חלום שואה. אני באמת לא יודע מאיפה זה בא, לא זכור לי מפגש באיזשהו דימוי שואה בזמן האחרון, אין טלוויזיה מחוברת בבית ואני לא קורא שום דבר שקשור במישרין לנושא. בעקיפין הכל קשור, ברור, קראתי בחודשים האחרונים הרבה על טראומה ופוסט טראומה וכתיבת טראומה, אבל גם אז נמנעתי מעיסוק ישיר בשואה. אולי מלבד כמה שורות מ"הזהו אדם" שציטטתי. האם שם נרקם חלום השואה שלי? בקושי הרגשתי בזה, זו הייתה עבודה אקדמית פרופר. שום דבר לא יותר מדי אישי. וחוץ מזה – זה לא היה חלום שואה רגיל, אם יש כזה דבר, חלום שואה רגיל, זה היה חלום-סרט, כלומר חלום שהחזותיות שלו, התפתחות העלילה, השבלונה של "האימה", היו מושתתים על תחביר קולנועי, קולנוע זול כזה, סרט פעולה או אימה. כשרואים סרט אימה נטמעים במידה כלשהי בתוכו, לא נשארים לגמרי בחוץ. מרגישים מאוימים. זה העניין. מצד שני, כאשר "חולמים סרט" מבקשים, אולי, ליצור איזה מין מנגנון ריחוק מהפחד לאבד שליטה לגמרי, מהפחד לֶאֱבוד.
בחלום אני באזור כפרי באירופה הכבושה. נמלט. אני רץ לתוך עיירה קטנה, עליי להחליט מהר לאן לפנות, דולקים בעקבותיי וכל רגע עלולים להדביק אותי. אני מחליט תוך כדי בריחה להיכנס דווקא ל"רחוב היהודים", שם אולי לא יחפשו אותי, אני חושב. רחוב היהודים הוא שכונה עלובה, אפלה, בקושי גרים בה. אני בעצם נמצא בשדה פתוח. שני נאצים מתקרבים, צעירים, בהירים, ארוגנטיים ונאים, נאצים מהסרטים. תמונת פעולה מתחילה: אני מגיח מהאפלה וחובט באחד מהם, חוטף את נשקו ויורה בנאצי השני ישר בפנים. הרגתי אותו, בטוח. עכשיו בטח יחפשו אותי, אני נלחץ. אני לא לבד, יש איתי אישה, שנינו נמלטים מהנאצים. אני המום מההריגה שהרגתי, מהאלימות, מהחור שנפער בפרצופו של הנאצי שרגע לפני כן חייך חיוך בריוני, חיוך זדוני. בכי תינוקת מהדהד בשדה. אני מתעורר.
אגב, לא ביקרתי בקולנוע לפחות שנה. לפני שבועיים אמרתי לחבר שעצם המחשבה לראות סרט כמעט מקוממת אותי: להיכלא – זה הדימוי שבחרתי – בבית קולנוע, בחושך, למסור את עצמי להתקפה הבוטה הזאת על החושים, על העיניים ועל האוזניים, לשבת ככה צייתן בכיסא, זה לא בשבילי, אמרתי. בזבוז של שעתיים, עדיף לשמוע מוזיקה או לקרוא. עכשיו אני חושב שזה הדימוי שלי לקולנוע: כלא. נכלאתי בחלום סרט שואה.
והנה צף לו זיכרון ילדות: יום שישי בצהריים. אחותי ואני הולכים לבית הקולנוע בעומר, אמורים להקרין את "ספר הג'ונגל". קנינו כרטיסים. אנחנו נכנסים לאולם והאורות כבים, אבל מייד שוב נדלקים, והסדרן, נער שחצן, טיפוס דוחה, אומר: "במקום ספר הג'ונגל נקרין סרט על היטלר. אין החזרת כסף". מייד כבים שוב האורות והסרט מתחיל. היטלר יושב במטבח עם איזה יהודי. ידי היהודי קשורות לשולחן ואצבעותיו שלוחות קדימה. היטלר קוצץ ירקות על השולחן, הוא קוצץ עגבנייה אדומה לאורכה וממשיך לקצוץ גם את האצבעות של היהודי… זה נורא, האדום של העגבנייה והדם… אני לא זוכר יותר כלום. אולי חלמתי גם את זה.
אברהם ואן באיירן, טבע דומם עם קרפיונים
Read Full Post »
חֶלְמָאִי 