תמונה, או יותר נכון, סיפור קצר מתוך "זרמו דמעותיי, אמר השוטר" (Flow my tears, the policeman said") מאת פיליפ ק. דיק. תרגום שלי.
"הדבר המביך ביותר שקרה לי בחיי," אמרה מארי אן, "היה כשאמא שלי באה לבקר אותי. אתה מבין, אמא שלי הייתה חולה מאוד, הייתה לה מחלת כליות, מחלת ברייט. כשהייתי ילדה היא הייתה מתאשפזת כל הזמן, והיא לא הפסיקה לדבר על זה. היא הייתה אומרת: 'אני הולכת למות ואת עומדת להצטער על זה' – כאילו זו אשמתי שהיא חולה – ואני באמת האמנתי לה, באמת האמנתי שהיא עומדת למות. אבל אז גדלתי ועברתי לגור הרחק ממנה. היא עדיין לא מתה, ואני, פחות או יותר, שכחתי ממנה. היו לי את החיים שלי ואת העיסוקים שלי, ובאופן טבעי שכחתי ממנה וממחלת הכליות המחורבנת שלה.
ואז, יום אחד, היא באה לבקר. לא בדירה הזאת אלא בדירה הקודמת שלי. היא ממש עלתה לי על העצבים. היא ישבה כל היום במטבח והתלוננה על הכאבים שלה ועל המחלות שלה, שוב ושוב, בלי הפסקה, עד שלבסוף אמרתי 'אני חייבת ללכת לעשות קניות לארוחת ערב' וקמתי ללכת. אמא הלכה איתי, או יותר נכון, צלעה לצדי, ובדרך לחנות היא סיפרה לי את החדשות הגדולות שלה: עכשיו שתי הכליות שלה לא מתפקדות, והרופאים אומרים שחייבים להסיר אותן, והיא נוטה להסכים איתם, והם ינסו להשתיל לה כליות מלאכותיות, אבל זה בטח לא יעזור. אז היא מספרת לי את זה, עד כמה גרוע המצב שלה, והיא באמת עומדת למות עכשיו, כמו שתמיד אמרה…
גווידו רני – אם האמן
"פתאום הבטתי סביבי. הייתי בסופרמרקט, ליד דלפק הבשרים, והמוכר הנחמד כל כך, שאני מכירה, ניגש אלי לומר שלום, ושאל אותי 'מה תרצי היום?' ואני עניתי 'אני רוצה פשטידת כליות לארוחת ערב'. זה היה נורא מביך.
'פשטידת כליות גדולה,' אמרתי, 'פשטידה פריכה, עסיסית, עשירה, מלאה במיצים נחמדים.'
'לכמה אנשים את מגישה?' הוא שאל.
אמא שלי נעצה בי מבט מבוהל. באמת שלא ראיתי איך אני יוצאת מהמצב הנורא הזה שהכנסתי את עצמי אליו. לבסוף קניתי את פשטידת הכליות, אבל הייתי צריכה ללכת בשביל זה עד למעדנייה. היא הגיעה בקופסה אטומה, ישר מאנגליה. אני חושבת שהיא עלתה לי ארבעה דולר. היא הייתה טעימה מאוד."
חֶלְמָאִי 