Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for פברואר, 2011

תמונה מתוך "זרמו דמעותיי, אמר השוטר", (Flow my tears the policeman said) רומן מאת פיליפ ק. דיק. תרגום שלי (לא מאוד מושקע).

"אהבת את מוניקה בּף?" שאלה רות.

"בטח."

"אני לא מבינה איך יכולת."

"יש הרבה סוגים של אהבה." אמר ג'ייסון.

"כמו הארנב של אמילי פאזלמן," אמרה רות והביטה בג'ייסון. "אישה שפעם הכרתי, נשואה, אימא לשלושה ילדים. היו לה שני חתלתולים קטנים והיא החליטה לגדל ארנב, אחד מאותם ארנבים בלגיים גדולים ואפורים שמדלגים על רגליהם האחוריות הגדולות… בחודש הראשון הארנב חשש לצאת מהכלוב שלו. הוא היה זכר, אני חושבת, ככה חשבנו כולנו. אחרי חודש הוא כבר היה יוצא מהכלוב ומדלג בסלון. אחרי חודשיים הוא למד לעלות במדרגות ולגרד בדלת חדר השינה של אמילי כדי שתקום ותאכיל אותו. הצרות התחילו כשהוא התחיל לשחק עם החתולים. הוא לא היה חכם כמו החתולים."

"לארנבים יש מוח קטן יותר." אמר ג'ייסון.

אלברכט דירר - ארנבת

"פחות או יותר," אמרה רות. "על כל פנים, הוא העריץ את החתולים וניסה לעשות את כל מה שהם עשו. הוא אפילו למד להשתמש בארגז חול שלהם. הוא תלש ציציות פרווה מהחזה שלו ובנה להם קֵן מרופד מאחורי הספה. הוא רצה שהחתלתולים ישבו בו, אבל הם סרבו. הסוף שלו, פחות או יותר, הגיע כשניסה לשחק תופסת עם רועה גרמני שאישה אחת הביאה לבית של אמילי. אתה מבין, הארנב נהג לשחק בתופסת עם החתולים ועם אמילי פאזלמן והילדים שלה, הוא היה מסתתר מאחורי הספה ופתאום פורץ החוצה בריצה מהירה וטס במעגלים. כולם ניסו לתפוס אותו אבל על פי רוב לא הצליחו והוא היה חוזר למחבוא שלו, מאחורי הספה, לשם אף אחד לא ניגש אליו. אבל הכלב לא הכיר את חוקי המשחק, וכשהארנב רץ חזרה אל מאחורי הספה, הכלב המשיך לרדוף אחריו ונשך אותו, נעץ את מלתעותיו בגבו. אמילי הצליחה לשחרר את הארנב מאחיזת הכלב ולהוציא את הכלב החוצה. הארנב היה במצב קשה.

הוא החלים, לבסוף, אבל מאז הוא פחד מאוד מכלבים. הוא ברח בכל פעם שראה אחד, אפילו אם הבחין בו מבעד לחלון. והוא נהג להסתיר את גבו מתחת לווילון. לא נשאר לו שיער במקום שבו נשך אותו הכלב והוא התבייש נורא. אבל מה שנגע כל כך ללב אצלו היה שהוא דחף את עצמו אל מעבר ל… איך לומר? לפיסיולוגיה שלו? הוא דחף את עצמו אל מעבר למגבלות הארנביות שלו, הוא ניסה להיות ברייה מפותחת יותר, כמו החתולים. הוא רצה להיות איתם בכל שעה, לשחק איתם כשווה מול שווים. זה הכול, בעצם. החתולים לא היו מוכנים לרבוץ בקן שהוא בנה להם והכלב לא הכיר את חוקי המשחק ותפס אותו. הוא המשיך לחיות עוד כמה שנים.

מי חשב שארנב יוכל לפתח כזאת אישיות מורכבת? אם היית יושב על הספה שלו, שבה היה נוהג לשכב, הוא היה בא ודוחף אותך קצת. אם לא היית קם הוא היה נושך אותך. תראה את השאיפות של הארנב הזה ותראה לאן הוא הגיע בחיים הקטנים שלו. זה היה חסר תקווה, אבל הוא לא ידע את זה, או שאולי הוא כן ידע אבל העדיף להמשיך לנסות. אני חושבת שאף על פי כן, הוא לא הבין. הוא פשוט רצה את זה מאוד, זה היה הכול בשבילו. הוא אהב כל כך את החתולים."

"חשבתי שאת לא אוהבת בעלי חיים", אמר ג'ייסון.

Read Full Post »