הפתעה!

אני חושב על הפתעות. ההפתעה נעוצה בפער בין הציפייה לתוצאה. האם אדם יכול להפתיע את עצמו? כן, אני מניח. אם הוא ציפה מעצמו להתנהגות אחת וקרתה התנהגות אחרת, אז הנה, הפתעה. ההפתעות האלה הן רוב הזמן הפתעות לרעה. יש אנשים שעבורם כל הפתעה היא לרעה. זו טענה מפתיעה? האם סימפוניית ההפתעה של היידן מפתיעה? אולי. אם שומעים אותה בפעם הראשונה, בלי לדעת מה שומעים, כלומר בלי לדעת שהכותרת של הסימפוניה היא "הפתעה". כי אז הציפייה שלנו היא "הפתעה", וכשבאה ההפתעה אנחנו יותר מרוצים מאשר מופתעים. ההפתעה בסימפוניית ההפתעה מרגיעה אותנו במקום לערער אותנו, אנחנו יודעים שהכל בסדר, שהכל פועל כמו שצריך, שהתווים נכונים, שמנגנים אותם היטב, שאנחנו, בקהל, מגיבים היטב להפתעה. קופצים ב"בום". בואו ננסה לחשוב מה יקרה אם אנחנו מוזמנים הערב לקונצרט. מנגנים את סימפוניית ההפתעה של היידן. אנחנו שמחים לקראתה. אנחנו מתיישבים בהיכל התרבות והתזמורת מתחילה לנגן, והנה כבר מגיע הפרק השני ואנחנו נדרכים בפיאניסימו, והנה היא תבוא עכשיו, ההפתעה, אבל היא לא באה. הפיאניסימו הופך לפיאניסיסימו ואז המוזיקה פשוט נעלמת, והנגנים יושבים רפויים בכסאות שלהם עם הזנבות פינגווין שלהם ומביטים עלינו עייפים ותמהים, והמנצח הקשיש מסתובב לקהל, והוא נראה כבר חצי מת, והוא גוסס וזועף והוא כאילו מסנן לנו "קיבלתם את ההפתעה המחורבנת שלכם כבר?", ואיש לא מוחא כף, והסדרנים לא פותחים את דלתות היציאה, ואנחנו נותרים לנו ככה בכיסאות האלה של היכל התרבות חסרי אונים, חסרי ישע, כמו טמבלים, מבולבלים והמומים, וגם מבוישים.

זאת הפתעה.

טיגריס בסופה טרופית (מופתע), אנרי רוסו

 

אוֹזִימַנְדִיאָס – תרגום

פגשתי בשיר "אוֹזִימַנְדִיאָס" של פרסי שלי (1818) די במקרה וישר רצתי לבדוק אם יש תרגום לעברית. יותר מלשקוע בשיר, לקרוא אותו בקול, לדבר עליו, רציתי בעיקר לתרגם אותו, להעמיד לו צאצא עברי, ואם אפשר, להתחרות בתרגום קיים. אני נורא תחרותי לאחרונה, זה נורא. לא יודע מה קורה איתי [אגב, השיר עצמו נולד מתחרות בין שלי לבין חברו הוראס סמית. שניהם כתבו סונטות על אותו נושא. אולי התחרות מקודדת בדנא של השיר].

השיר כבר תורגם לעברית, בידי ראובן צור, חתן פרס ישראל אלמוני למדי. צור שמר טוב-טוב על המשקל והחרוז, אבל יצא לו תרגום מסורבל מאוד, חסר חן באופן קיצוני. מבלי להיכנס כאן לוויכוחים נדושים על 'איך צריך לתרגם שירה לעברית', אומר רק שלהבנתי העברית פחות נזקקת לסד הזה של חרוז ומשקל, לפחות ביחס לאנגלית. המקרא עשיר בצורות שיריות באופן בלתי רגיל אבל אין בו חריזה (ואם יש, היא מקרית או נקודתית). הרבה קולמוסים נשברו בנסיון לאתר עקרונות פרוזודיים בשירה המקראית – את הקולמוסים שברו בעיקר חוקרים מערביים-פרוטסטנטיים שהיו משוכנעים שהשירה העברית יצוקה בדפוסים של גתה ושקספיר – אבל הכול היה עמל ויגע לשווא. אין לשירה המקראית משקלים סדורים. העיקרון המארגן היחיד בשירת המקרא הוא מה שמכונה "תקבולת הצלעות". אבל גם מעיקרון זה סוטה השירה המקראית, למשל בשיר השירים.

תרגמתי את אוֹזִימַנְדִיאָס בלי לחשוב יותר מדי, תרגיל קטן בהעברה מלשון ללשון. הוויתור על חרוז ומשקל היה מובן מאליו, אינטואטיבי.

אני אוהב את אוֹזִימַנְדִיאָס, אבל לא מאוד. ההתרגשות הרומנטית מחורבות, התרגשות שאין לה קץ, לא מי יודע כמה עושה לי את זה. שלי כתב את השיר בעקבות גילוי פסל רעמסס השני (אוֹזִימַנְדִיאָס הוא שמו היווני) במצרים. הפסל שבור, והטורסו אבד, אך כל זה רק העצים את אפקט השתיקה הרועמת שלו. (לפני שנה התאהבתי – וקניתי לעצמי – מסכת טרקוטה הלניסטית-ארץ ישראלית עתיקה של דמות אישה, גם היא מעט שבורה: השליש התחתון של הפנים חסר, וגם מעט מצד הראש. החלפן-ארכיאולוג כְּבד המבטא שמכר לי אותה אמר: "היא הייתה פחות יפה אילו הייתה שלמה, לא?". הסכמתי איתו).

בכל אופן, האגדה הויקיפדית מספרת ששלי כתב את השיר, סונֶטה למעשה, עוד לפני שראה את הפסל, אם בכלל ראה אותו. ובאמת השיר כתוב כמו דיווח מיד שנייה: המשורר רק מעלה על הכתב את דברי הטייל שראה במו עיניו את הפסל. מן ידיעה חדשותית מסוגננת. מוזר שבדיעבד נעשה השיר ליצירה הידועה ביותר של שלי.

הנה התרגום שלי:

אוזימנדיאס

טַיָּל מֵאֶרֶץ עַתִּיקָה פָּגַשְׁתִּי.

הוּא אָמַר: שְׁתֵּי רַגְלֵי אֶבֶן עֲצוּמוֹת בְּלִי גּוּף

דּוֹרְכוֹת בְּלֵב מִדְבָּר. קָרוֹב לָהֶן, בַּחוֹל,

שְׁקוּעִים לְמַחֲצִית, נִרְאִים פָּנִים שֶׁזַּעְפָּם,

הַקֶּמֶּט בִּשְׂפָתָם, הַבּוּז אֲשֶׁר בְּאֵלֶם הַפְּקֻדָּה,

מְגוֹלְלִים תְּשׁוּקוֹת שֶׁרַב אָמָּן הֵיטִב לְהָבִינָן,

שֶׁאֶת חֲלוֹף הַזְּמַן שָׂרְדוּ וְהֻטְבְּעוּ בְּאֶבֶן דּוֹמְמָה:

יָד זוֹ שֶׁלָּעֲגָה לַנְּתִינִים, לֵב זֶה שֶׁהֱזִינָם;

וְעַל הַכָּן חֲקוּקוֹת אֵלּוּ הַמִּילִים:

"אָנוֹכִי אוֹזִימַנְדִיאָס, מֶלֶךְ הַמְּלָכִים:

רְאוּ אֶת מַעֲשַׂי, רָמֵי הַמַּעֲלָה, וַאֲמַרְתֶּם נוֹאָשׁ!"

לְבַד מִכָּךְ דָּבָר כְּבָר לֹא נוֹתַר. סְבִיב הַפֶּסֶל הָעֲנָק

רַק שָׁמָּה וּשְׁאִיָּה, יְשִׁימוֹן עֵירֹם לְלֹא שִׁעוּר

וְהַחוֹלוֹת הַנִּדָּחִים הַמִּשְׂתָּרְעִים לִמְלוֹא הָאֹפֶק.

קספר דויד פרידריך, החולם בחורבות המנזר באויבין (1835)

והנה המקור:

I met a traveller from an antique land
Who said: Two vast and trunkless legs of stone
Stand in the desert. Near them, on the sand,
Half sunk, a shattered visage lies, whose frown,
And wrinkled lip, and sneer of cold command,
Tell that its sculptor well those passions read
Which yet survive, stamped on these lifeless things,
The hand that mocked them and the heart that fed:
And on the pedestal these words appear:
"My name is Ozymandias, king of kings:
Look on my works, ye Mighty, and despair!"
Nothing beside remains. Round the decay
Of that colossal wreck, boundless and bare
The lone and level sands stretch far away.

ג'ון פורד – "חבל שהיא זונה" (שם זמני)

הנה מוגש בזאת לקוראים העבריים הסקרנים תרגום ראשון, ככל שידיעתי מגעת, מתוך המחזה הסנסציוני והמופלא של ג'ון פורד (1586 – ~1639) Tis Pity she's a Whore, שקבעתי לו את השם הזמני והבלתי מוצלח "חבל שהיא זונה". הצעות שיפור יתקבלו בברכה (מוריס מטרלינק תרגם את המחזה לצרפתית ונתן לו את השם המסורס "אנאבלה") [בינתיים התברר לי מפי דורי פרנס שהמחזה תורגם גם תורגם לעברית, בידי שמעון זנדבנק, ואף הוצג בתיאטרון באר שבע בשנות השמונים].

תרגמתי את התמונה הראשונה מתוך המערכה הראשונה: ג'ובאני מאוהב באחותו אנאבלה ובא להתוודות אצל הכומר בּוֹנָוֶנְטוּרָה, חונכו האהוב. את השיחה בין השניים אנו שומעים מאמצעה. דרמת הוידוי על תשוקת העריות התחוללה לפני הרמת המסך וכעת מבקש הכומר להניא את הצעיר מלממש את תשוקתו האסורה לאחותו.

המחזה כתוב כולו במשקל שלא היה ביכולתי או ברצוני להעתיק לעברית. ניסיתי רק לשמור על איזו מוזיקה שתהדהד, הגם שבקלישות, את המקור. אני מפרסם את התרגום אף שהוא מסורבל ולעתים פגום ממש משום שיש בו בכל זאת איזו תנופה וקצת חן. זו עבודה של יומיים לא יותר. כמו שאני מכיר את עצמי, לא יהיה לזה המשך. או אולי כן.

הנה:

מהדורת הפוליו של המחזה, משנת 1633

מערכה א, תמונה 1

כֹּמֶר:

חָדַל לְהִתְוַכֵּחַ נַעֲרִי, הֲלֹא תֵּדַע,

כִּי לֹא נָאִים כָּאן פִּלְפּוּלֵי בָּתֵּי-מִדְרָשׁ,

הַפִּילוֹסוֹפְיָה הַנָּאָה אוּלַי תִּסְבֹּל טִעוּן לְשֵׁם טִעוּן,

אַךְ דִּין שָׂמַיִם לֹא יֵדַע מַהֲתַלָּה; תְּבוּנָה שֶׁעַל תְּבוּנָה

נִשְׁעֶנֶת וּמוֹכִיחָה בְּטִעוּנִים שֶׁל תֶּפֶל שֶׁאֱלֹהִים הוּא אַיִן,

לֹא תּוֹבִיל אֶלָּא לְשַׁעֲרֵי הַתֹּפֶת,

וְאֵל תֶּבֶל תִּצֹּק אֶת רוּחַ הָעִוְעִים שֶׁל אָתֵאִיזְם,

כִּי שְׁאֵלוֹת כָּאֵלּוּ הֵן אִוֶּלֶת נַעֲרִי, מוּטָב הֲרֵי

שִׁירַת מִזְמוֹר לַשֶּׁמֶשׁ מִתְּהִיָּה מַדּוּעַ הִיא זוֹרַחַת,

וְהַדָּבָר שֶׁתְּדַבֵּר עָלָיו נִצָּב הֲרֵי מֵעַל לְשַׁמֵּשׁ.

לֹא עוֹד. לֹא אוֹסִיף לִשְׁמֹעַ.

גּ'וֹבָאנִי:

אָבִי הַטּוֹב,

לְעֵינֶיךָ חָשַׂפְתִּי אֶת נַפְשִׁי הַמְּעֻנָּה,

רוֹקַנְתִּי לְפָנֶיךָ אֶת אַסַם לִבִּי,

הִתְרוֹשַׁשְׁתִּי מִכָּל סוֹד, לֹא הוֹתַרְתִּי

בִּי מִילָה שְׁתוּקָה שֶׁלֹּא הֵשִׂיחָה

אֶת עֻזִּי, מַחְשְׁבוֹתַי, רַעְיוֹנֵי רֹאשִׁי;

וְעַתָּה, שֶׁלֹּא אָשִׂים יָדִי עַל זוֹ הַנָּחַת?

הֲלֹא יִהְיֶה לִי אֶת שֶׁיֵּשׁ לְכָל בְּרִיָּה, אַהֲבָה?

כֹּמֶר:

תִּהְיֶה לְךָ, נַעֲרִי.

גּ'וֹבָאנִי:

שֶׁלֹּא אָשִׁיר תְּהִלָּתוֹ שֶׁל זֶה הַיֹּפִי, שֶׁאִם יִצְּקוּ אוֹתוֹ חָדָשׁ,

אֵלִים, אִם רַק יְדָעוּהוּ, יְקַטְּרוּ לוֹ כְּמוֹ לְאֵל עֶלְיוֹן

וְיִכְרְעוּ לוֹ בֶּרֶךְ כְּשֵׁם שֶׁגַּם אֲנִי כּוֹרֵעַ לִפְנֵיהֶם?

כֹּמֶר:

הֲרֵי זֶה שִׁגָּעוֹן!

גְּ'וּבָּאנִי:

וְשֶׁאֶתֵּן לְרַחַשׁ מְטֻפָּשׁ,

לְנֹהַג שֶׁל שִׁגְרָה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ,

וּבֵין אָחוֹת לְאָח, לִתְקֹעַ טְרִיז

בֵּינִי לְבֵין תַּעֲנוּגוֹת אַלְמָוֶת?

נָכוֹן, הֵן אָב אֶחָד לָנוּ, וּמֵאוֹתוֹ הָרֶחֶם

(אָסוֹן לִשְׂשׂוֹנִי!) קָצַרְנוּ שְׁנֵינוּ הֵן לֵדָה וְהֵן חַיִּים,

אַךְ שֶׁמָּא אֵין מִכָּךְ הֶכְרֵחַ לִהְיוֹת כְּרוּכִים יַחְדָּיו

אַף שִׁבְעָתַיִם? בְּקֶשֶׁר דָּם, בְּקֶשֶׁר רוּחַ,

וְאִם תִּרְצֶה, בְּקֶשֶׁר דָּת גַּם כֵּן, תָּמִיד נִהְיָה אֶחָד,

אֶחָד בָּשָׂר, אַחַת הָרוּחַ, אַהֲבָה אַחַת וְלֵב אֶחָד – הַכֹּל אֶחָד!

כֹּמֶר:

חָדַל צָעִיר נוֹאָשׁ, אַתָּה אָבוּד.

גְּ'וֹבָאנִי:

הָאִם מִשּׁוּם שֶׁמִּלֵּדָה אֲנִי לָהּ אָח,

יֻגְלוּ תַּעֲנוּגַי מִמִּטָּתָהּ?

לֹא, אָבִי; וּבְעֵינֶיךָ נִכָּרִים פִּתְאוֹם

חֶמְלָה וְרַחֲמִים, וּמִמְּרוֹם גִּילְךָ,

כְּמוֹ מֵאוֹרַקְל קָדוֹשׁ, נִבֶּטֶת

לָהּ עֲצַת חַיִּים; אֱמֹר לִי אִישׁ בָּרוּךְ,

אֵיזֶה מַרְפֵּא יָבִיא עָלַי מַרְגּוֹעַ בְּאֵלּוּ הַזְּמַנִּים?

כֹּמֶר:

חֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, הַכֵּה עַל חֵטְא,

כִּי בְּחִלּוּל הַקֹּדֶשׁ הַמְּטֹרָף (כִּמְעַט),

הִרְעַדְתָּ סִפֵּי שָׂמִים,

גְּ'וֹבָאנִי:

אַל תֹּאמַר זֹאת, מְוַדֶּה יָקָר.

כֹּמֶר:

הֲזֵהוּ בְּנִי? אוֹתָה פְּלִיאָה שֶׁל טֶבַע

שֶׁבֶּעָבָר, בְּתוֹךְ תִּשְׁעִים יָמִים בִּלְבַד, רָאוּ בְּךָ

מוֹפֵת לִבְנֵי גִלְךָ בְּכָל בּוֹלוֹנְיָה?

זוֹכֵר אֶת הַתְּשׁוּאוֹת שֶׁל הַפָקוּלְטָה?

הַהִלּוּךְ, הַנֹּהַג, הַבָּרָק וְהַנְּאוּם,

הַמְּתִיקוּת – הַכֹּל בְּךָ אָמַר: הֲרֵי זֶה גֶּבֶר!

הָיִיתִי אָב גֵּאֶה לְבֶן טִפּוּחַ, בִּכַּרְתִּי

אָז לִנְטֹשׁ אַף אֶת סְפָרַי מִלַּעֲזֹב אוֹתְךָ.

וְכָךְ עָשִׂיתִי; אַךְ פֵּרוֹת הַהִלּוּלִים שֶׁכֹּה הִבְטִיחוּ,

הִרְקִיבוּ בִּינוֹתְךָ וְגַם אַתָּה הִרְקַבְתָּ.

הוֹ גְּ'וֹבָאנִי, הָאִם תּוֹרָה זָנַחְתָּ וְגַם דַּעַת

כְּדֵי לְהִתְרַפֵּק עַל תַּאֲוָה וּמָוֶת?

כִּי מָוֶת מְצַפֶּה בְּסוֹף תַּאֲוָתְךָ. הַבֵּט הַחוֹצָה

לָעוֹלָם, הֲלֹא תִּרְאֶה בּוֹ רִבְבוֹת פָּנִים קוֹרְנוֹת

הַרְבֵּה יוֹתֵר מִזּוֹ הָאֱלִילָה שֶׁכֹּה חָמַדְתָּ?

עֲזֹב אוֹתָהּ, וּבְחַר לֵךְ אַחֶרֶת, זֶה חֵטְא קָטָן מְאֹד,

בְּמִשְׂחָקִים כָּאֵלֶּה יֵצֵא שְׂכָרְךָ בְּהֶפְסֵדְךָ.

גְּ'וֹבָאנִי:

יִהְיֶה זֶה קַל יוֹתֵר לִמְנֹעַ מֵאוֹקְיָנוֹס

מִשְׂחֲקֵי גֵּאוֹת וָשֵׁפֶל מִלְּהָנִיא אֶת תְּשׁוּקוֹתַי.

כֹּמֶר:

אִם כָּךְ, אָמַרְתִּי אֶת שֶׁלִּי, וּכְבָר אֲנִי רוֹאֶה

בְּתַבְעֵרַת זְדוֹנְךָ אֶת אַחֲרִיתְךָ; אַךְ שְׁמַע בָּעַצְתִּי,

הַשָּׂמִים מְלֵאֵי צְדָקָה.

גְּ'וֹבָאנִי:

דַּבֵּר קוֹל חַי.

כֹּמֶר:

מַהֵר אֶל בֵּית אָבִיךָ וְהִסְתַּגֵּר בְּתַעֲנִית לְבַד בְּחַדְרְךָ,

כְּרַע עַל שְׁתֵּי בִּרְכְּךָ, מוּטָב אַפַּיִם הִשְׁתַּטַּח,

מָרֵר בִּבְכִי עַל לְבָבְךָ, רְחַץ אֶת מִילוֹתֶיךָ

בְּדִמְעָה, וְאִם אֶפְשָׁר, אָז גַּם בַּדָּם,

הַפְצֵר בָּאֵל שֶׁיְּטַהֵר אֶת נֶגַע תְּשׁוּקָתְךָ

הַמַּרְקִיבָה אֶת נַפְשְׁךָ, הָבֵן שֶׁאֵין אַתָּה אֶלָּא

נִקְלֶה, תּוֹלַעַת, שׁוּם-דָּבָר; בְּכֵה, נְשָׂא תְּפִלָּה וְהֵאָנַח

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם, שָׁלוֹשׁ בַּלַּיְלָה.

שָׁבוּעַ תַּעֲשֶׂה כַּעֲצָתִי, הָיָה וְלֹא תִּמְצָא תְּמוּרָה

בְּחִשְׁקְךָ, חָזוֹר אֵלַי, וְאֶחְשֹׁב כְּבָר עַל תְּרוּפָה.

הִתְפַּלֵּל אַתָּה בַּבַּיִת וַאֲנִי אַמְשִׁיךְ מִכָּאן. עַכְשָׁיו – לֵךְ,

וּבִרְכוֹתַי אִתְּךָ. תְּפִלָּה – בַּזֹּאת עָלֵינוּ לְהַרְבּוֹת.

גְּ'וֹבָאנִי:

אֶעֱשֶׂה הַכֹּל לְהַצִּילֵנִי מִשּׁוֹט הַנְּקָמָה;

אַחֶרֶת, אֶשָּׁבַע שֶׁגּוֹרָלִי מוֹשֵׁל בִּי.

תומאס גיינסבורו, הניג' לויד ואחותו, לוסי (בערך 1750)

הומאז', לא מאוד חגיגי, לסופרות-נשים בישראל, בעיקר ל-***

המשך מאוחר לפוסט הקודם. והפעם: קולה של דלית, אשתו של גורי.

דלית: האידיוט קם. זהו נגמר הכיף. מחכה כל היום שהוא יירדם סוף כל סוף ואז הוא מתעורר לי איך שאני יוצאת מהמיטה. הדילוגים העירו אותו. לא זוכרת איפה שמתי את הפרוטזה. גם ככה עושה לי חור במה שנשאר מהרגל. אולי הוא יאונן ויחזור לישון? זה אומר שאני צריכה לצאת אליו ולהסתכל, רק ככה הוא מצליח. פתטי. כולו זין מהלך עם קצת גבר בקצה ואפילו לאונן כמו בנאדם הוא לא יכול. הנה אני מה נשאר ממני, לאט לאט הכול נשר, בן, רחם, ציצי, רגל, ועדיין מאוננת בכיף, ובטח לא צריכה שאף אחד יסתכל. אני כמו כדור פורח, כמה שאני משילה ממני אברים וילדים ככה אני מתרוממת ומתרחקת מבעלי האדיוט. אה, יצאה מחשבה נחמדה, חייבת לשתף.

*רוכנת על המקלדת וכותבת את המחשבה היפה בקבוצת הפייסבוק "כרותות ומאושרות"; אחר כך מדלגת לשירותים, משתינה וחוזרת לכסאה מול המסך *

פרנסואה קלואה, איגרת מתוקה (Le Billet Doux)

במקום רגל יש כלום. במקום ציצי יש כלום. היה רחם ועכשיו אין, ולא צימחתי שום איבר פנימי במקומו. היה לי גם בן, הוא היה, ינק, אכל, גדל, גם זיין פה בבית, פה בחדר, ועכשיו אין, ושום דבר לא בא במקומו. רק ריק, כלום, חלל, באו במקום מה שאבד לי. יש את הכרישים האלו עם מלא שיניים בפה, מאות ואלפים, ויש שם, בפה של הכריש, תחלופה תמידית של שיניים, הכריש מאבד עשרות שיניים בכל יום ועשרות אחרות צומחות במקומן. בכל ביס שנותן הכריש בטרף שלו נותרות שיניו נעוצות בבשר ואחרות צומחות במקומן. אבל לי שום דבר לא צמח במקום. לכריש היו אלפי שניים, לא היה קורה לו כלום אם היו נושרות כמה, עדיין מלתעותיו היו מלאות. לי לעומת זאת היה רק רחם אחד, רק שני ציצים, רק שתי רגליים, רק בן אחד, וכשהם נלקחו ממני, לא צמח כלום במקומם. נשארו רק חללים. אבל החללים האלו מטעים, כוזבים. חללים – זה המקום שבו היו פעם איברים. אה, מחשבה יפה, חייבת לשתף.

*מקלידה במרץ, ממלמלת תוך כדי את המחשבה היפה שעלתה בראשה; אחר כך משתעלת, מדליקה סיגריה, וחוזרת לבהות במסך*

לו היו שואלים אותי לפני – מחשבה מיותרת, אני יודעת – לו היו שואלים אותי מה אני מוכנה לאבד, על מה אני מוותרת, אין סיכוי שהייתי מוותרת על רגל. הדילוגים האלה הורגים אותי. אין סיכוי שהייתי מוותרת על הבן, לא היינו קרובים אבל הייתה לי איזו חיבה חזקה אליו, הערצה אולי. הוא היה בחור יפה, קצת כמו גורי הצעיר רק פחות מסולסל ומטורזן ממנו. אין סיכוי שהייתי מוותרת על ציצי, את זה אני לא יכולה לכתוב בקבוצה, שם כולן מאושרות בלי, מאושרות בלי הנטל הזה, בית גידול לסרטן, הן רצות לכרות את השני, הן כורתות את שני השדיים רק בשביל מניעה, בלי שהן בכלל בקבוצת סיכון כלשהי, רק לכרות, וכמה שיותר מהר. ואז הן מצטלמות עם הצלקות, עם החזה החלק, בלי שדיים ובלי פטמות ומעלות לקבוצה. מאושרות ומטומטמות. אין אחת שמשחזרת, כאן זה לא יעלה על הדעת כמו שלא יעלה על הדעת לאישה עם שני שדיים בריאים להוסיף שלישי, מלאכותי. בשבילן זה מעבר לבוז לשחזור, מעבר לעליבות, לאיזו נשיות עלובה, סחבתית. בשבילן זה פשוט אבסורד לשחזר. על הרחם אולי הייתי מוותרת. בגילי זה כמו לוותר על טחול. אין לזה משמעות, איבר לא שימושי. אבל הייתי מעדיפה שהוא ייעלם בצורה טבעית, ולא בניתוח. המחשבה על הידיים המפשפשות של הרופאים בתוך הבטן שלי מחליאה אותי, אני מייד חושבת על הידיים המאוננות של האידיוט בעלי. הייתי מעדיפה שהרחם פשוט יצא ממני. בלידה, לידה טבעית. הייתי מעדיפה שאלד את הרחם שלי. יש בזה אפילו סמליות. לכתוב את זה? זה יפה? כן. חייבת.

*כותבת את העניין של לידת רחם. המחשב מצפצף, התקבלה הודעה: "אז על מה היית מוותרת, דלית?"*

זה קל. חשבתי על זה כבר, ניסחתי את זה כבר. הייתי עושה איזה דיל. גורי, זה ברור. לכולם עדיף בלעדיו, אידיוט מעיק, כולם תופסים ממנו מרחק. זין פג תוקף. אבל גורי האידיוט זה לא מספיק. הוא שווה אולי שן שבורה, לא רחם, לא ציצי, לא רגל, לא ילד. אז כן. אני מוותרת על הבת. הייתי מוותרת על הבת. לא בלי צער, כלומר אין שם אהבה, אין אהבה בינינו, להפך, יש שנאה וכעס ורטינות אינסופיות ואלוהים יודע מה, ואין את החיבה הזאת שהרגשתי לבן, בטח שאין הערצה, אבל יש איזו הזדהות מרחוק. ויש שנאה משותפת לאידיוט, ויש צער משותף, דיכאון משותף אולי. בכל אופן, לא מאוד קל לי לוותר עליה. אז נסכם סיכום ביניים: על רחם אפשר לוותר, אבל בלידה טבעית; גורי + איילת תמורת איתמר. עכשיו צריך לחשוב על הרגל והציצי. אני מוכנה לאבד את השיער, יש לי פנים עגולות ויפות. לאבד לתמיד, ברור, בלי שיצמח. לא צריך פיאה ולא כובע. סממן נשי, כמו שאומרים. סממן נשי תמורת סממן נשי. וללכת בלי שיער זה יותר בולט בשטח מללכת בלי ציצי. ותמורת הרגל – יד. יד ואוזן או משהו. יד ימין אפילו, למרות שרגל שמאל נכרתה. הדילוגים הורגים אותי. אני חושבת שו עסקה הוגנת. ווין-ווין. הקוסמוס לא יתמוטט. אהיה אלמנה, אם שכולה, גידמת, קירחת וחצי חרשת. מה עוד רוצים? ובלי האידיוט אוכל להתחיל לחשוב על פרק ב, לא? בסופו של יום אם יש שני ציצים רוב הגברים מרוצים, גם אם חסרה יד ואוזן.

הומאז' חגיגי לסופרים-גברים בישראל, ובעיקר לשמעון צימר

גברים ישראלים – בחיי שצריך להקדיש להם איזה רומן. ניסיתי לכתוב בעצמי ונטשתי אחרי 600 ומשהו מילה. הנה מה יצא:

גורי זע במטתו. מתוך שינתו הטרופה – על מה חלם? – הוא חש בהיעדרה של דלית. הוא פקח את עיניו לכדי פתח צר וראה את חצי המיטה שלה ריק וסתור. הוא עצר נשימתו כדי להקשיב, האם היא שוב מקיאה בשירותים? האם היא ליד המחשב בסלון? אולי יצאה מהבית? לא. אין סיכוי. מאז שנכרתה רגלה מיעטה לצאת. את הפרוטזה היקרה שעשתה בשיקגו מיעטה ללבוש. כך אומרים? ללבוש? לענוד? אני יודע? חשב גורי. הוא נזכר שוב בגדם שלה והושיט ידו לחוש את איברו הרדום, הענק. בתחילה, מייד אחרי הכריתה, היו מזיין אותה הרבה, אולי מתוך חמלה, כדי שלא תרגיש אומללה או לא-נשית. אילו היה איברו מתיר לו ודאי היה ממשיך גם היום. אבל אחרי הכריתה השנייה שעברה, מנעה עצמה ממנו וגם הוא הבין שהחמלה והאיבר הענק כבר לא רצויים לה. המשיך לאונן במרץ, פעמים רבות מולה. חשב שגם אם היא אינה רוצה בו בתוכה, ודאי היא מתענגת ולו להביט על הזקפה האדירה שלו קשיחה וזקופה, בוערת מעונג ומתפרקת מחיכוך היד, מתיזה לכל עבר את הנוזל החם והסמיך, שאותו נהגה לבלוע בתאווה כשהכירו, לפני 36 שנים, כשהיו סטודנטים. גופה היה שלם, נערי ומוצק אז. היה חופן בתאווה את שני שדיה המנחמים ומפשק את רגליה הארוכות והשזופות וחודר לתוכה, אורח קרוא מאין כמותו. היו מזדיינים אז כמה פעמים ביום, בכל מקום שרק יכלו. וכעת, רק שד אחד, רק רגל אחת.

אפילו לשחזר לא רצתה, למרות שהפציר בה. אחרי מות הבן סירבה עוד לשמוע על כך. כאילו עם מותו חשה שאין לה יותר צורך בשדיה, כאילו היה איזה סיכוי שאיתמר יחפוץ שוב לינוק ממנה. אבל כעת איתמר טמון עמוק בחלקה הצבאית, ושדה היחיד גם הוא קמל ונפול ואין איש נוגע בו.

עמד לו פתאום מעט. אולי יאונן? אבל מבלי שתראה? מה הטעם, חשב. אולי יקום לשאול לשלומה? כבר לא יחזור לישון כעת. הוא הביט בשעון. מעט אחרי חצות. הוא מצא את נעלי הבית שלו וצעדיו הדהדו בדירה רחבת הידיים. אור בקע תחת דלת חדר העבודה של דלית. חדרו של איתמר, חשב, ולרגע דימה לשמוע את גניחותיה של מיכל, חברתו האחרונה של איתמר, שהיו ממלאות את הדירה למבוכתם הרבה של בני המשפחה. כשמת איתמר היא נעלמה. הוא חיפש אחריה חודשים, לשווא. מה רצה ממנה, בעצם? מבעד לגניחותיה נראו חייו של בנו הבכור, המת, אמיתיים, חריפים מתמיד. רצה לשמוע אותה גונחת שוב, והפעם מאיברו שלו, העצום. בעצם, תמיד רצה לזיין אותה. אותה ואת שאר חברותיו של איתמר שהיו מתגנבות לחדרו בשעות הליל. וגם את חברותיה של איילה, בתו. כמה נורא לייחד את זכרותו האדירה לגידמת העלובה שמכלה את ימיה, ואת ימיו, בשוטטות חסרת תוחלת ברשת, בקבוצות תמיכה לאמהות שכולות, לחולות סרטן, לכרותות גפיים, לגבירות מתוסכלות מינית, מה לא.

הירונימוס בוש, נכים וקבצנים – אטיוד

כמובן, היו הזונות. אף שההוצאה הכספית לא הייתה לטעמו, היה מבקר אצלן פעם בפעם. באמת האמין שעל הזונות לקחת ממנו תשלום סמלי, ואפילו לוותר על תשלום מכל וכול, תמורת העינוג שוודאי הסב להן. ואין אישה שלא התענגה מאיברו האציל, גם אם חשה דחייה אישית ממנו. הרי שבפני האיבר העצום במלוא מתיחותו לא ניתן היה לעמוד. גם גברים לא עמדו בפניו. איברו ייתר את הכול. אפילו אותו עצמו. לא אחת חש מוחפץ כמעט, בצעירותו, כאשר רדפה אחריו אחת הבחורות ולו כדי להציץ באיבר הענק, ששמו הלך לפניו במסדרונות החוג לפילוסופיה בהר הצופים, ואולי גם למצוץ מעט. אישיותו שלו, שהייתה לא-בלתי-מוערכת על ידו, נותרה פעם אחר פעם בצל זרנוקו הגיגנטי. איתמר ודאי ירש מעט ממנו, נזכר גורי שוב בגניחותיה של מיכל. אבל מגופתו המרוסקת לא נותר כמעט דבר. הוא ודלית אפילו לא נתבקשו לזהות אותה. הזין המפואר של איתמר נותר ודאי על אדמת לבנון. אולי החיזבאללה מחזיק בו. מי יודע מה הביאו לקבורה באותו יום אוגוסט מהביל לפני ארבע שנים. חצי ציפורן ושערה שרופה. כל כך הרבה מתו באותה תקרית, חצי גדוד כמעט, וההלוויות היו שקטות וזריזות. בושה. היו צריכים להביא משמר כבוד ולירות מטח כבוד, חשב. ולו בשביל האיבר העצום שנגדע ונותר במרג'-עיון, מנותק מהגוף. היה מוכן לשחרר גם את נסראללה תמורת הזין של איתמר, חשב, ומשהו זע במכנסיו. כשימות, יבנו מאוזולאום מזוין בשביל הזין שלו, חשב. את שאר גופתו יזרקו היכנשהו. דלית יצאה מחדרה, והוא התנער באחת ממחשבותיו.