Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for ספטמבר, 2010

אני מבקר את X בביתו החדש, הוא קנה דירה במגדל מבודד בדרום העיר ומתגורר בה עם בן זוגו. כולו רעש וצלצולים, הוא צוהל וגועש, אני נדבק בצהלות שלו, אנחנו שרים יחדיו את סקרמוש ופולצ'ינלה, הוא אומר לי "אתה מזייף". אני ממשיך לשיר אבל יותר בשקט. אני יודע היטב ששעת הארוחה מתקרבת.

X ובן זוגו הצעיר רעבים! אנחנו ניגשים למזווה העצום. ל-X יש כמה חזירים פשוטי-עור, אנחנו בוחרים אחד ואת השאר צריך לסדר במקפיא. אני מעמיס חזיר ענק על גבי ומנסה לדחוס אותו למקפיא. הוא ורוד וכתום, מגויד ומעושן, הוא מביט בי, יש לו פרצוף אנושי. אני חושב לעצמי "חזירות גרמנית". אחרי שאגמור להעמיס את ערימת החזירים, אשב לאכול.

מריה לואיזה - אנטון רפאל מנגס

הנה מובאה מיומנו של אחד, הוד מעלתו הרוזן יוהאן קארל צינצנדורף, בירוקרט וינאי וחובב תיאטרון נלהב, על הצגת הבכורה של האופרה "חסדו של טיטוס", שנערכה בחמישה בספטמבר 1791, בפראג:

"הגעתי לתיאטרון שבעיר העתיקה בחמש אחרי הצהריים והוכנסתי אחר כבוד לאחד התאים הקדמיים. פמליית החצר הואילה להגיע רק בשבע וחצי. אלמלא היתה אתי העלמה X, מהפמליה של הרוזנת Y, ודאי הייתי מת משעמום. לבסוף הוצג לפנינו החיזיון המשעמם ביותר שניתן להעלות על הדעת, La clemenza di Tito. הבחנתי ברוטנהן, מושל בוהמיה, מקרקר ומפרכס בתאו של הקיסר. אידיוט עלוב. סיניורה מרקטי פנטוצי שרה יפה מאוד. הקיסר משוגע אחריה. היה קשה בצורה בלתי רגילה לחמוק מהתיאטרון עם העלמה X."

"חזירות גרמנית" (Porcheria Tedesca) פלטה הוד מעלתה מריה לואיזה, אשת הקיסר ליאופולד השני, בעיצומה של הצגת הבכורה של חסדו של טיטוס, כך לפחות על פי האנקדוטה הידועה. אני נוטה לגלות סלחנות לקיסרים בכלל ולקיסרית מריה לואיזה בפרט. היא לא מבקרת מוזיקה, היא שם כי התפקיד מחייב והיא מבינה דבר או שניים בחזירים וגרמנים. אבל למעשה התיעוד הראשון על משפטה הנחרץ של הקיסרית מקורו רק בשנת 1871, שמונים שנים לאחר ערב הבכורה, והיסטוריונים מסוימים מטעם שרידי מעמד המלוכה באירופה הטילו ספק בציטוט וטענו שהקיסרית היתה צ'מבליסטית חובבת בעלת אוזן מוזיקלית במיוחד. על כל פנים, מכתב שהתגלה לפני עשרים שנה מהקיסרית לכלתה, מריה תרזה, מבהיר שהיא אכן לא רוותה נחת באותו ערב. בצרפתית עילגת של מעמד המלוכה, כותבת מריה לואיזה:

"אתמול בערב, בתיאטרון, הגראנד אופרה לא הייתה גראנדית כל כך. המוזיקה הייתה כה גרועה וכולנו נרדמנו די מהר, חוץ מליאופולד הדוחה שהזיל ריר על הסופרנו המגעילה מריה פנטוצי. אישה כעורה עם קול של צפרדע. אני מאחלת לליאו שיקבל ממנה כיני ערווה, כלמידה ועגבת. בכל אופן, ההכתרה הייתה יוצאת מן הכלל. יודעים לארגן חגיגות, הבוהמים המסריחים. אני מחרבנת והולכת לישון. לילה טוב יקירתי."

Read Full Post »

הפעם לא חלום אלא הזיה, ולא שלי אלא של מישהו אחר. מתוך Brief chronicles of the time, כרך ראשון מתוך אוטוביוגרפיה בשלושה כרכים מאת אלכס ארונסון. התרגום שלי.

פדרו דה מנה – מרים המגדלית

התקפי הקדחת הופיעו באופן לא צפוי. היו מהם שארכו שתים עשרה שעות והיו שלא התפתחו לגמרי וחלפו כלעומת שבאו. בפעם אחת החרוטה היטב בזכרוני, באו הרעידות המבשרות את ההתקף בעיצומו של משחק קלפים בבית בנו של המשורר. פרשתי לאחת הפינות בחדר האורחים והעמדתי פנים שאני עייף מכדי לשחק. ישבנו על הקרקע, על גבי שטיחים רכים, וגופינו שעונים על כריות משי צבעוניות. אלה שישבו בסמוך למארח דיברו במרץ ובקולי קולות על המלחמה, על האינפלציה הממשמשת ובאה, על אי-הסדרים בסניף הדואר המקומי. הללו היו תקיפים וכרסתניים, תמיד סבאו יתר על המידה, וכל אימת ששינו את תנוחתם ועברו מכרית אחת לאחרת היו מגהקים בלא רסן. הם הציעו למארח סיגריות אמריקניות שהביאו במיוחד לרגל האירוע מכלכותה ועמדו על כך שייקח לו את חבילת הסיגריות בשלמותה. מלצרים לובשי מדים ויחפים הגישו עלי בֶטֶל ומשקאות קרים מבושמים. שחקני הקלפים הכרסתניים נטלו להם מן העלים ולעסו אותם בתאווה וברעש גדול.

מפינת החדר שבה ישבתי יכולתי להאזין לשיחתם, לגיהוקי שביעות הרצון שלהם ולויכוחים שהתגלעו ביניהם פעם בפעם. לצדי הימני ניצב בודהה גדול עשוי ברונזה שעיניו הסומות פונות לידיו השלובות בחיקו. לשמאלי הייתה מדונה וילד, נפלאה, מגולפת בעץ מצהיב ונתונה בתיבת זכוכית. הרמתי מבטי למאוורר התקרה והבחנתי שהנה הוא סובב במהירות גוברת והולכת, עד שמראות וצלילים צצים ועולים ממנו בדייקנות מחרידה. לנגד עיני נגלתה סמטה צרה שפסולת מפוזרת בה, וכלבים משוטטים מתהלכים בה ומחפשים צל ללא הועיל. קולות רבים בשלל מנעדים ביקשו כסף, התמקחו והתווכחו. מעבר לפינה הגיח קבצן חסר שיניים, ידו מושטת לפנים והוא צועק משפט קצר שהדהד בחום צהרי היום. היה מדקלם טור מ"ארץ השממה" לט"ס אליוט, ומידו המושטת לפנים נשרו הערות שוליים שהוסיף אליוט לפואמה שלו. הכלבים עטו על הרשימות וקרעו אותן לפיסות קטנטנות והרוח פיזרה אותן בסמטה. ככל שהרחקתי לכת העמיקה העלטה והלכה עד שהגעתי לבסוף לדרך אדומה ומאובקת שהובילה לגבעות שמהן באו האבוריג'נים. ראיתי המון לפידים נעים בחשכה. מעל ראשי טס מטוס וצנחנים קפצו ממנו ונחתו על הכריות הצבעוניות שמסביבי. הבודהה פקח את עיניו ושילח בי מבט מוכיח ורך. המדונה יצאה את כלוב הזכוכית שהייתה נתונה בו וחצתה בחשאי את החדר מבלי שהבחינו בה הקלפנים המגהקים. פרלוד של באך התנגן לו אי שם בסמוך לתקרה. הוגש לי משקה קר. גמעתי אותו בלגימה אחת ויצאתי את החדר, בלתי נראה.

Read Full Post »

Read Full Post »

ערב החג, התעוררתי מוקדם בבוקר, נטול חלומות ונמרץ יותר מהרגיל. התיישבתי לעבוד והספקתי לערוך יותר מעשרים עמודים עד הצהריים. מעודד מההספק החלטתי לעשות הפסקה ויצאתי מהבית לאכול משהו ולקחת סרט מהאוזן. לקחתי את "עד התביעה", בילי ויילדר. דיטריך. אחר כך עברתי ביד השנייה של הקלאסי ודגתי מציאה של ממש, דיסק ישן של אוולין טאב שרה לידר. שמחה גדולה.

חזרתי הביתה, הדלקתי את המזגן, הפעלתי את המערכת וניגנתי את הדיסק. נרדמתי על הספה בסלון.

ואטו - פיירו (ז'יל)

אני בכיתת בית ספר. השעון מתקתק. מישהו דוחף לידי לפטופ ואני מתבקש בתקיפות לכתוב את המניפסט השחור של אסכולת החושך:

חוק I

כולם – ללא יוצא מן הכלל – מכוערים.

חוק II

ראשונים ללכת – הליצנים.

את חוק III לא שמעתי היטב. נערכת ארוחת ערב חגיגית, מישהו מנגן את המיסה השחורה של סקריאבין, מוגשות עוגיות מקרון בכל מיני צבעים, אני בוחר לי אחת מכל צבע. בקבוק מולוטוב מושלך אך לא מתלקח.

התעוררתי בערב וראיתי שאני מאחר לסעודת החג.

Read Full Post »

Read Full Post »

אשר יצר

שוב סצנת שירותים ציבוריים. אצלי בחלום מדובר במשמעות הנרחבת של המילה, במשמעות הרומית, המרחצאית. זו תמיד סצנת-מבוך אפופת אדים, מתכתית, משופעת בנימפות בתולות ואסלות מבריקות, מחיצות אטומות שנעשות שקופות ושוב נאטמות, שוק שחור שוקק סודות. על כל פנים, אני זוכר רק קרעי חלום: אני עובר בין התאים, קול קורא לי. אני מחפש משהו.

כשקמתי, ניסיתי להבין למה אני תמיד חוזר לשם, כמה נלעגת ועלובה החזרה הכפייתית הזאת. ולאן אני חוזר? למועדון כפרי עומר – איזה שם מטופש – למחראה הציבורית. אני זוכר את הטוסיק הקטן שלי, רטוב כולו מהבגד-ים, בא במגע מהוסס עם מכסה האסלה המרופד-היטב בנייר טואלט, נגד דיזנטריה.

ונוס מתבוננת במראה - טיציאן

נדמה שזה המרכיב הדומיננטי ביותר בחיי הנפש שלי – הקקי. דוחה ומענג בו-זמנית, אז מה? נקבים נקבים חללים חללים גלוי וידוע לפני כסא האסלה. שש שנים אצל שלמה כי ברח פעם בדרך הביתה מבצפר. כמה נעים למשש את הגוש המפתיע שהצטבר בתחתונים! ואז לקרב את האצבעות לאף. באמת בדיחה מנוקבת. הר פרנץ, אין לי אלא לבשר לך: אתה נוירוטי! אולי היה זיהום בפטמה של פראו מוּטר. אבל דע לך, זה בסדר גמור לחרבן! מעיים זקוקים לְפורקן יומי שלהם. לך קח רצפט מפראו וייס ביציאה.

אלוהים, האסלה הגרמנית בבית דודתי בקריית ביאליק. קקי צונח על משטח חרסינה יבש, שתראה טוף-טוף מה יצא ורק אז לשטוף לביוב. לומדים הרבה על אופי של בנאדם מהתבוננות על קקי שלו. גזע אנאלי! הגרמנים, אין עם שעסוק יותר מהם בקקי. זה בסדר לכשעצמו, מותר להם, כל הכבוד להם! מה שמדהים שהם כופים את העיסוק הזה על כל השאר! אני זוכר חלום ילדות אחד שבו לא הייתה נגיעה לגנים הגרמנים שלי, חלום מצרי טהור. מדבר, ים ונחש. מאז רק חלומות גרמנים. נורא ואיום.

Read Full Post »