אני חושב על הפתעות. ההפתעה נעוצה בפער בין הציפייה לתוצאה. האם אדם יכול להפתיע את עצמו? כן, אני מניח. אם הוא ציפה מעצמו להתנהגות אחת וקרתה התנהגות אחרת, אז הנה, הפתעה. ההפתעות האלה הן רוב הזמן הפתעות לרעה. יש אנשים שעבורם כל הפתעה היא לרעה. זו טענה מפתיעה? האם סימפוניית ההפתעה של היידן מפתיעה? אולי. אם שומעים אותה בפעם הראשונה, בלי לדעת מה שומעים, כלומר בלי לדעת שהכותרת של הסימפוניה היא "הפתעה". כי אז הציפייה שלנו היא "הפתעה", וכשבאה ההפתעה אנחנו יותר מרוצים מאשר מופתעים. ההפתעה בסימפוניית ההפתעה מרגיעה אותנו במקום לערער אותנו, אנחנו יודעים שהכל בסדר, שהכל פועל כמו שצריך, שהתווים נכונים, שמנגנים אותם היטב, שאנחנו, בקהל, מגיבים היטב להפתעה. קופצים ב"בום". בואו ננסה לחשוב מה יקרה אם אנחנו מוזמנים הערב לקונצרט. מנגנים את סימפוניית ההפתעה של היידן. אנחנו שמחים לקראתה. אנחנו מתיישבים בהיכל התרבות והתזמורת מתחילה לנגן, והנה כבר מגיע הפרק השני ואנחנו נדרכים בפיאניסימו, והנה היא תבוא עכשיו, ההפתעה, אבל היא לא באה. הפיאניסימו הופך לפיאניסיסימו ואז המוזיקה פשוט נעלמת, והנגנים יושבים רפויים בכסאות שלהם עם הזנבות פינגווין שלהם ומביטים עלינו עייפים ותמהים, והמנצח הקשיש מסתובב לקהל, והוא נראה כבר חצי מת, והוא גוסס וזועף והוא כאילו מסנן לנו "קיבלתם את ההפתעה המחורבנת שלכם כבר?", ואיש לא מוחא כף, והסדרנים לא פותחים את דלתות היציאה, ואנחנו נותרים לנו ככה בכיסאות האלה של היכל התרבות חסרי אונים, חסרי ישע, כמו טמבלים, מבולבלים והמומים, וגם מבוישים.
זאת הפתעה.
טיגריס בסופה טרופית (מופתע), אנרי רוסו
חֶלְמָאִי 