Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עומר’

שוב שבתי לעומר בחלום, אולי סוף סוף בפעם האחרונה? זה היה חלום פרידה. אנחנו, אני ואבא, משכירים את הבית בעומר – שבמציאות, כלומר בקיום שמחוץ לחלום, נמכר לפני כעשרים שנה – אנחנו מנקים אותו במה שנראה כעבודה ללא סוף. הבית מאובק מאוד, כל המגירות במטבח תקועות, צריך לשבת ולפרק אותן אחת-אחת. אני נזכר עכשיו, בערות המפוכחת שלי, איך הייתי נובר במגירות ומחפש משהו לאכול, אך אמא הייתה מניחה בהן רק חומרי גלם. הייתי טועם בפה מעוות מתמצית הווניל, מסתכל בעיניים כלות על תמונת הפודינג שעל קופסת הפודינג אינסטנט שלא הכילה אלא אבקה לא מעוררת תיאבון, הייתי מכרסם ספגטי לא מבושל, מרשרש בשקיות אבקת סודה לאפייה. אם התמזל מזלי הייתי מוצא שוקולד מריר לבישול שמרקמו היה גושי כשל בוץ וטעמו מר ותפל.

חזרה לחלום, אני עולה לקומה השנייה, לחדר הילדות שלי, שגם אותו יש להכין לשוכרים. מבעד לחלון אני רואה ציפור. אווז? לא, אולי זה בז. לא, זה לא בז, זה חתול! במבט מקרוב אני מבין: אלו גורי חתולים, גורי החתולים שאחותי הייתה אוספת מן הרחוב ושהיו דרים אצלנו מפעם לפעם. הנה עכשיו הם למדו לעוף וגם הם עוזבים את עומר. אני פותח את החלון ומלווה אותם במסעם צפונה. עופו, חתולים!

נער שותה, אניבלה קראצ'י

נער שותה, אניבלה קראצ'י

Read Full Post »

 

חלום שואה. אני באמת לא יודע מאיפה זה בא, לא זכור לי מפגש באיזשהו דימוי שואה בזמן האחרון, אין טלוויזיה מחוברת בבית ואני לא קורא שום דבר שקשור במישרין לנושא. בעקיפין הכל קשור, ברור, קראתי בחודשים האחרונים הרבה על טראומה ופוסט טראומה וכתיבת טראומה, אבל גם אז נמנעתי מעיסוק ישיר בשואה. אולי מלבד כמה שורות מ"הזהו אדם" שציטטתי. האם שם נרקם חלום השואה שלי? בקושי הרגשתי בזה, זו הייתה עבודה אקדמית פרופר. שום דבר לא יותר מדי אישי. וחוץ מזה – זה לא היה חלום שואה רגיל, אם יש כזה דבר, חלום שואה רגיל, זה היה חלום-סרט, כלומר חלום שהחזותיות שלו, התפתחות העלילה, השבלונה של "האימה", היו מושתתים על תחביר קולנועי, קולנוע זול כזה, סרט פעולה או אימה. כשרואים סרט אימה נטמעים במידה כלשהי בתוכו, לא נשארים לגמרי בחוץ. מרגישים מאוימים. זה העניין. מצד שני, כאשר "חולמים סרט" מבקשים, אולי, ליצור איזה מין מנגנון ריחוק מהפחד לאבד שליטה לגמרי, מהפחד לֶאֱבוד.

בחלום אני באזור כפרי באירופה הכבושה. נמלט. אני רץ לתוך עיירה קטנה, עליי להחליט מהר לאן לפנות, דולקים בעקבותיי וכל רגע עלולים להדביק אותי. אני מחליט תוך כדי בריחה להיכנס דווקא ל"רחוב היהודים", שם אולי לא יחפשו אותי, אני חושב. רחוב היהודים הוא שכונה עלובה, אפלה, בקושי גרים בה. אני בעצם נמצא בשדה פתוח. שני נאצים מתקרבים, צעירים, בהירים, ארוגנטיים ונאים, נאצים מהסרטים. תמונת פעולה מתחילה: אני מגיח מהאפלה וחובט באחד מהם, חוטף את נשקו ויורה בנאצי השני ישר בפנים. הרגתי אותו, בטוח. עכשיו בטח יחפשו אותי, אני נלחץ. אני לא לבד, יש איתי אישה, שנינו נמלטים מהנאצים. אני המום מההריגה שהרגתי, מהאלימות, מהחור שנפער בפרצופו של הנאצי שרגע לפני כן חייך חיוך בריוני, חיוך זדוני. בכי תינוקת מהדהד בשדה. אני מתעורר.

אגב, לא ביקרתי בקולנוע לפחות שנה. לפני שבועיים אמרתי לחבר שעצם המחשבה לראות סרט כמעט מקוממת אותי: להיכלא – זה הדימוי שבחרתי – בבית קולנוע, בחושך, למסור את עצמי להתקפה הבוטה הזאת על החושים, על העיניים ועל האוזניים, לשבת ככה צייתן בכיסא, זה לא בשבילי, אמרתי. בזבוז של שעתיים, עדיף לשמוע מוזיקה או לקרוא. עכשיו אני חושב שזה הדימוי שלי לקולנוע: כלא. נכלאתי בחלום סרט שואה.

והנה צץ לו זיכרון ילדות: יום שישי בצהריים. אחותי ואני הולכים לבית הקולנוע בעומר, אמורים להקרין את "ספר הג'ונגל". קנינו כרטיסים. אנחנו נכנסים לאולם והאורות כבים, אבל מייד שוב נדלקים, והסדרן,  נער שחצן, טיפוס דוחה, אומר: "במקום ספר הג'ונגל נקרין סרט על היטלר. אין החזרת כסף". מייד כבים שוב האורות והסרט מתחיל. היטלר יושב במטבח עם איזה יהודי. ידי היהודי קשורות לשולחן ואצבעותיו שלוחות קדימה. היטלר קוצץ ירקות על השולחן, הוא קוצץ עגבנייה אדומה לאורכה וממשיך לקצוץ גם את האצבעות של היהודי… זה נורא, האדום של העגבנייה והדם… אני לא זוכר יותר כלום. אולי חלמתי גם את זה.

אברהם ון באיירן, טבע דומם עם קרפיונים

אברהם ואן באיירן, טבע דומם עם קרפיונים

Read Full Post »

משהו הבהיל אותי בחלום שחלמתי לפני שבועיים. מה בדיוק? אולי הנוכחות האימהית העודפת, המעיקה, אולי החזרה דרומה לבאר שבע, אולי הים הדרומי העמוק שהתגלה פתאום בלב העיר, בשכונה ג'. חששתי לפרסם את החלום בבלוג אבל הדימוי החזק שבו הכריע את הכף. הנה הוא: אני מבקר בעומר, פוגש את גיל כמובן. הוא סופר-קול, לא סופר אותי, בקושי אומר שלום. שילך לחפש. אני בעצם בביקור אימהות, בכלל לא באתי לבקר חברים. הגעתי עם אמא במונית שירות, אנחנו פוגשים כמה אימהות מקומיות, חברות שלה. הנה באה אמא של שי. אני שואל אותה מה איתו, מה שלומו. הוא גיי, היא מספרת. אני מופתע. מה פתאום גיי, הוא היה חבר של זאתי, מה שמה. הלאה. אנחנו מבקרים את אמא של סמדר בבית החולים. אני ילד קטן ועשוי לפלוט שטויות אז מתדרכים אותי להיות בשקט, היא במצב רגיש. אבל הכול מסתדר בסדר גמור. אני והיא מסתדרים מצוין ומדברים בחמימות. צפוף בחדר שלה. בחור הודי צעיר עומד בסמוך ומסביר לי ברכות שיש אהבה גדולה ביני לבין אמא של סמדר. אתה נעשה כהה יותר כשאתה מדבר איתה, הוא אומר לי, וזה סימן לאהבה גדולה. ההודי הצעיר הוא בעצם פרופסור באגף בית החולים, אני מבחין בתג שעל החלוק הלבן שלו, הוא יודע על מה הוא מדבר, אני מהרהר לעצמי.

אנחנו בשכונה ג', ליד בית הקולנוע. מקרינים שם סרט, אולי "הצגת הקולנוע האחרונה"? אנחנו עומדים ליד דלתות היציאה. אני מביט על הקרקע ורואה צדף. הקרקע מכוסה צדפים. אמא תוהה אם הבאר שבעים יודעים שהיה שם ים פעם, שים גדול כיסה את באר שבע פעם. היא עסוקה בשאלה הזאת וחוזרת עליה שוב ושוב, "הם יודעים את זה? הם יודעים על הים שהיה פה פעם?"

הנה הסרט שהקרינו בקולנוע: שתי בחורות צעירות – אני מכיר אותן מהאוניברסיטה – נכנסות לניידת משטרה ונוסעות היישר לתוך הים. הניידת צוללת מתחת לפני המים, עמוק-עמוק למטה, לחץ המים מתגבר, צורות מוזרות נראות סביבן, בטח בגלל הלחץ העצום, אני חושב. הבחורות בניידת מתפעלות נורא, זה מראה מאוד יפה, המעמקים. הניידת פוגשת מפלצת חומה-אפרפרה מעוררת פלצות, ביכולתה למחוץ את הניידת בקלות, באפס מאמץ. אני מתעורר. התעוררתי בזמן, אני חושב.

פיליפו נפוליטנו, שני צדפים.

פיליפו נפוליטנו, שני צדפים.

Read Full Post »

ההמתנות האינסופיות האלה בתחנת האוטובוס עושות את שלהן. נראה כאילו הן נשכחות מיד עם בוא האוטובוס אבל הזמן האבוד הזה, רבע שעה, מחצית השעה, לפעמים כמעט שעה שלמה, שבו אני ונוסעים מתוסכלים אחרים עומדים חסרי אונים בתחנה, מסתובבים אנה ואנה, צעד לפה שני צעדים לשם, מתבוננים עד כלות בחלון ראווה אטום מבע, הזמן האבוד הזה עושה את פעולתו על הנפש הרגישה, צורב קלות את אחורי המודע. הבוקר חלמתי שאני מחכה לאוטובוס. קו 289. אני ועוד כמה סטודנטים. אחת מהם, בחורה לא יפה, שמנמנה, לא נעימה בדרך כלל, לא סותמת את הפה, ניצבת לידי בכיסא גלגלים. היא נכה. כפות הרגליים שלה מעוותות לגמרי, קטנות כשל תינוק, מחוסרות אצבעות, מכוערות נורא. ההמתנה מתארכת… שעות השפל מתקרבות לסיומן והנה באה הגאות, המים הולכים ומכסים אותנו, אני ניגש לנכה ושואל אותה איך היא תסתדר כשיעלו המים, היא צריכה עזרה? להרים אותה? לא, היא עונה, היא תסתדר לבד, תעצור את נשימתה.

באה הגאות. המים מכסים אותנו. אנחנו בקרקעיתה של מעין בריכה, כחולה-כחולה כמו זאת שבעומר, במים העמוקים. אני מתבונן בנכה, היא באמת עוצרת את נשימתה עד שהיא לא יכולה יותר ואז, בתנועה קלה, היא צפה למעלה מעל לראשי, עד לפני המים. אני רואה את רגליה המעוותות מרחפות מעלי, רגלֵי גֵיישָה מרפרפות בקלילות במים.

תמונה שנייה: כולנו מבקרים בדירה בדרום העיר, בבניין מט לנפול, בקומה השנייה. החֶבְרָה לא לטעמי. אני מסתובב בדירה ומגיע לחדר של ענבל, מתברר שהיא גרה שם, אני מבסוט. אנחנו מתחבקים ואפילו יותר מזה עד שעוברת השותפה שלה וענבל עוצרת, מרגיעה אותי. למה? אני שואל, כדי שהשותפה לא תתחרמן ותרצה גם, היא עונה. היא בלונדינית בחלום. מתולתלת ובלונדינית.

רמברנדט, אישה רוחצת בנחל

רמברנדט, אישה רוחצת בנחל

Read Full Post »

פרק שני. ארוחת ערב.

הוריי היו שורקים לנו. כמו לכלבים. אבא או אמא היו חוזרים הביתה מהעבודה או מכל מקום אחר, מחנים את האוטו, פותחים את השער, צועדים את מעט הצעדים עד לדלת הכניסה העשויה עץ וזכוכית מוזהבת, משחילים את המפתח בעד חור המנעול ושורקים מן שריקה שכזאת בת שני תווים, שריקה חדה וחזקה שטלטלה אותנו והעירה אותנו באחת מהאפתיה ששרתה עלינו בשעות השיממון של אחרי הצהריים. אחותי ואני היינו זוקפים את גבינו בדריכות ומתח ניכר פתאום במבטינו הנבוכים. כהרף עין היינו מנתרים ורצים במורד מדרגות העץ החורקות לקבל את פני אדונינו. אני הייתי בן ארבע, אחותי בת שבע. רצנו לדלת הכניסה וקפצנו על אבא ועל אמא כחיות מורעבות. ייתכן בהחלט שהיינו מורעבים, הוריי הנהיגו משטר הזנה קפדני באותם ימים. אם היה זה אבא שחזר הביתה, היינו מקפצים סביבו בהתלהבות שקטה ורצינית. "מה אתם זוממים", הוא היה ממלמל והודף אותנו מעל ברכיו בידיו הגדולות. היינו נצמדים לגבו הענק ושואפים לקרבנו את ריח הפוספטים שעלה ממנו. הוא עבד באותה תקופה במפעלי ים המלח והיה חוזר הביתה אפוף ריחות משכרים ורעילים. אם זו הייתה אמא היינו מאיצים בה בשקט, בלי להביט ישירות לעיניה, לגשת למטבח ולהכין אוכל. היא הייתה נענית בחוסר התלהבות. בתנועות איטיות מאוד, איטיות להחריד, הייתה מוציאה צלחת ועוד צלחת, כוס ועוד כוס, מארון בעל דלתות זכוכית צהובה ודביקה. אחר כך הייתה מסירה באיטיות את המנעולים מהמקרר ומהמזווה ומוציאה לחם או סיר מרק, קופסת שימורי טונה או מילקי, מניחה על השולחן ונאנחת. היינו מתיישבים ליד השולחן, עינינו הבולטות והאטומות בוהות בצלחות הריקות ובסיר המכוסה. ישבנו בצייתנות, מריירים, ידינו מונחות על ברכינו, קפוצים ורפויים בעת ובעונה אחת. או-אז ניתן האות ואכלנו את המזון שניתן לנו במתינות מאולצת, מגוחכת למראה, נלחמנו בטבע הכלבי שלנו שביקש לטרוף את האוכל בבת אחת. לטרוף את הלחם, את הטונה, את המרק, את המילקי בביס אחד גדול. אבא כינה אותי פְרֶסֶר. אחותי לא זכתה לכינוי. עם הזמן הרגילה את עצמה לאכול מעט. היא הייתה מרדנית. לעתים הייתה מסתפקת, אחרי יום שלם של צום, בפרוסת לחם לבן. לעתים הייתה אוכלת רק את קרום הלחם. טובלת אותו במעט חלב או מים. אני לעומתה חיסלתי את הצלחת וליקקתי אותה עם תום הארוחה. לי קראו פרסר. אחותי לא זכתה לכינוי. אמי הייתה אומרת לאחיותיה או לחברותיה שהילדה אוכלת כמו ציפור, אבל עם הילד אין בעיה כזאת.

רמברנדט – ילד, כלב ואישה מבוגרת

Read Full Post »

"בואם של חלומות אינו קבוע למועד ופרשנותם מעוררת פיהוק" (יוסיף ברודסקי, חותם מים).

כבר קיים זמן מה, הבלוג הזה, ועד עתה בכלל לא נזקקתי לא למוטו ולא לקוראים, אבל פתאום נקרה בדרכי מוטו נאה, אז בבקשה. החלומות האחרונים שלי נפסלים על הסף, לא מעניינים ולא ממוקדים. שיחות עקרות עם עיתונאים-עמיתים וחברי-ילדות, בהייה בים, משחק עם מרמיטה, געגועים לדבר מה. אלה התכנים. גם לבלוג בלי קהילה יש סף קבלה. במקום חלום עדכני הנה חלום ישן, אבל מלא עניין. יד שנייה כמו חדש.

גבירה באדום, עם כלב – פונטורמו (ברונזינו?)

אני בעומר, בכניסה ליישוב מכיוון באר שבע. אני נכנס לישוב ופוסע בכביש הישן. הוא לא בשימוש זה זמן רב ועשב צומח עליו. אין שוליים מסודרים ואני חושש להידרס ע"י אחת המכוניות. אני גם חושש שמי מהנהגים או התושבים יזהה אותי. באמצע הדרך אני נעצר. אני נזכר שקבעתי עם אבא להיפגש בתל אביב ואני פונה בחזרה לכיוון הכניסה לישוב, לתפוס אוטובוס. אני מבחין באישה עם כלב. הכלב פצוע. היא מחזיקה אותו בידיה. היא חיתלה את הכלב והניחה אחריה את החיתול;  בחור צעיר, חייל, נוזף בה: "אל תזרקי חיתולים!".

Read Full Post »