גברים ישראלים – בחיי שצריך להקדיש להם איזה רומן. ניסיתי לכתוב בעצמי ונטשתי אחרי 600 ומשהו מילה. הנה מה יצא:
גורי זע במטתו. מתוך שינתו הטרופה – על מה חלם? – הוא חש בהיעדרה של דלית. הוא פקח את עיניו לכדי פתח צר וראה את חצי המיטה שלה ריק וסתור. הוא עצר נשימתו כדי להקשיב, האם היא שוב מקיאה בשירותים? האם היא ליד המחשב בסלון? אולי יצאה מהבית? לא. אין סיכוי. מאז שנכרתה רגלה מיעטה לצאת. את הפרוטזה היקרה שעשתה בשיקגו מיעטה ללבוש. כך אומרים? ללבוש? לענוד? אני יודע? חשב גורי. הוא נזכר שוב בגדם שלה והושיט ידו לחוש את איברו הרדום, הענק. בתחילה, מייד אחרי הכריתה, היו מזיין אותה הרבה, אולי מתוך חמלה, כדי שלא תרגיש אומללה או לא-נשית. אילו היה איברו מתיר לו ודאי היה ממשיך גם היום. אבל אחרי הכריתה השנייה שעברה, מנעה עצמה ממנו וגם הוא הבין שהחמלה והאיבר הענק כבר לא רצויים לה. המשיך לאונן במרץ, פעמים רבות מולה. חשב שגם אם היא אינה רוצה בו בתוכה, ודאי היא מתענגת ולו להביט על הזקפה האדירה שלו קשיחה וזקופה, בוערת מעונג ומתפרקת מחיכוך היד, מתיזה לכל עבר את הנוזל החם והסמיך, שאותו נהגה לבלוע בתאווה כשהכירו, לפני 36 שנים, כשהיו סטודנטים. גופה היה שלם, נערי ומוצק אז. היה חופן בתאווה את שני שדיה המנחמים ומפשק את רגליה הארוכות והשזופות וחודר לתוכה, אורח קרוא מאין כמותו. היו מזדיינים אז כמה פעמים ביום, בכל מקום שרק יכלו. וכעת, רק שד אחד, רק רגל אחת.
אפילו לשחזר לא רצתה, למרות שהפציר בה. אחרי מות הבן סירבה עוד לשמוע על כך. כאילו עם מותו חשה שאין לה יותר צורך בשדיה, כאילו היה איזה סיכוי שאיתמר יחפוץ שוב לינוק ממנה. אבל כעת איתמר טמון עמוק בחלקה הצבאית, ושדה היחיד גם הוא קמל ונפול ואין איש נוגע בו.
עמד לו פתאום מעט. אולי יאונן? אבל מבלי שתראה? מה הטעם, חשב. אולי יקום לשאול לשלומה? כבר לא יחזור לישון כעת. הוא הביט בשעון. מעט אחרי חצות. הוא מצא את נעלי הבית שלו וצעדיו הדהדו בדירה רחבת הידיים. אור בקע תחת דלת חדר העבודה של דלית. חדרו של איתמר, חשב, ולרגע דימה לשמוע את גניחותיה של מיכל, חברתו האחרונה של איתמר, שהיו ממלאות את הדירה למבוכתם הרבה של בני המשפחה. כשמת איתמר היא נעלמה. הוא חיפש אחריה חודשים, לשווא. מה רצה ממנה, בעצם? מבעד לגניחותיה נראו חייו של בנו הבכור, המת, אמיתיים, חריפים מתמיד. רצה לשמוע אותה גונחת שוב, והפעם מאיברו שלו, העצום. בעצם, תמיד רצה לזיין אותה. אותה ואת שאר חברותיו של איתמר שהיו מתגנבות לחדרו בשעות הליל. וגם את חברותיה של איילה, בתו. כמה נורא לייחד את זכרותו האדירה לגידמת העלובה שמכלה את ימיה, ואת ימיו, בשוטטות חסרת תוחלת ברשת, בקבוצות תמיכה לאמהות שכולות, לחולות סרטן, לכרותות גפיים, לגבירות מתוסכלות מינית, מה לא.
הירונימוס בוש, נכים וקבצנים – אטיוד
כמובן, היו הזונות. אף שההוצאה הכספית לא הייתה לטעמו, היה מבקר אצלן פעם בפעם. באמת האמין שעל הזונות לקחת ממנו תשלום סמלי, ואפילו לוותר על תשלום מכל וכול, תמורת העינוג שוודאי הסב להן. ואין אישה שלא התענגה מאיברו האציל, גם אם חשה דחייה אישית ממנו. הרי שבפני האיבר העצום במלוא מתיחותו לא ניתן היה לעמוד. גם גברים לא עמדו בפניו. איברו ייתר את הכול. אפילו אותו עצמו. לא אחת חש מוחפץ כמעט, בצעירותו, כאשר רדפה אחריו אחת הבחורות ולו כדי להציץ באיבר הענק, ששמו הלך לפניו במסדרונות החוג לפילוסופיה בהר הצופים, ואולי גם למצוץ מעט. אישיותו שלו, שהייתה לא-בלתי-מוערכת על ידו, נותרה פעם אחר פעם בצל זרנוקו הגיגנטי. איתמר ודאי ירש מעט ממנו, נזכר גורי שוב בגניחותיה של מיכל. אבל מגופתו המרוסקת לא נותר כמעט דבר. הוא ודלית אפילו לא נתבקשו לזהות אותה. הזין המפואר של איתמר נותר ודאי על אדמת לבנון. אולי החיזבאללה מחזיק בו. מי יודע מה הביאו לקבורה באותו יום אוגוסט מהביל לפני ארבע שנים. חצי ציפורן ושערה שרופה. כל כך הרבה מתו באותה תקרית, חצי גדוד כמעט, וההלוויות היו שקטות וזריזות. בושה. היו צריכים להביא משמר כבוד ולירות מטח כבוד, חשב. ולו בשביל האיבר העצום שנגדע ונותר במרג'-עיון, מנותק מהגוף. היה מוכן לשחרר גם את נסראללה תמורת הזין של איתמר, חשב, ומשהו זע במכנסיו. כשימות, יבנו מאוזולאום מזוין בשביל הזין שלו, חשב. את שאר גופתו יזרקו היכנשהו. דלית יצאה מחדרה, והוא התנער באחת ממחשבותיו.
חֶלְמָאִי 