא באתי לבקר חברים. הגעתי עם אמא במונית שירות, אנחנו פוגשים כמה אימהות מקומיות, חברות שלה. הנה באה אמא של שי. אני שואל אותה מה איתו, מה שלומו. הוא גיי, היא מספרת. אני מופתע. מה פתאום גיי, הוא היה חבר של זאתי, מה שמה. הלאה. אנחנו מבקרים את אמא של סמדר בבית החולים. אני ילד קטן ועשוי לפלוט שטויות אז מתדרכים אותי להיות בשקט, היא במצב רגיש. אבל הכול מסתדר בסדר גמור. אני והיא מסתדרים מצוין ומדברים בחמימות. צפוף בחדר שלה. בחור הודי צעיר עומד בסמוך ומסביר לי ברכות שיש אהבה גדולה ביני לבין אמא של סמדר. אתה נעשה כהה יותר כשאתה מדבר איתה, הוא אומר לי, וזה סימן לאהבה גדולה. ההודי הצעיר הוא בעצם פרופסור באגף בית החולים, אני מבחין בתג שעל החלוק הלבן שלו, הוא יודע על מה הוא מדבר, אני מהרהר לעצמי.

אנחנו בשכונה ג', ליד בית הקולנוע. מקרינים שם סרט, אולי "הצגת הקולנוע האחרונה"? אנחנו עומדים ליד דלתות היציאה. אני מביט על הקרקע ורואה צדף. הקרקע מכוסה צדפים. אמא תוהה אם הבאר שבעים יודעים שהיה שם ים פעם, שים גדול כיסה את באר שבע פעם. היא עסוקה בשאלה הזאת וחוזרת עליה שוב ושוב, "הם יודעים את זה? הם יודעים על הים שהיה פה פעם?"

הנה הסרט שהקרינו בקולנוע: שתי בחורות צעירות – אני מכיר אותן מהאוניברסיטה – נכנסות לניידת משטרה ונוסעות היישר לתוך הים. הניידת צוללת מתחת לפני המים, עמוק-עמוק למטה, לחץ המים מתגבר, צורות מוזרות נראות סביבן, בטח בגלל הלחץ העצום, אני חושב. הבחורות בניידת מתפעלות נורא, זה מראה מאוד יפה, המעמקים. הניידת פוגשת מפלצת חומה-אפרפרה מעוררת פלצות, ביכולתה למחוץ את הניידת בקלות, באפס מאמץ. אני מתעורר. התעוררתי בזמן, אני חושב.

פיליפו נפוליטנו, שני צדפים.

פיליפו נפוליטנו, שני צדפים.

חלום אירוטי

ההמתנות האינסופיות האלה בתחנת האוטובוס עושות את שלהן. נראה כאילו הן נשכחות מיד עם בוא האוטובוס אבל הזמן האבוד הזה, רבע שעה, מחצית השעה, לפעמים כמעט שעה שלמה, שבו אני ונוסעים מתוסכלים אחרים עומדים חסרי אונים בתחנה, מסתובבים אנה ואנה, צעד לפה שני צעדים לשם, מתבוננים עד כלות בחלון ראווה אטום מבע, הזמן האבוד הזה עושה את פעולתו על הנפש הרגישה, צורב קלות את אחורי המודע. הבוקר חלמתי שאני מחכה לאוטובוס. קו 289. אני ועוד כמה סטודנטים. אחת מהם, בחורה לא יפה, שמנמנה, לא נעימה בדרך כלל, לא סותמת את הפה, ניצבת לידי בכיסא גלגלים. היא נכה. כפות הרגליים שלה מעוותות לגמרי, קטנות כשל תינוק, מחוסרות אצבעות, מכוערות נורא. ההמתנה מתארכת… שעות השפל מתקרבות לסיומן והנה באה הגאות, המים הולכים ומכסים אותנו, אני ניגש לנכה ושואל אותה איך היא תסתדר כשיעלו המים, היא צריכה עזרה? להרים אותה? לא, היא עונה, היא תסתדר לבד, תעצור את נשימתה.

באה הגאות. המים מכסים אותנו. אנחנו בקרקעיתה של מעין בריכה, כחולה-כחולה כמו זאת שבעומר, במים העמוקים. אני מתבונן בנכה, היא באמת עוצרת את נשימתה עד שהיא לא יכולה יותר ואז, בתנועה קלה, היא צפה למעלה מעל לראשי, עד לפני המים. אני רואה את רגליה המעוותות מרחפות מעלי, רגלֵי גֵיישָה מרפרפות בקלילות במים.

תמונה שנייה: כולנו מבקרים בדירה בדרום העיר, בבניין מט לנפול, בקומה השנייה. החֶבְרָה לא לטעמי. אני מסתובב בדירה ומגיע לחדר של ענבל, מתברר שהיא גרה שם, אני מבסוט. אנחנו מתחבקים ואפילו יותר מזה עד שעוברת השותפה שלה וענבל עוצרת, מרגיעה אותי. למה? אני שואל, כדי שהשותפה לא תתחרמן ותרצה גם, היא עונה. היא בלונדינית בחלום. מתולתלת ובלונדינית.

רמברנדט, אישה רוחצת בנחל

רמברנדט, אישה רוחצת בנחל

ניטל טעם הפירות

פרק שני. ארוחת ערב.

הוריי היו שורקים לנו. כמו לכלבים. אבא או אמא היו חוזרים הביתה מהעבודה או מכל מקום אחר, מחנים את האוטו, פותחים את השער, צועדים את מעט הצעדים עד לדלת הכניסה העשויה עץ וזכוכית מוזהבת, משחילים את המפתח בעד חור המנעול ושורקים מן שריקה שכזאת בת שני תווים, שריקה חדה וחזקה שטלטלה אותנו והעירה אותנו באחת מהאפתיה ששרתה עלינו בשעות השיממון של אחרי הצהריים. אחותי ואני היינו זוקפים את גבינו בדריכות ומתח ניכר פתאום במבטינו הנבוכים. כהרף עין היינו מנתרים ורצים במורד מדרגות העץ החורקות לקבל את פני אדונינו. אני הייתי בן ארבע, אחותי בת שבע. רצנו לדלת הכניסה וקפצנו על אבא ועל אמא כחיות מורעבות. ייתכן בהחלט שהיינו מורעבים, הוריי הנהיגו משטר הזנה קפדני באותם ימים. אם היה זה אבא שחזר הביתה, היינו מקפצים סביבו בהתלהבות שקטה ורצינית. "מה אתם זוממים", הוא היה ממלמל והודף אותנו מעל ברכיו בידיו הגדולות. היינו נצמדים לגבו הענק ושואפים לקרבנו את ריח הפוספטים שעלה ממנו. הוא עבד באותה תקופה במפעלי ים המלח והיה חוזר הביתה אפוף ריחות משכרים ורעילים. אם זו הייתה אמא היינו מאיצים בה בשקט, בלי להביט ישירות לעיניה, לגשת למטבח ולהכין אוכל. היא הייתה נענית בחוסר התלהבות. בתנועות איטיות מאוד, איטיות להחריד, הייתה מוציאה צלחת ועוד צלחת, כוס ועוד כוס, מארון בעל דלתות זכוכית צהובה ודביקה. אחר כך הייתה מסירה באיטיות את המנעולים מהמקרר ומהמזווה ומוציאה לחם או סיר מרק, קופסת שימורי טונה או מילקי, מניחה על השולחן ונאנחת. היינו מתיישבים ליד השולחן, עינינו הבולטות והאטומות בוהות בצלחות הריקות ובסיר המכוסה. ישבנו בצייתנות, מריירים, ידינו מונחות על ברכינו, קפוצים ורפויים בעת ובעונה אחת. או-אז ניתן האות ואכלנו את המזון שניתן לנו במתינות מאולצת, מגוחכת למראה, נלחמנו בטבע הכלבי שלנו שביקש לטרוף את האוכל בבת אחת. לטרוף את הלחם, את הטונה, את המרק, את המילקי בביס אחד גדול. אבא כינה אותי פְרֶסֶר. אחותי לא זכתה לכינוי. עם הזמן הרגילה את עצמה לאכול מעט. היא הייתה מרדנית. לעתים הייתה מסתפקת, אחרי יום שלם של צום, בפרוסת לחם לבן. לעתים הייתה אוכלת רק את קרום הלחם. טובלת אותו במעט חלב או מים. אני לעומתה חיסלתי את הצלחת וליקקתי אותה עם תום הארוחה. לי קראו פרסר. אחותי לא זכתה לכינוי. אמי הייתה אומרת לאחיותיה או לחברותיה שהילדה אוכלת כמו ציפור, אבל עם הילד אין בעיה כזאת.

רמברנדט – ילד, כלב ואישה מבוגרת