Feeds:
רשומות
תגובות

חלום אירוטי

ההמתנות האינסופיות האלה בתחנת האוטובוס עושות את שלהן. נראה כאילו הן נשכחות מיד עם בוא האוטובוס אבל הזמן האבוד הזה, רבע שעה, מחצית השעה, לפעמים כמעט שעה שלמה, שבו אני ונוסעים מתוסכלים אחרים עומדים חסרי אונים בתחנה, מסתובבים אנה ואנה, צעד לפה שני צעדים לשם, מתבוננים עד כלות בחלון ראווה אטום מבע, הזמן האבוד הזה עושה את פעולתו על הנפש הרגישה, צורב קלות את אחורי המודע. הבוקר חלמתי שאני מחכה לאוטובוס. קו 289. אני ועוד כמה סטודנטים. אחת מהם, בחורה לא יפה, שמנמנה, לא נעימה בדרך כלל, לא סותמת את הפה, ניצבת לידי בכיסא גלגלים. היא נכה. כפות הרגליים שלה מעוותות לגמרי, קטנות כשל תינוק, מחוסרות אצבעות, מכוערות נורא. ההמתנה מתארכת… שעות השפל מתקרבות לסיומן והנה באה הגאות, המים הולכים ומכסים אותנו, אני ניגש לנכה ושואל אותה איך היא תסתדר כשיעלו המים, היא צריכה עזרה? להרים אותה? לא, היא עונה, היא תסתדר לבד, תעצור את נשימתה.

באה הגאות. המים מכסים אותנו. אנחנו בקרקעיתה של מעין בריכה, כחולה-כחולה כמו זאת שבעומר, במים העמוקים. אני מתבונן בנכה, היא באמת עוצרת את נשימתה עד שהיא לא יכולה יותר ואז, בתנועה קלה, היא צפה למעלה מעל לראשי, עד לפני המים. אני רואה את רגליה המעוותות מרחפות מעלי, רגלֵי גֵיישָה מרפרפות בקלילות במים.

תמונה שנייה: כולנו מבקרים בדירה בדרום העיר, בבניין מט לנפול, בקומה השנייה. החֶבְרָה לא לטעמי. אני מסתובב בדירה ומגיע לחדר של ענבל, מתברר שהיא גרה שם, אני מבסוט. אנחנו מתחבקים ואפילו יותר מזה עד שעוברת השותפה שלה וענבל עוצרת, מרגיעה אותי. למה? אני שואל, כדי שהשותפה לא תתחרמן ותרצה גם, היא עונה. היא בלונדינית בחלום. מתולתלת ובלונדינית.

רמברנדט, אישה רוחצת בנחל

רמברנדט, אישה רוחצת בנחל

ניטל טעם הפירות

פרק שני. ארוחת ערב.

הוריי היו שורקים לנו. כמו לכלבים. אבא או אמא היו חוזרים הביתה מהעבודה או מכל מקום אחר, מחנים את האוטו, פותחים את השער, צועדים את מעט הצעדים עד לדלת הכניסה העשויה עץ וזכוכית מוזהבת, משחילים את המפתח בעד חור המנעול ושורקים מן שריקה שכזאת בת שני תווים, שריקה חדה וחזקה שטלטלה אותנו והעירה אותנו באחת מהאפתיה ששרתה עלינו בשעות השיממון של אחרי הצהריים. אחותי ואני היינו זוקפים את גבינו בדריכות ומתח ניכר פתאום במבטינו הנבוכים. כהרף עין היינו מנתרים ורצים במורד מדרגות העץ החורקות לקבל את פני אדונינו. אני הייתי בן ארבע, אחותי בת שבע. רצנו לדלת הכניסה וקפצנו על אבא ועל אמא כחיות מורעבות. ייתכן בהחלט שהיינו מורעבים, הוריי הנהיגו משטר הזנה קפדני באותם ימים. אם היה זה אבא שחזר הביתה, היינו מקפצים סביבו בהתלהבות שקטה ורצינית. "מה אתם זוממים", הוא היה ממלמל והודף אותנו מעל ברכיו בידיו הגדולות. היינו נצמדים לגבו הענק ושואפים לקרבנו את ריח הפוספטים שעלה ממנו. הוא עבד באותה תקופה במפעלי ים המלח והיה חוזר הביתה אפוף ריחות משכרים ורעילים. אם זו הייתה אמא היינו מאיצים בה בשקט, בלי להביט ישירות לעיניה, לגשת למטבח ולהכין אוכל. היא הייתה נענית בחוסר התלהבות. בתנועות איטיות מאוד, איטיות להחריד, הייתה מוציאה צלחת ועוד צלחת, כוס ועוד כוס, מארון בעל דלתות זכוכית צהובה ודביקה. אחר כך הייתה מסירה באיטיות את המנעולים מהמקרר ומהמזווה ומוציאה לחם או סיר מרק, קופסת שימורי טונה או מילקי, מניחה על השולחן ונאנחת. היינו מתיישבים ליד השולחן, עינינו הבולטות והאטומות בוהות בצלחות הריקות ובסיר המכוסה. ישבנו בצייתנות, מריירים, ידינו מונחות על ברכינו, קפוצים ורפויים בעת ובעונה אחת. או-אז ניתן האות ואכלנו את המזון שניתן לנו במתינות מאולצת, מגוחכת למראה, נלחמנו בטבע הכלבי שלנו שביקש לטרוף את האוכל בבת אחת. לטרוף את הלחם, את הטונה, את המרק, את המילקי בביס אחד גדול. אבא כינה אותי פְרֶסֶר. אחותי לא זכתה לכינוי. עם הזמן הרגילה את עצמה לאכול מעט. היא הייתה מרדנית. לעתים הייתה מסתפקת, אחרי יום שלם של צום, בפרוסת לחם לבן. לעתים הייתה אוכלת רק את קרום הלחם. טובלת אותו במעט חלב או מים. אני לעומתה חיסלתי את הצלחת וליקקתי אותה עם תום הארוחה. לי קראו פרסר. אחותי לא זכתה לכינוי. אמי הייתה אומרת לאחיותיה או לחברותיה שהילדה אוכלת כמו ציפור, אבל עם הילד אין בעיה כזאת.

רמברנדט – ילד, כלב ואישה מבוגרת

ניטל טעם הפירות

פרק ראשון. סקוט רוס.

בזמן האחרון אני עושה על עצמי מן ניסוי בכפייה שכזה. אני מאזין לסונטות לצ'מבלו של סקרלטי, אך ורק לסונטות לצ'מבלו של סקרלטי, מבוצעות אך ורק בצ'מבלו, אך ורק בידי סקוט רוס המנוח. אך ורק. זה נמשך שבוע הניסוי הזה, וכרגע קשה לי לראות את סופו. האופק רק מתרחק. רוס הקליט את כל הסונטות של סקרלטי, יותר מ-30 דיסקים. שלושים וארבעה דיסקים ליתר דיוק. 555 סונטות. מעניין אם דומניקו כיוון למספר המיוחד הזה. מעניין אם היו לו רעיונות לסונטה מס' 556, אבל הוא אמר לעצמו, עזוב, תשאיר את זה ככה, זה מספר יפה. סקוט רוס הקליט את כולן. הקליט ומת. הוא מת מאיידס. הוא מת מאיידס ב-1989 בבית שלו בצרפת, ב-אסס (Assas), בדרום צרפת, ליד מונפלייה. הוא עבר להתגורר שם בגלל צ'מבלו. בגלל צ'מבלו נהדר מן המאה ה-18 השמור בשאטו ד'אסס, שגילהּ כגילו של הצ'מבלו הנהדר. רוס עבר לאסס בגלל הצ'מבלו הנהדר ומת שם מאיידס, ב-1989. לא היה לו אז ביטוח רפואי. הוא התחיל להקליט את הסונטות ביוני 1984. שמונה עשר חודשי הקלטות. יותר מ-8000 טייקים. הוא כבר ידע שהוא חולה, הוא ידע שהמחלה הזאת תהרוג אותו. הוא לא עשה ביטוח רפואי. הוא הקליט 555 סונטות של סקרלטי בשמונה עשר חודשים, בשיתוף עם רדיו צרפת. ב-1985 ציינו בעולם 300 שנים להיוולדו של סקרלטי, וכבר אז ידע רוס שהוא חולה. המחלה דגרה בגופו, לבלבה לאט לאט. מעניין אם ידעו ברדיו צרפת על המחלה של רוס. מעניין אם מישהו באסס ידע. בטח ידעו משהו הכפריים הזקנים באסס. הכלבים שלהם יכלו להריח את המחלה. כלבים מריחים מחלות. הכפריים הזקנים האלה, בני אסס, יודעים לזהות חולים. כמובן, הם לא ידעו שזה איידס. לא ידעו אז מה זה איידס, בטח לא בדרום צרפת, באסס, בסמוך למונפלייה. אבל הם בטח ידעו שהאמריקאי המוזר, המזוקן, גוסס להם בכפר. גוסס להם בשאטו ד'אסס, על הצ'מבלו הנהדר.

סופוניזבה אנגוויסולה (Sofonisba Anguissola), דיוקן עצמי, מנגנת בקלאוויקורד (או וירג'ינל).

סופוניזבה אנגוויסולה (Sofonisba Anguissola), דיוקן עצמי, מנגנת בקלאוויקורד (או וירג'ינל).

לפני כמה ימים קראתי מאמר בניו יורק טיימס: מחקר חדש טוען שכל שעת צפייה בטלוויזיה של אדם בוגר (מעל גיל 25), מקצרת את חייו ב-22 דקות בממוצע. כלומר, אדם הצופה בממוצע כשש שעות טלוויזיה בכל יום – זמן עצום, אך אפשרי לגמרי, בתנאים מסוימים – מאבד מחייו חמש שנים תמימות (מהסוף, יש לומר. בכל זאת, דין חמש שנים מהעשור השמיני לחיים, עשור החיתולים והדמנציה, אינו כדין חמש שנים מהעשור השלישי לחיים, עשור הטַפֶּשֶׁת והעור-המתוח).

החוקרים הנכבדים בוודאי ישבו שעות ארוכות מול צג המחשב בזמן עריכת המחקר. הם טוענים שהבעיה העיקרית עם הצפייה בטלוויזיה נעוצה באופי ה"יוֹשְׁבָנִי" של הפעולה (ובלשון הציורית של המדענים: its sedentary nature), הצופים אינם נוהגים לצפות בטלוויזיה בעמידה או ריצה, אלא כשהם שרועים על ספה, לעתים תוך כדי אכילה נמרצת, אך ברוב המקרים באפס פעילות או פעילות קרובה לאפס (שיהוק, פיהוק, הפלצה).

השידוך הזה בין טלוויזיה למוות קורץ לי, לא אכחיש. השניים אחוזים זה בזה. החיים נדמים לי לפעמים כחדר המתנה אימתני לפגישה בלתי נמנעת עם המוות. חדר המתנה בלי כל עדיפות דרמטית על, נאמר, תור לשיננית. המעבר מקיום לאי-קיום סתמי ופתאומי, והדרך מבלוך לקריית שאול – 22 דקות היא אורכת, כשהתנועה נוחה. תל אביב נדמית לפעמים למחנה ארעי שבו ממתינות הבריות לאִכְלוּסָן הסופי בעיר האמיתית, עיר הקברות. פינוי פיצוי. 22 דקות – זמן קצר מדי, מעורר אכזבה כמעט, מחיר מבצע. נעשה עוול לטלוויזיה בניו יורקר, חייבים לומר זאת! חשבו למשל כמה עולה לנו שעת פגישה עם רע או מכר? כמה חוסר נעימות, כמה מבוכה הייתה כרוכה מאז ומעולם בפגישה עם "חברים" שכאלו, בריות קטנוניות שמגלות נמרצות יוצאת דופן להכפיש אותנו ולהלבין את פנינו ברגע שהן נפרדות מעלינו, וזאת לאחר שנאלצנו לסבול את נוכחותן הדביקה והמעיקה למשך שעה או שעה ומחצה. מי יכחיש שעם שפע אמירותינו הנמלצות בזכות ערכי הרעות ויתרונות החברות, הרי בשעת מגע ממשי-מוחשי עם חברים, אנו חשים תדיר ובלי משים רגש של דחייה.

ילד נושף בגחלת כדי להדליק נר - אל גרקו

ואין שום צורך אמיתי בהבהרת אותו יסוד דוחה באישיותו ובמהותו של החבר, יהיה אשר יהיה. אדרבא, אנו חשים בו בבהירות רבה וסובלים ממנו סבל רב בכל מפגש ומפגש. חברינו, ובמידה מסוימת, יש להודות, גם משפחתינו, ממררים את חיינו ומאיצים את קצנו, ולחלק ניכר מאיתנו לא נותר אלא המפלט היושבני הנהדר הזה, ו-22 דקות לשעה זו עסקה כלל לא רעה בעבורנו. ידוע שהנאות החיים הקטנות נעשות לעיקר כשערכם של החיים עצמם מתדלדל. הנה עכשיו, כשבחוץ משתוללת הפגנת המונים, הפגנת המיליון, אני ספון בביתי והטלוויזיה פתוחה. אני שומע את הקולות החזקים מבחוץ. אני מרגיש נורא, אבל ארגיש עוד יותר נורא אם אצא החוצה ואצטרף למפגינים. אני צופה בחדשות. ישראל כץ מקבל הרבה יותר מדי זמן מסך. לא סותם את הפה. אני עובר לערוץ הקניות. בחירה נוראה ברגעים כאלו. לא מוצאת חן בעיני הספה שהם מוכרים, וגם עולה הרבה, הרבה יותר מדי.

אבל הטלוויזיה, חברה יקרה, מחפשת תמיד בחריצות ובדייקנות לקלוע לטעמי, להוטה לרצות אותי, היא כלל אינה מבקשת לקצר את חיי, אדרבא, היא רוצה שאצפה בה לנצח! הנה אני שוב נקלע לערוץ מצו, הפקה נפלאה של ההולל לסטרווינסקי ואודן. נראה כמו הסט הוותיק והיפה של דייוויד הוקני. נפלתי על האריה הכפולה של אן טרולאב, "אין חדש מטום", אני חושב שזו מיה פרסון ששרה. המוזיקה גדולה, ברור, אבל גם המילים, הן יפות כל כך, נוגעות כל כך ללב במיומנות המצחיקה שלהן, משכיחות לרגע את קריאות ההמון שעדיין נשמעות ברחוב. הנה הן:

I go, I go to him.

Love cannot falter,

Cannot desert;

Though it be shunned

Or be forgotten,

Though it be hurt,

If love be love

It will not alter.

O should I see

My love in need,

It shall not matter,

What he may be.

Time cannot alter

A loving heart, an ever loving heart.

פרסון שרה נהדר, יפה כמעט כמו קירקבי. יורובסקי מנצח מעט בהיסוס. אני מרשה לעצמי להביע דעה ביקורתית. הטלוויזיה סובלת הכל, לא איכפת לה ממעט ביקורת, היא מעודדת אותה, היא מבקשת אותה. היא רוצה שאגביר, אנמיך, אושיט יד לשלט, אחפש ערוץ אחר, היא מרצדת בהבנה כלפי התיעוב שלי לערוץ 10 ולערוץ 2. בנמרצות היא מגישה לי, משרתת נאמנה שכמותה, עוד ועוד אפשרויות. ערוץ 1 מדווח בשקופית על 400 אלף מפגינים נכון לשעה זו, ובשקופית קטנה יותר – כמה עשרות חרדים מפגינים בי-ם נגד פתיחת איזה כביש בשבת. אני חוזר להולל לכמה רגעים. אבן גבירול השתתק קצת, אני יכול להתחיל להירגע. אני חושב שהייתי בדיכאון קודם. יש לי את הסיבות שלי.

הטלוויזיה – חברתו הטובה ביותר של הקשיש, הנכה, חולה האהבה, הבודד, האידיוט, היא ממוססת את המרירות לכדי כלום, היא מרפה את העצבים המרוטים, מלטפת ביד לחה את הנפש העלובה, דוחקת את הזיכרון, מאיצה את השכחה, מפיגה את הדממה, מרצדת, מאירה בריצוד את החשיכה, אורה המפזז אינו נוטש אותנו גם כשאנו מפנים גב למסך, כשאנחנו קופצים לשירותים, למטבח או אפילו נאלצים לעזוב לשעה קלה את הבית, לסידורים, קניות או מפגש כפוי עם קרוב משפחה או מכר. המחשבה שלנו, השומן הרוטט, העור הרפוי – הכול מרצד בחוסר שקט, הנפש חסרה דבר מה וזעה חסרת מנוחה, העין ממצמצת מבעד למשקפי השמש, הזיעה מבצבצת על הגב, שוטפת את כפות הידיים, הדופק עולה, אני עוצר באמצע הרחוב, רטוב כולי, מוכה תימהון, מזועזע, סב על עקבותיי חזרה לכיוון הבית, הולך הליכה מהירה, רדוף מחשבות שווא, עיניי נעוצות במדרכה, דמותי השפופה מרצדת במעלה הרחוב, אני מגיע לבסוף לבניין ברחוב בלוך, מפשפש בתיבת הדואר השוממה, מטפס לקומה השלישית, נועל אחריי את דלת הכניסה ונושם בהקלה, הריצוד נרגע מעט, אני צולע לעבר המטבח, פותח את המקרר וסוגר אותו מיד, עומד בסלון בלי לעשות דבר, רפוי, תשוש, המום.

ילד נושף בגחלת כדי להדליק נר, בחברת קוף ושוטה - אל גרקו

נפש גדולה, לב אציל

"יצירה נחמדה", כך מכנה אלפרד איינשטיין את האריה "Alma grande, e nobil core"  קכל 578, שחיבר מוצרט ללואיזה וילנב (Villeneuve), הדורבלה הראשונה שלו. האריה נועדה להשתלב באינטרמצו נשכח של צ'ימרוזה בשם "I due baroni di rocca azzurra". מוצרט בתמימותו היה סבור שהוא מחמיא לאינטרמצו, משפר אותו, אך כפי שקרה לא אחת, ה"שיפור" העלה עליו את חמתם של הקולגות, שלא אבו לראות את היהלומים של מוצרט מנצנצים בגאון מעל ליצירתם הדהויה. האינטרמצו אפוא נשכח, אבל היצירה הנחמדה ממשיכה להתנגן מדי פעם. היא הייתה פופלרית בעיקר בשנות ה-50 וה-60, אך גם היום חוזרות אליה מדי פעם הדיוות של ימינו (מגדלנה קוז'נה, אלינה גרנקה).

הגיבורה,מדאמה שמה (Madama), נותנת דין וחשבון תקיף למאזין לא נודע. "נפשות גדולות ולבבות אצילים", היא אומרת, "מאז ומתמיד רחשו בוז לאנשים כמוך." מדאמה היא אשת חברה משופשפת, אך ה-Grandeur שלה בוגד בה לא אחת, והיא נעשית פתטית שלא בידיעתה. היא רגילה בטקסים, בערבי גאלה, בקוקטיילים, היא יודעת כיצד לעורר כבוד, היא דורשת את הכבוד המגיע לה, אך לא אחת נשארת דרישתה תלויה באוויר. היא מבקשת מאנשי סודה למסור הודעה לאותו Ingrate: "תגידו לו שאני נאמנה לו, אבל שהוא אינו ראוי לסליחה, ושאני עוד אנקום את נקמתי בו…"

האריה כמובן קומית. ואצל מוצרט, ככל שהגיבורה נואשת יותר, ככל שהיא עומדת על כבודה ביתר עוז – כך, רחמנא ליצלן, מועצם האפקט הקומי. זו שעתה הגדולה של מדאמה, היא מגלה אצילות נפש נדירה, היא סולחת למנוול בראש מורם, אבל דווקא ברגע הגדול שלה התזמורת מלגלגת עליה בסתר, הבאסון מצחקק מאחור, האבוב לועג לה, המיתרים רוחשים מאיזו בדיחה שמדאמה לא שמעה או לא הבינה. פועל כאן מנגנון דרמטי עדין ומתוחכם ביותר, הגם ששכיח מאוד אצל מוצרט. איך אפשר לשחזר אותו על הבמה ביעילות? הנה שתי הצעות:

תרזה ברגנצה, התזמורת הלאומית של צרפת, מנצח – אויגן יוכום:

אלינה גרנקה, תז' הקונצרטחבאו, מנצח –  מאריס יאנסונס:

רשמים: אני אוהב את שתיהן. ברגנצה הדאיגה אותי קצת בשורה השניה ("אני תמיד בזה לשכמותך.."), שאותה שרה ברכות ועם חיוך נבוך. היא אינה מבינה מה היא שרה? אבל בחלקה השני של האריה היא מעוררת חמלה רבה דווקא בגלל הלעג שעולה מהתזמורת (בניצוח המבריק של יוכום). האפקט הושג בשלמותו.

לגרנקה אין את הפינס ואת העמידה האצילה של ברגנצה (למי יש?), אבל היא יוצרת מדאמה אמינה מאוד, גאה, משולהבת ומעט עלובה. היא מוסיפה קולורטורה קטנה על "fida sono", קישוט שברגנצה נמנעת ממנו (ושאין בו צורך של ממש). יאנסונס לא חד כמו יוכום, והאפקט המבוקש מתעוות קצת, ההולנדים תומכים במדאמה ולא מצליפים בה. אולי זה קשור לאופי ההולנדי ההגון והמנומס. לצרפתים של יוכום אין כל בעיה להצליף בפרימה-דונה. אדרבא, הם נהנים מכך.

פספורט – מחווה לגרמניה

שנים החרמתי את גרמניה. כלומר, סירבתי בעקשנות לבקר בה, התענגתי להסביר לאנשים בפירוט ובגסות מדוע איני חפץ לבקר בה, ובה בעת ביקשתי להעמיק את ההיכרות שלי איתה, לבקר קצת בשיעורי גרמנית במכון גיתה, לשאול את אבי על חיי הוריו בגרמניה, לקרוא רומנים, לשמוע באך וואגנר… כמובן, בהיותי בסך הכול אדם אחד ויחיד, ולא מן החשובים, לא היה זה אלא חרם קט, סתמי, חסר כל השפעה של ממש על ענייני השעה. ובכל זאת, במשך שנים התבשמתי מריחו של החרם שהטלתי על גרמניה, והזכרתי תחת כל עץ רענן שוויתרתי בזמנו על האפשרות להחזיק באזרחות גרמנית, אף שהייתי זכאי לה (ואמנם אבי ואחותי הם אזרחי גרמניה). והנה, לפני חודשיים, גמלה בלבי החלטה לשבור את החרם. להשיג אזרחות. אני לא יודע להסביר בדיוק מדוע.

הימים היו ימי המחאה החברתית הגדולה, אני נפרדתי מחברה, שנת הלימודים הסתיימה, ריק מאיים חישב להשתלט על חיי, וישראל ונמאסה עלי עד כדי כך שביקשתי לעזוב אותה ולא לשוב לעולם. בוקר אחד, כמעשה שבשגרה, ניווטתי את דרכי לאתר הידידותי של שגרירות גרמניה בישראל, ושלחתי דרכו בקשת התאזרחות. ביקשתי לדעת מה עליי לעשות כדי לקבל אזרחות גרמנית, אילו מסמכים עליי להמציא. התשובה לא איחרה להגיע. אדם בשם מרטין גונתר שלח לי מייל תשובה. בתחילה לא הבנתי מה הוא רוצה. האנגלית המגורמנת, התוקפנית משהו, של עובדי השגרירות, אינה מצטיינת בבהירות דווקא. כפי שהתברר לי, המייל שלי, שאותו כתבתי בתמימות בעברית, תורגם ברשלנות לגרמנית, והמתרגם (גוגל?) התעלם מהעובדה שאבי אזרח גרמניה, והוסיף לי בשרירותיות כמה אחים בעלי אזרחות גרמנית. מרטין גונתר בישר לי באדיבות קרירה שעליי לשלוח את תעודות האזרוח של אחיי ואת תעודת הלידה שלי, מתורגמות לגרמנית ומאושרת ע"י נוטריון. הוא מצדו "יחזור אלי בהמשך".

אני אין לי אחים. לכתוב לגונתר שהתרגום שבידיו שגוי – את זה לא כדאי לעשות. ההיסטוריה מלמדת לא להתחצף לביורוקרט גרמני. הגרמני מתענג על הביורוקרטיה שלו, גאה בה ומשרת אותה בהערצה. חריצות הפקיד – נחת לאומה. "נחת האומה – נחת של גויים", הייתה אומרת סבתי מרגוט, שעזבה את מינכן בתחילת שנות ה-30 והשתקעה בבנימינה. אם כן, החלטתי לשלוח לו את תעודות האזרוח של אבי ואת תעודת הלידה שלי. יהיה מה שיהיה. היכן שהוא, במעבה הביורוקרטיה הגרמנית, מאופסנת כעת ההתקשרות ביני לבין עובד שגרירות גרמניה, מר מרטין גונתר. זה טוב, אני חושב. מסמך כנגד מסמך, מסמך כנגד חיים, מסמך כנגד עצבות ובדידות, הדם שלי ודם הרייך נאחזים זה בזה, ומשהו חדש, מפחיד, נוצר.

שריפת יהודים בזמן המגפה השחורה. תחריט גרמני, נירנברג, 1493

אני חושב שטוב תעשה גרמניה אם תאזרח אותי, הדבר יועיל לשנינו באותה המידה. הנה, כמחווה ראשונה מצדי, אני מפרסם בבלוג קטע רלוונטי מתוך הרומן "לוטה בויימר", מאת תומס מאן, בתרגום צבי ארד. הרומן מגולל את ביקורה של שרלוטה קסטנר, הגיבורה החיה והקיימת של "ייסורי ורתר הצעיר", בויימר, ארבעים שנים אחרי פגישתה האחרונה עם "ידיד נעוריה", המשורר גתה. בחלקו האחרון של הרומן נערכת סעודה חגיגית, ובמהלכה פותח המשורר במונולוג על אודות מאורע שאירע לפני שנים רבות בעיר אֶגֶר (בספרות היהודית הרבנית, מוכרת אֶגֶר בשם ערלוי, בעקבות שמה הגרמני – Earlu):

אחר כך, בהנמכת קול, בשפתיים משורבבות ובפָנים אומרות אסון, שהיה בהן גם משהו אֶפּי-מבדח, סיפר כפי שמספרים לילדים משהו מפחיד, על ליל-דמים שראתה עיר מופלאה זו בימי הביניים המאוחרים, ליל פרעות ביהודים שנסחפו אליו תושבי המקום פתאום, כמו מתוך עווית, והכרוניקות העתיקות מספרות על כך. רבים מבני ישראל ישבו באֶגֶר, ברחובות רבים שהוקצו להם, ושם עמד גם אחד מבתי-הכנסת הנודעים ביותר שלהם ליד בית מדרש גבוה, היחיד בגרמניה. יום אחד קם נזיר מן היחפים, שהיה בעל כושר דיבור כובש ומלהיב, תיאר בדרשתו את ייסורי-ישו בצורה מעוררת רחמים, והציג בזעם את היהודים כאשמים באסון זה; חייל צמא-מעשים, שהתרגש מאוד מהדרשה, קפץ אל המזבח, תפס בצלב וקרא: "כל אדם נוצרי ילך אחרי!", ובכך הטיל את הניצוץ אל לב ההמון הנוח להתלקחות. ואכן הלכו אחריו, ובחוץ הצטרפו אנשי-אספסוף מכל המינים, וברחוב היהודים התחילו ביזה ורצח, שלא נודע כמותם; היהודים האומללים נדחקו אל סימטה שבין שני רחובות ראשיים ושם נטבחו, ומסימטה זו הנקראת עד היום "סמטת-הרצח" זרם הדם כנחל. נמלט מטבח זה יהודי אחד בלבד, על ידי כך שנדחק לתוך ארובה, עד יעבור זעם. לאחר שהושב השקט על כנו בעיר המתחרטת, שאגב נענשה קשה על המאורע בידי קיסר רומא קרל הרביעי, הוכרז היהודי חגיגית כאזרח אֶגֶר.

"כאזרח אֶגֶר!" קרא המספר. "מעתה הריהו משהו, וכאילו זכה בפיצוי נהדר. ודאי אבדו לו אישה וילדים ורכוש וכל הקרובים והידידים, כל הקהילה, שלא לדבר על המחנק בארובה שבילה בה שעות איומות. עירום וחסר כל עמד כאן, אבל היה אזרח אֶגֶר, ואפילו גא על כך. האם עמדתם על טיבם של בני אדם? כאלה הם. בשמחה הם מניחים לתאווה ולמעשים המחרידים ביותר להשתלט עליהם, ולאחר שנצטננה רוחם הם נהנים גם ממחוות הנדיבות המתחרטת, ומאמינים כי בכך כיפרו על הנבלה – ויש בזה משהו מרגש ומצחיק כאחד. ואין הציבור מדבר על המעשה אלא על האירוע בלבד, ורואה התפרצויות כאלה בעין יפה יותר מאשר את אירועי הטבע שאין עליהם שליטה, שכן מקורם במצב הנפש של התקופה; וכן הוא רואה את ההתערבות המאחרת לבוא בבחינת מעשה-צדקה של ההומאניות המצויה תמיד, עליונה על הכול ומתקנת את העוול; במקרה שלנו הרי זה מלך רומא, המציל את כבוד האנושות כיד יכולתו, מצווה לחקור את המקרה החמור ומטיל על העירייה האחראית קנס כספי."

… אופי היהודים וגורלם הוסיפו לשמש שעה קלה נושא שיחתו…

גיתה - דיוקן מאת יוזף קרל שטילר

גיתה – דיוקן מאת יוזף קרל שטילר

המונולוג ששם תומס מאן בפי גתה, כנראה שאינו מדויק מבחינה היסטורית. יהודים אמנם מוזכרים בכרוניקות של אֶגֶר (כיום בהונגריה) עוד מימי הביניים, אך התיישבות מסודרת של יהודים בעיר החלה רק ב-1840, לאחר שהפרלמנט ההונגרי אישר התיישבות של יהודים בערים. ברשימות הפוגרומים הענפות שמצאתי באינטרנט, לא נזכרת אֶגֶר כלל. ואולם, למרבה הזוועה, התברר לי שהטבח המתואר ברומן, קרם עור וגידים ונעשה למציאות איומה. בחודש מאי, 1944, חמש שנים בלבד לאחר פרסום הרומן "לוטה בויימר", נתן הכובש הנאצי הוראה לרכז את יהודי אגר בגטו שהוקם במרכז העיר. ב-15 במאי הסתיים ריכוזם של 1,620 יהודים בגטו, ובשמיני ליוני, לאחר מסע מייסר בן 26 קילומטרים, הועמסו היהודים המותשים על קרונות בקר ונשלחו לאושוויץ. רק בודדים שרדו את מחנה ההשמדה, ועם סיום המלחמה, שבו לעיר. אני תוהה אם מאן שמע על גורל יהודי אגר. אני מתקשה להאמין בכך, אבל אילו שמע, לא היה מופתע. הנה מה ששם בפי גתה בפרק השביעי של הספר:

"מאוסה דבקותם (של הגרמנים) בערפל ובשיכרון ובפראות הגסה; מצער הדבר, שהם מתמכרים באמון לכל נוכל משולהב, הפונה אל רגשותיהם השפלים ביותר, מחזק אותם במידותיהם המגונות, ומלמד לראות את הלאומיות כהתבדלות ופראות; עלוב הדבר, שהם רואים את עצמם גדולים ונהדרים כשאבד כבודם עד היסוד, ומבטים מרים ומרושעים הם שולחים באנשים, אשר הזרים רואים בהם את גרמניה ומכבדים אותם. איני רוצה כלל לפייס אותם. אין הם אוהבים אותי כלל. יפה, גם אני איני אוהב אותם, ואם כן – פרענו חשבון."

אבקת שום

סופר באבא, אבן גבירול, היום בצהריים. שלושה עומדים בתור אצל הקופאית: עובדת זרה (או תיירת, בעצם) מהפיליפינים, אני, אישה זקנה.

פיליפינית: Do you have garlic powder?

קופאית: מה? אני לא מבינה, (פונה אלי) אתה מבין מה היא רוצה?

אני: היא שואלת אם יש לכם אבקת שום.

קופאית: אבקת שום? מה, עושים אבקה משום?

אישה זקנה: היום הם עושים אבקה מכל דבר, גם מאנשים.

פליקס נוסבאום - דיוקן עצמי במחנה (1940)