Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for ספטמבר, 2018

פגשתי בשיר "אוֹזִימַנְדִיאָס" של פרסי שלי (1818) די במקרה וישר רצתי לבדוק אם יש תרגום לעברית. יותר מלשקוע בשיר, לקרוא אותו בקול, לדבר עליו, רציתי בעיקר לתרגם אותו, להעמיד לו צאצא עברי, ואם אפשר, להתחרות בתרגום קיים. אני נורא תחרותי לאחרונה, זה נורא. לא יודע מה קורה איתי [אגב, השיר עצמו נולד מתחרות בין שלי לבין חברו הוראס סמית. שניהם כתבו סונטות על אותו נושא. אולי התחרות מקודדת בדנא של השיר].

השיר כבר תורגם לעברית, בידי ראובן צור, חתן פרס ישראל בשבילכם. צור שמר טוב-טוב על המשקל והחרוז, אבל יצא לו תרגום מסורבל מאוד, חסר חן באופן קיצוני. מבלי להיכנס כאן לוויכוחים נדושים על 'איך צריך לתרגם שירה לעברית', אומר רק שלהבנתי העברית פחות נזקקת לסד הזה של חרוז ומשקל, לפחות ביחס לאנגלית. המקרא עשיר בצורות שיריות באופן בלתי רגיל אבל אין בו חריזה (ואם יש, היא מקרית או נקודתית). הרבה קולמוסים נשברו בנסיון לאתר עקרונות פרוזודיים בשירה המקראית – את הקולמוסים שברו בעיקר חוקרים מערביים-פרוטסטנטיים שהיו משוכנעים שהשירה העברית יצוקה בדפוסים של גתה ושקספיר – אבל הכול היה עמל ויגע לשווא. אין לשירה המקראית משקלים סדורים. העיקרון המארגן היחיד בשירת המקרא הוא מה שמכונה "תקבולת הצלעות". אבל גם מעיקרון זה סוטה השירה המקראית, למשל בשיר השירים.

תרגמתי את אוֹזִימַנְדִיאָס בלי לחשוב יותר מדי, תרגיל קטן בהעברה מלשון ללשון. הוויתור על חרוז ומשקל היה מובן מאליו, אינטואטיבי.

אני אוהב את אוֹזִימַנְדִיאָס, אבל לא מאוד. ההתרגשות הרומנטית מחורבות, התרגשות שאין לה קץ, לא מי יודע כמה עושה לי את זה. שלי כתב את השיר בעקבות גילוי פסל רעמסס השני (אוֹזִימַנְדִיאָס הוא שמו היווני) במצרים. הפסל שבור, והטורסו אבד, אך כל זה רק העצים את אפקט השתיקה הרועמת שלו. (לפני שנה התאהבתי – וקניתי לעצמי – מסכת טרקוטה הלניסטית-ארץ ישראלית עתיקה של דמות אישה, גם היא מעט שבורה: השליש התחתון של הפנים חסר, וגם מעט מצד הראש. החלפן-ארכיאולוג כְּבד המבטא שמכר לי אותה אמר: "היא הייתה פחות יפה אילו הייתה שלמה, לא?". הסכמתי איתו).

בכל אופן, האגדה הויקיפדית מספרת ששלי כתב את השיר, סונֶטה למעשה, עוד לפני שראה את הפסל, אם בכלל ראה אותו. ובאמת השיר כתוב כמו דיווח מיד שנייה: המשורר רק מעלה על הכתב את דברי הטייל שראה במו עיניו את הפסל. מן ידיעה חדשותית מסוגננת. מוזר שבדיעבד נעשה השיר ליצירה הידועה ביותר של שלי.

הנה התרגום שלי:

אוזימנדיאס

טַיָּל מֵאֶרֶץ עַתִּיקָה פָּגַשְׁתִּי.

הוּא אָמַר: שְׁתֵּי רַגְלֵי אֶבֶן עֲצוּמוֹת בְּלִי גּוּף

דּוֹרְכוֹת בְּלֵב מִדְבָּר. קָרוֹב לָהֶן, בַּחוֹל,

שְׁקוּעִים לְמַחֲצִית, נִרְאִים פָּנִים שֶׁזַּעְפָּם,

הַקֶּמֶּט בִּשְׂפָתָם, הַבּוּז אֲשֶׁר בְּאֵלֶם הַפְּקֻדָּה,

מְגוֹלְלִים תְּשׁוּקוֹת שֶׁרַב אָמָּן הֵיטִב לְהָבִינָן,

שֶׁאֶת חֲלוֹף הַזְּמַן שָׂרְדוּ וְהֻטְבְּעוּ בְּאֶבֶן דּוֹמְמָה:

יָד זוֹ שֶׁלָּעֲגָה לַנְּתִינִים, לֵב זֶה שֶׁהֱזִינָם;

וְעַל הַכָּן חֲקוּקוֹת אֵלּוּ הַמִּילִים:

"אָנוֹכִי אוֹזִימַנְדִיאָס, מֶלֶךְ הַמְּלָכִים:

רְאוּ אֶת מַעֲשַׂי, רָמֵי הַמַּעֲלָה, וַאֲמַרְתֶּם נוֹאָשׁ!"

לְבַד מִכָּךְ דָּבָר כְּבָר לֹא נוֹתַר. סְבִיב הַפֶּסֶל הָעֲנָק

רַק שָׁמָּה וּשְׁאִיָּה, יְשִׁימוֹן עֵירֹם לְלֹא שִׁעוּר

וְהַחוֹלוֹת הַנִּדָּחִים הַמִּשְׂתָּרְעִים לִמְלוֹא הָאֹפֶק.

קספר דויד פרידריך, החולם בחורבות המנזר באויבין (1835)

והנה המקור:

I met a traveller from an antique land
Who said: Two vast and trunkless legs of stone
Stand in the desert. Near them, on the sand,
Half sunk, a shattered visage lies, whose frown,
And wrinkled lip, and sneer of cold command,
Tell that its sculptor well those passions read
Which yet survive, stamped on these lifeless things,
The hand that mocked them and the heart that fed:
And on the pedestal these words appear:
"My name is Ozymandias, king of kings:
Look on my works, ye Mighty, and despair!"
Nothing beside remains. Round the decay
Of that colossal wreck, boundless and bare
The lone and level sands stretch far away.

מודעות פרסומת

Read Full Post »