Posted in חלומות, tagged אדגר דגה, אובליסק לוקסור, ארובת רדינג, כיכר הקונקורד, לינגווה פרנקה, שער שבע on ינואר 7, 2011| Leave a Comment »
אפוף שרעפים אני יוצא מהאוניברסיטה אחרי יום ארוך. בסמוך אלי הולכים כמה סטודנטים ומדברים בקולי קולות, אני לא טורח לפענח את הלינגואה פראנקה שלהם. אני משקיף החוצה, לאופק התכלכל. לנגד עיני מתרומם מתוך הים אובליסק לוקסור המאיים, אני שומע פעמונים… לאן הגעתי? אני מוציא את הסלולרי מהתיק ובודק את התאריך. אני ממצמץ פעמיים ונרגע. זו ארובת רדינג. אני בשער שבע.
כיכר הקונקורד - דגה
Posted in חלומות, מוזיקה, tagged אוקינאווה, אינדושין, בבושקה, מטריושקה on ינואר 5, 2011| Leave a Comment »
חלמתי חלום נהדר, צבעוני מאוד, סימבוליזם אקזוטי, נרטיב מוצק, חלום משופרא דשופרא, באמת. חבל שכבר שכחתי את רובו ולא נשארו אלא תמונות בודדות:
א. ים סוער, ספינה קטנה, רב חובל, בובת בבושקה. את הבבושקה שלו (הרוסים מכנים אותה מטריושקה) מניח רב החובל על הסיפון – זו טעות! הבבושקה מתעופפת אל מעבר לסיפון ונעלמת בין הגלים השוצפים.
ב. עדיין בים הסוער, לנגד עיניו של רב החובל נגלה מפעל ענק וצבעוני, מפעל צף לבבושקות. המפעל נע בכבדות ובאיטיות, מעלה-מטה, בגלים הקוצפים. זה המפעל שבו יוצרה בובת הבבושקה של רב החובל. כעת היא שבה אל יוצרה.
ג. ביבשה. המון אדם צועד על קרחון אי שם בקצה העולם (אוקינאווה, נגיד). מעליהם עננים לא יציבים הממטירים מים שחורים וקיטור, עננים מאיימים השופכים את תכולתם על הצועדים כמו מתוך דלי מטונף.
ואף על פי כן התהלוכה עליזה למדי. ילדים וילקוטיהם העצומים צוחקים ודוחפים זה את זה לזרמי המים המזוהמים.
Posted in חלומות, tagged Cornelis Ketel, בנימינה, קורנליס קטל, רכס הכישור on ינואר 1, 2011| 1 Comment »
"אתה רואה, אתה יכול להיות נחמד אם אתה רוצה", אומרת X, "אתה בעצם בחור נחמד, נחמד מאוד".
X היא החברה המבוגרת שלי, היא מבוגרת מאוד, אבל לא מספיק בשביל להיות אמא שלי, גם אני מבוגר מאוד בעצם. אנחנו מסתובבים עם Z הצעיר. הוא צעיר למדי, צעיר מאוד, אבל לא צעיר מספיק בשביל ש-X תהיה סבתא שלו. ובטח לא צעיר מספיק בשביל שאני אהיה אבא שלו, וחוץ מזה, זה בכלל לא מתקבל הדעת. כך או כך, אנחנו מסתובבים בשדרות רוטשילד, בהליכה איטית בגלל X המבוגרת שבקושי זזה, ולבסוף מתיישבים על ספסל ואני מספר להם חלום שחלמתי, חלום אמיתי לגמרי.
אני מספר רק תמונה אחת: אבא עומד בבגדי עבודה במקלחת שלי, אוטם משהו בסיליקון, פתאום נופל על הבטן, אפיים ארצה כמו שאומרים, ובתזמון קומי ממש מכנסיו מופשלים וישבנו נגלה.
קורנליוס קטל – אח ואחות
אני מפסיק בנקודה הזאת. אני רוצה לספר להם זיכרון ילדות אבל אני כבר לא ברוטשילד ו-X ו-Z גם הם כבר לא איתי. על כל פנים, זהו הזיכרון: ההורים בחו"ל, ספרד ופורטוגל, והילדים, אחותי הגדולה ואני, תקועים בבנימינה אצל סבתא וסבא. אנחנו משחקים בחצר, ליד העץ הגדול. "מתי אמא חוזרת? אני כבר לא זוכר איך היא נראית", אני אומר. אחותי מתעצבנת, נגעתי בנקודה רגישה, היא לא אוהבת את מה שאמרתי, היא לא אוהבת את הנימה שבה אמרתי את זה, היא לא אוהבת שאני מדבר על ההורים, ועל אמא בפרט. היא מעיפה לי סטירה, "אל תדבר ככה!". אני מופתע. גם מהסטירה וגם מהצלצולים ששמעתי, זו באמת היתה סטירה מצלצלת. אני שומע צלצול של טלפון חוגה ישן או של שעון מעורר, צלצול השכמה. אני אומר את זה לאחותי, "יעל" אני אומר, "אני חושב שאני מבין עכשיו מה זה סטירה מצלצלת", היא צוחקת.
אני נזכר במאמר שקראתי על יכולות זיהוי ויזואלי של פנים מוכרות. זה ב"רכס הכישור", בהֶמִיסְפֶרָה הימנית. התינוק נבהל כשאמא מסירה את משקפיה ונרגע כשהיא מרכיבה אותן בחזרה. לי יש גומת חן קטנה, גומה חבויה. X הזקנה המליצה לי בזמנו לשאול את אמא אם נפלתי מידיה כשהייתי תינוק ונחבלתי בפניי. "כך קיבלת את גומת החן שלך" היא טוענת. אמרתי לה שמבחינים בה רק כשאני מחייך, וגם אז בקושי. "אז תחייך," היא אומרת, "אם אתה רוצה לחייך אז תחייך, אל תעשה מזה סיפור."
חֶלְמָאִי 