Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רמברנדט’

ההמתנות האינסופיות האלה בתחנת האוטובוס עושות את שלהן. נראה כאילו הן נשכחות מיד עם בוא האוטובוס אבל הזמן האבוד הזה, רבע שעה, מחצית השעה, לפעמים כמעט שעה שלמה, שבו אני ונוסעים מתוסכלים אחרים עומדים חסרי אונים בתחנה, מסתובבים אנה ואנה, צעד לפה שני צעדים לשם, מתבוננים עד כלות בחלון ראווה אטום מבע, הזמן האבוד הזה עושה את פעולתו על הנפש הרגישה, צורב קלות את אחורי המודע. הבוקר חלמתי שאני מחכה לאוטובוס. קו 289. אני ועוד כמה סטודנטים. אחת מהם, בחורה לא יפה, שמנמנה, לא נעימה בדרך כלל, לא סותמת את הפה, ניצבת לידי בכיסא גלגלים. היא נכה. כפות הרגליים שלה מעוותות לגמרי, קטנות כשל תינוק, מחוסרות אצבעות, מכוערות נורא. ההמתנה מתארכת… שעות השפל מתקרבות לסיומן והנה באה הגאות, המים הולכים ומכסים אותנו, אני ניגש לנכה ושואל אותה איך היא תסתדר כשיעלו המים, היא צריכה עזרה? להרים אותה? לא, היא עונה, היא תסתדר לבד, תעצור את נשימתה.

באה הגאות. המים מכסים אותנו. אנחנו בקרקעיתה של מעין בריכה, כחולה-כחולה כמו זאת שבעומר, במים העמוקים. אני מתבונן בנכה, היא באמת עוצרת את נשימתה עד שהיא לא יכולה יותר ואז, בתנועה קלה, היא צפה למעלה מעל לראשי, עד לפני המים. אני רואה את רגליה המעוותות מרחפות מעלי, רגלֵי גֵיישָה מרפרפות בקלילות במים.

תמונה שנייה: כולנו מבקרים בדירה בדרום העיר, בבניין מט לנפול, בקומה השנייה. החֶבְרָה לא לטעמי. אני מסתובב בדירה ומגיע לחדר של ענבל, מתברר שהיא גרה שם, אני מבסוט. אנחנו מתחבקים ואפילו יותר מזה עד שעוברת השותפה שלה וענבל עוצרת, מרגיעה אותי. למה? אני שואל, כדי שהשותפה לא תתחרמן ותרצה גם, היא עונה. היא בלונדינית בחלום. מתולתלת ובלונדינית.

רמברנדט, אישה רוחצת בנחל

רמברנדט, אישה רוחצת בנחל

מודעות פרסומת

Read Full Post »

פרק שני. ארוחת ערב.

הוריי היו שורקים לנו. כמו לכלבים. אבא או אמא היו חוזרים הביתה מהעבודה או מכל מקום אחר, מחנים את האוטו, פותחים את השער, צועדים את מעט הצעדים עד לדלת הכניסה העשויה עץ וזכוכית מוזהבת, משחילים את המפתח בעד חור המנעול ושורקים מן שריקה שכזאת בת שני תווים, שריקה חדה וחזקה שטלטלה אותנו והעירה אותנו באחת מהאפתיה ששרתה עלינו בשעות השיממון של אחרי הצהריים. אחותי ואני היינו זוקפים את גבינו בדריכות ומתח ניכר פתאום במבטינו הנבוכים. כהרף עין היינו מנתרים ורצים במורד מדרגות העץ החורקות לקבל את פני אדונינו. אני הייתי בן ארבע, אחותי בת שבע. רצנו לדלת הכניסה וקפצנו על אבא ועל אמא כחיות מורעבות. ייתכן בהחלט שהיינו מורעבים, הוריי הנהיגו משטר הזנה קפדני באותם ימים. אם היה זה אבא שחזר הביתה, היינו מקפצים סביבו בהתלהבות שקטה ורצינית. "מה אתם זוממים", הוא היה ממלמל והודף אותנו מעל ברכיו בידיו הגדולות. היינו נצמדים לגבו הענק ושואפים לקרבנו את ריח הפוספטים שעלה ממנו. הוא עבד באותה תקופה במפעלי ים המלח והיה חוזר הביתה אפוף ריחות משכרים ורעילים. אם זו הייתה אמא היינו מאיצים בה בשקט, בלי להביט ישירות לעיניה, לגשת למטבח ולהכין אוכל. היא הייתה נענית בחוסר התלהבות. בתנועות איטיות מאוד, איטיות להחריד, הייתה מוציאה צלחת ועוד צלחת, כוס ועוד כוס, מארון בעל דלתות זכוכית צהובה ודביקה. אחר כך הייתה מסירה באיטיות את המנעולים מהמקרר ומהמזווה ומוציאה לחם או סיר מרק, קופסת שימורי טונה או מילקי, מניחה על השולחן ונאנחת. היינו מתיישבים ליד השולחן, עינינו הבולטות והאטומות בוהות בצלחות הריקות ובסיר המכוסה. ישבנו בצייתנות, מריירים, ידינו מונחות על ברכינו, קפוצים ורפויים בעת ובעונה אחת. או-אז ניתן האות ואכלנו את המזון שניתן לנו במתינות מאולצת, מגוחכת למראה, נלחמנו בטבע הכלבי שלנו שביקש לטרוף את האוכל בבת אחת. לטרוף את הלחם, את הטונה, את המרק, את המילקי בביס אחד גדול. אבא כינה אותי פְרֶסֶר. אחותי לא זכתה לכינוי. עם הזמן הרגילה את עצמה לאכול מעט. היא הייתה מרדנית. לעתים הייתה מסתפקת, אחרי יום שלם של צום, בפרוסת לחם לבן. לעתים הייתה אוכלת רק את קרום הלחם. טובלת אותו במעט חלב או מים. אני לעומתה חיסלתי את הצלחת וליקקתי אותה עם תום הארוחה. לי קראו פרסר. אחותי לא זכתה לכינוי. אמי הייתה אומרת לאחיותיה או לחברותיה שהילדה אוכלת כמו ציפור, אבל עם הילד אין בעיה כזאת.

רמברנדט – ילד, כלב ואישה מבוגרת

Read Full Post »

לדירתי החדשה ברחוב בלוך עברתי לפני חצי שנה בערך, במרץ. ככל שעוברים הימים מאבדת דירתי הקודמת ברחוב נצח ישראל, שבה גרתי יותר מ-12 שנה, את ממשותה בעיני רוחי ונעשית לזיכרון רחוק ועמום. ואולם ככל שנחלשת ממשותה מתחזקת אחיזתה בחלומות שלי. זו אחיזה איתנה, לא נעימה, דביקה.

חלמתי השבוע חלום קיצי, מיוזע ומסתורי: אני עדיין מתגורר בדירתי הקודמת. אני יושב בחצר הבניין שממול לדירתי, סמוך לבית המרקחת השכונתי. יושבים איתי זוג חברים. ערב נעים, כאילו לא היו דברים מעולם, כאילו לא רבתי עם כולם בחודשים האחרונים. אני משקיף לבניין שלי, לדירתי שבקומת הקרקע, ומשהו נדמה מוזר. יש התרחשות כלשהי בגינה. דלת הדירה שלי פתוחה לרווחה. אני קם וניגש לבדוק.

אני נכנס לחצר הבניין ומבחין בכמה מהגרי עבודה מאפריקה. אני ממהר לעלות לדירה. היא חשוכה למדי, מוארת פה ושם באור נרות. האפריקנים חוללו בה שינוי, היא מריחה מוזר, מסיכות עץ תלויות על הקירות, עלים פזורים על הרצפה. הדהוד תופים עמוק עולה מחדר השינה, אני נכנס אליו בזהירות. הכושים, לבושים בתלבושות האפריקניות המגוחכות שלהם, שכאילו נלקחו מהערך "שבט זולו" שבאינציקלופדיה העברית לנוער, משמיעים זה לזה קליקים לעגניים. הם עסוקים בפולחן הכשפים המחויך שלהם, רוקדים ומביטים בי משועשעים. אני פותח את המקרר, הוא גדוש במאכלים המשונים, העיסתיים, שלהם. עכביש זרחני נתלה מהתקרה ומשמיע קולות ינשופיים. "הם עושים לי מסיבה אפריקנית בדירה", אני חושב לעצמי, מזיע.

רמברנדט – שני אפריקנים צעירים

Read Full Post »