משהו הבהיל אותי בחלום שחלמתי לפני שבועיים. מה בדיוק? אולי הנוכחות האימהית העודפת, המעיקה, אולי החזרה דרומה לבאר שבע, אולי הים הדרומי העמוק שהתגלה פתאום בלב העיר, בשכונה ג'. חששתי לפרסם את החלום בבלוג אבל הדימוי החזק שבו הכריע את הכף. הנה הוא: אני מבקר בעומר, פוגש את גיל כמובן. הוא סופר-קול, לא סופר אותי, בקושי אומר שלום. שילך לחפש. אני בעצם בביקור אימהות, בכלל לא באתי לבקר חברים. הגעתי עם אמא במונית שירות, אנחנו פוגשים כמה אימהות מקומיות, חברות שלה. הנה באה אמא של שי. אני שואל אותה מה איתו, מה שלומו. הוא גיי, היא מספרת. אני מופתע. מה פתאום גיי, הוא היה חבר של זאתי, מה שמה. הלאה. אנחנו מבקרים את אמא של סמדר בבית החולים. אני ילד קטן ועשוי לפלוט שטויות אז מתדרכים אותי להיות בשקט, היא במצב רגיש. אבל הכול מסתדר בסדר גמור. אני והיא מסתדרים מצוין ומדברים בחמימות. צפוף בחדר שלה. בחור הודי צעיר עומד בסמוך ומסביר לי ברכות שיש אהבה גדולה ביני לבין אמא של סמדר. אתה נעשה כהה יותר כשאתה מדבר איתה, הוא אומר לי, וזה סימן לאהבה גדולה. ההודי הצעיר הוא בעצם פרופסור באגף בית החולים, אני מבחין בתג שעל החלוק הלבן שלו, הוא יודע על מה הוא מדבר, אני מהרהר לעצמי.
אנחנו בשכונה ג', ליד בית הקולנוע. מקרינים שם סרט, אולי "הצגת הקולנוע האחרונה"? אנחנו עומדים ליד דלתות היציאה. אני מביט על הקרקע ורואה צדף. הקרקע מכוסה צדפים. אמא תוהה אם הבאר שבעים יודעים שהיה שם ים פעם, שים גדול כיסה את באר שבע פעם. היא עסוקה בשאלה הזאת וחוזרת עליה שוב ושוב, "הם יודעים את זה? הם יודעים על הים שהיה פה פעם?"
הנה הסרט שהקרינו בקולנוע: שתי בחורות צעירות – אני מכיר אותן מהאוניברסיטה – נכנסות לניידת משטרה ונוסעות היישר לתוך הים. הניידת צוללת מתחת לפני המים, עמוק-עמוק למטה, לחץ המים מתגבר, צורות מוזרות נראות סביבן, בטח בגלל הלחץ העצום, אני חושב. הבחורות בניידת מתפעלות נורא, זה מראה מאוד יפה, המעמקים. הניידת פוגשת מפלצת חומה-אפרפרה מעוררת פלצות, ביכולתה למחוץ את הניידת בקלות, באפס מאמץ. אני מתעורר. התעוררתי בזמן, אני חושב.
פיליפו נפוליטנו, שני צדפים.
חֶלְמָאִי 