לפני כמה ימים קראתי מאמר בניו יורק טיימס: מחקר חדש טוען שכל שעת צפייה בטלוויזיה של אדם בוגר (מעל גיל 25), מקצרת את חייו ב-22 דקות בממוצע. כלומר, אדם הצופה בממוצע כשש שעות טלוויזיה בכל יום – זמן עצום, אך אפשרי לגמרי, בתנאים מסוימים – מאבד מחייו חמש שנים תמימות (מהסוף, יש לומר. בכל זאת, דין חמש שנים מהעשור השמיני לחיים, עשור החיתולים והדמנציה, אינו כדין חמש שנים מהעשור השלישי לחיים, עשור הטַפֶּשֶׁת והעור-המתוח).
החוקרים הנכבדים בוודאי ישבו שעות ארוכות מול צג המחשב בזמן עריכת המחקר. הם טוענים שהבעיה העיקרית עם הצפייה בטלוויזיה נעוצה באופי ה"יוֹשְׁבָנִי" של הפעולה (ובלשון הציורית של המדענים: its sedentary nature), הצופים אינם נוהגים לצפות בטלוויזיה בעמידה או ריצה, אלא כשהם שרועים על ספה, לעתים תוך כדי אכילה נמרצת, אך ברוב המקרים באפס פעילות או פעילות קרובה לאפס (שיהוק, פיהוק, הפלצה).
השידוך הזה בין טלוויזיה למוות קורץ לי, לא אכחיש. השניים אחוזים זה בזה. החיים נדמים לי לפעמים כחדר המתנה אימתני לפגישה בלתי נמנעת עם המוות. חדר המתנה בלי כל עדיפות דרמטית על, נאמר, תור לשיננית. המעבר מקיום לאי-קיום סתמי ופתאומי, והדרך מבלוך לקריית שאול – 22 דקות היא אורכת, כשהתנועה נוחה. תל אביב נדמית לפעמים למחנה ארעי שבו ממתינות הבריות לאִכְלוּסָן הסופי בעיר האמיתית, עיר הקברות. פינוי פיצוי. 22 דקות – זמן קצר מדי, מעורר אכזבה כמעט, מחיר מבצע. נעשה עוול לטלוויזיה בניו יורקר, חייבים לומר זאת! חשבו למשל כמה עולה לנו שעת פגישה עם רע או מכר? כמה חוסר נעימות, כמה מבוכה הייתה כרוכה מאז ומעולם בפגישה עם "חברים" שכאלו, בריות קטנוניות שמגלות נמרצות יוצאת דופן להכפיש אותנו ולהלבין את פנינו ברגע שהן נפרדות מעלינו, וזאת לאחר שנאלצנו לסבול את נוכחותן הדביקה והמעיקה למשך שעה או שעה ומחצה. מי יכחיש שעם שפע אמירותינו הנמלצות בזכות ערכי הרעות ויתרונות החברות, הרי בשעת מגע ממשי-מוחשי עם חברים, אנו חשים תדיר ובלי משים רגש של דחייה.
ילד נושף בגחלת כדי להדליק נר - אל גרקו
ואין שום צורך אמיתי בהבהרת אותו יסוד דוחה באישיותו ובמהותו של החבר, יהיה אשר יהיה. אדרבא, אנו חשים בו בבהירות רבה וסובלים ממנו סבל רב בכל מפגש ומפגש. חברינו, ובמידה מסוימת, יש להודות, גם משפחתינו, ממררים את חיינו ומאיצים את קצנו, ולחלק ניכר מאיתנו לא נותר אלא המפלט היושבני הנהדר הזה, ו-22 דקות לשעה זו עסקה כלל לא רעה בעבורנו. ידוע שהנאות החיים הקטנות נעשות לעיקר כשערכם של החיים עצמם מתדלדל. הנה עכשיו, כשבחוץ משתוללת הפגנת המונים, הפגנת המיליון, אני ספון בביתי והטלוויזיה פתוחה. אני שומע את הקולות החזקים מבחוץ. אני מרגיש נורא, אבל ארגיש עוד יותר נורא אם אצא החוצה ואצטרף למפגינים. אני צופה בחדשות. ישראל כץ מקבל הרבה יותר מדי זמן מסך. לא סותם את הפה. אני עובר לערוץ הקניות. בחירה נוראה ברגעים כאלו. לא מוצאת חן בעיני הספה שהם מוכרים, וגם עולה הרבה, הרבה יותר מדי.
אבל הטלוויזיה, חברה יקרה, מחפשת תמיד בחריצות ובדייקנות לקלוע לטעמי, להוטה לרצות אותי, היא כלל אינה מבקשת לקצר את חיי, אדרבא, היא רוצה שאצפה בה לנצח! הנה אני שוב נקלע לערוץ מצו, הפקה נפלאה של ההולל לסטרווינסקי ואודן. נראה כמו הסט הוותיק והיפה של דייוויד הוקני. נפלתי על האריה הכפולה של אן טרולאב, "אין חדש מטום", אני חושב שזו מיה פרסון ששרה. המוזיקה גדולה, ברור, אבל גם המילים, הן יפות כל כך, נוגעות כל כך ללב במיומנות המצחיקה שלהן, משכיחות לרגע את קריאות ההמון שעדיין נשמעות ברחוב. הנה הן:
I go, I go to him.
Love cannot falter,
Cannot desert;
Though it be shunned
Or be forgotten,
Though it be hurt,
If love be love
It will not alter.
O should I see
My love in need,
It shall not matter,
What he may be.
Time cannot alter
A loving heart, an ever loving heart.
פרסון שרה נהדר, יפה כמעט כמו קירקבי. יורובסקי מנצח מעט בהיסוס. אני מרשה לעצמי להביע דעה ביקורתית. הטלוויזיה סובלת הכל, לא איכפת לה ממעט ביקורת, היא מעודדת אותה, היא מבקשת אותה. היא רוצה שאגביר, אנמיך, אושיט יד לשלט, אחפש ערוץ אחר, היא מרצדת בהבנה כלפי התיעוב שלי לערוץ 10 ולערוץ 2. בנמרצות היא מגישה לי, משרתת נאמנה שכמותה, עוד ועוד אפשרויות. ערוץ 1 מדווח בשקופית על 400 אלף מפגינים נכון לשעה זו, ובשקופית קטנה יותר – כמה עשרות חרדים מפגינים בי-ם נגד פתיחת איזה כביש בשבת. אני חוזר להולל לכמה רגעים. אבן גבירול השתתק קצת, אני יכול להתחיל להירגע. אני חושב שהייתי בדיכאון קודם. יש לי את הסיבות שלי.
הטלוויזיה – חברתו הטובה ביותר של הקשיש, הנכה, חולה האהבה, הבודד, האידיוט, היא ממוססת את המרירות לכדי כלום, היא מרפה את העצבים המרוטים, מלטפת ביד לחה את הנפש העלובה, דוחקת את הזיכרון, מאיצה את השכחה, מפיגה את הדממה, מרצדת, מאירה בריצוד את החשיכה, אורה המפזז אינו נוטש אותנו גם כשאנו מפנים גב למסך, כשאנחנו קופצים לשירותים, למטבח או אפילו נאלצים לעזוב לשעה קלה את הבית, לסידורים, קניות או מפגש כפוי עם קרוב משפחה או מכר. המחשבה שלנו, השומן הרוטט, העור הרפוי – הכול מרצד בחוסר שקט, הנפש חסרה דבר מה וזעה חסרת מנוחה, העין ממצמצת מבעד למשקפי השמש, הזיעה מבצבצת על הגב, שוטפת את כפות הידיים, הדופק עולה, אני עוצר באמצע הרחוב, רטוב כולי, מוכה תימהון, מזועזע, סב על עקבותיי חזרה לכיוון הבית, הולך הליכה מהירה, רדוף מחשבות שווא, עיניי נעוצות במדרכה, דמותי השפופה מרצדת במעלה הרחוב, אני מגיע לבסוף לבניין ברחוב בלוך, מפשפש בתיבת הדואר השוממה, מטפס לקומה השלישית, נועל אחריי את דלת הכניסה ונושם בהקלה, הריצוד נרגע מעט, אני צולע לעבר המטבח, פותח את המקרר וסוגר אותו מיד, עומד בסלון בלי לעשות דבר, רפוי, תשוש, המום.
ילד נושף בגחלת כדי להדליק נר, בחברת קוף ושוטה - אל גרקו
חֶלְמָאִי 