Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קורנליס קטל’

"אתה רואה, אתה יכול להיות נחמד אם אתה רוצה", אומרת X, "אתה בעצם בחור נחמד, נחמד מאוד".

X היא החברה המבוגרת שלי, היא מבוגרת מאוד, אבל לא מספיק בשביל להיות אמא שלי, גם אני מבוגר מאוד בעצם. אנחנו מסתובבים עם Z הצעיר. הוא צעיר למדי, צעיר מאוד, אבל לא צעיר מספיק בשביל ש-X תהיה סבתא שלו. ובטח לא צעיר מספיק בשביל שאני אהיה אבא שלו, וחוץ מזה, זה בכלל לא מתקבל הדעת. כך או כך, אנחנו מסתובבים בשדרות רוטשילד, בהליכה איטית בגלל X המבוגרת שבקושי זזה, ולבסוף מתיישבים על ספסל ואני מספר להם חלום שחלמתי, חלום אמיתי לגמרי.

אני מספר רק תמונה אחת: אבא עומד בבגדי עבודה במקלחת שלי, אוטם משהו בסיליקון, פתאום נופל על הבטן, אפיים ארצה כמו שאומרים, ובתזמון קומי ממש מכנסיו מופשלים וישבנו נגלה.

קורנליוס קטל – אח ואחות

אני מפסיק בנקודה הזאת. אני רוצה לספר להם זיכרון ילדות אבל אני כבר לא ברוטשילד ו-X ו-Z גם הם כבר לא איתי. על כל פנים, זהו הזיכרון: ההורים בחו"ל, ספרד ופורטוגל, והילדים, אחותי הגדולה ואני, תקועים בבנימינה אצל סבתא וסבא. אנחנו משחקים בחצר, ליד העץ הגדול. "מתי אמא חוזרת? אני כבר לא זוכר איך היא נראית", אני אומר. אחותי מתעצבנת, נגעתי בנקודה רגישה, היא לא אוהבת את מה שאמרתי, היא לא אוהבת את הנימה שבה אמרתי את זה, היא לא אוהבת שאני מדבר על ההורים, ועל אמא בפרט. היא מעיפה לי סטירה, "אל תדבר ככה!". אני מופתע. גם מהסטירה וגם מהצלצולים ששמעתי, זו באמת היתה סטירה מצלצלת. אני שומע צלצול של טלפון חוגה ישן או של שעון מעורר, צלצול השכמה. אני אומר את זה לאחותי, "יעל" אני אומר, "אני חושב שאני מבין עכשיו מה זה סטירה מצלצלת", היא צוחקת.

אני נזכר במאמר שקראתי על יכולות זיהוי ויזואלי של פנים מוכרות. זה ב"רכס הכישור", בהֶמִיסְפֶרָה הימנית. התינוק נבהל כשאמא מסירה את משקפיה ונרגע כשהיא מרכיבה אותן בחזרה. לי יש גומת חן קטנה, גומה חבויה. X הזקנה המליצה לי בזמנו לשאול את אמא אם נפלתי מידיה כשהייתי תינוק ונחבלתי בפניי. "כך קיבלת את גומת החן שלך" היא טוענת. אמרתי לה שמבחינים בה רק כשאני מחייך, וגם אז בקושי. "אז תחייך," היא אומרת, "אם אתה רוצה לחייך אז תחייך, אל תעשה מזה סיפור."

מודעות פרסומת

Read Full Post »