Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ז'ורז' דה לה טור’

קרה לי הבוקר מקרה מפחיד: הגעתי כהרגלי ב8:45 לאוניברסיטה, עברתי במשרד, הכנתי לי כוס תה, בימי שלישי וחמישי אני שותה תה בבוקר ובשאר הימים, היינו ראשון, שני, רביעי ושישי, אני שותה קפה, זה קשור לסדרי השינה הלא סדירים שלי, למכאניקה העדינה של הלילות שלי, זה לא דחוף כרגע להסביר. אז שתיתי תה לאט במשרד ואכלתי ביסקוויט, גם אותו אכלתי לאט, אני מתעכב על כל פרט כדי לנסות להבין את המקרה המפחיד שקרה לי, להתחקות אחר כל שלב ושלב בבוקר, להבין מה קרה שם. אז שתיתי לאט ואכלתי לאט, כך שרק בתשע וחצי בערך, אולי כמה דקות לפני, הגעתי לסורסקי, הדלת האוטומטית נפתחה כשהתקרבתי אליה, צעדתי לאולם המבואה, ושם ראיתי בזווית העין בחורה צעירה, סטודנטית, לבדה, שניצבה בגבה אלי והסתובבה אלי באטיות. הבטתי בפניה, וכאן מגיע המקרה המפחיד, לא ראיתי שום פנים. כלומר, הייתה רק מסגרת, שיער, עצמות לחיים, לסת, סנטר, אולי שקערורית פה וצללית עיניים, אבל אף, כלומר חוטם, לא היה, רק עור ריק, בשר חלק, וגם עיניים, כלומר מבט, לא היה, וגם לא פֶּה. אלה היו פנים ריקות, בפרופיל, שהסתובבו אלי באטיות, בשעות הבוקר באולם המבואה של סורסקי. כל זה ארך כמה שניות, לא יותר. זמן קצר, כמה שניות, לא יותר, קפאתי על מקומי, בוהה בסטודנטית ללא פנים, ואז החל פרצופה לשוב ולהתגבש. השקערורית הייתה לפֶּה, אף קטן נזקף פתאום מתוך האין, שתי עיניים נצנצו מהצלליות במעלה הראש, וגבות נקשרו מעליהן. הסטודנטית הסתכלה עלי במבט סתום. היא לא הייתה סטודנטית שלי, לא הכרתי אותה.

מיהרתי להיכנס לספריה. נבהלתי מאוד. עכשיו כשאני משחזר את זה, בעצם נמנעתי מלחשוב על כל המקרה הזה עד עכשיו, עד שהחלטתי לכתוב עליו, ועכשיו כשאני משחזר את זה אני נזכר עד כמה נבהלתי. רצתי ממש, באופן מגוחך, למדרגות, ומשם למעלית, דילגתי, כלומר לא בדיוק רצתי ולא בדיוק הלכתי הליכה מהירה, אלא דילגתי באופן בהול ונואש לעבר המעלית, שלמזלי חיכתה לי בקומת הכניסה ונשאה אותי מהר לקומה השנייה, אך גם שם לא נרגעתי והמשכתי לדלג בבהלה לדלת החדר, הכוך הקטן, שבו אני מבלה את ימיי. הזעתי מאוד. עמדתי בכוך רועד כולי, מזיע, המום, פשטתי את מקטורני וישבתי על הכיסא והמשכתי, כל אותה העת למעשה, המשכתי לראות בעיני רוחי, כמו שאומרים, את הפנים הריקות של הסטודנטית.

לבסוף הבנתי שהרבה לא אצליח לעבוד באותו הבוקר, לבשתי שוב את המקטורן ויצאתי החוצה, לא בלי חשש שאראה אותה שוב. לא ראיתי אותה שוב. בינתיים הספרייה נתמלאה בסטודנטים, כולם עם פנים כמו שצריך, פה, עיניים, אף, הכול במקום, ירדתי למטה ויצאתי לכיוון רוזנברג, למזכירה שמחזיקה, כך ידעתי, בכדורי הרגעה טובים. בדרך למזכירות הבנתי שמשהו איתי לא בסדר, שזה כנראה עניין פסיכוטי, שאולי כדאי שאאשפז את עצמי, שוב. התחלתי לחשוב על זוגות גרביים שאצטרך לקנות לאשפוז, אצלי הרי הכול קרוע ואי אפשר להיות באשפוז של עשרה ימים או של שבועיים בלי לפחות חמישה-שישה זוגות טובים של גרביים אחרת אפשר להשתגע ממש, וידעתי בדיוק איזה גרביים אני צריך ואיפה אני צריך לקנות אותם, ובו ברגע נרגעתי והבנתי שהכול בסדר. לפחות לעת עתה. לא המשכתי למזכירות. צעדתי בחזרה בצעד מתון, לא עוד בדילוגים מגוחכים, לחנייה, נכנסתי לאוטו, נאנחתי בקול, מן אנחת שחרור כזאת, של רווחה, ונסעתי לקנות גרביים.

Georges_de_La_Tour_009

ז'ורז' דה לה טור, מרים המגדלית מכה על חטא

Read Full Post »

מבחן מוקדם בבוקר, קמתי לפני שש, הספקתי לדחוס עוד מאמר, לתפוס אוטובוס ולהתיישב בכיתה דקה לפני הזמן. כעבור שלוש שעות כאבה לי היד מכתיבה. יצאתי באיטיות מהאוניברסיטה, ראש מושפל, עוגיה ביד, מחשבות על אבן עזרא, אבן כספי ושפינוזה. הגעתי הביתה, שינת צהריים, חלום.

אני שוב בעומר, אדם מבוגר, קופץ למכולת של אלברט, קונה שני "גיל" וחפיסת עוגיות. אלברט מזהה אותי, אני מרגיש על הגג. הוא דורש ממני מחיר מופקע אבל לא אכפת לי, אני לארג' היום, לא אתן לו להרוס את חזרתי החגיגית לעומר. אני שולף מזומנים מהארנק ומסתלק. בדרך הביתה אחד הילידים מגלה כלפי תוקפנות. אני מנפנף אותו באגרסיביות, שלא יתעסק איתי. הסלולרי מצלצל, זו X! נרגשת מאוד, קנתה חזיות, רוצה לחגוג איתי את הקנייה. אני משועשע. לבסוף אני מגיע לבית ילדותי הקובייתי והגדול ברחוב צלף, ומגלה לזוועתי, לחרדתי הרבה, שלא נעלתי אותו כהלכה.

יש פורץ בבית. אני פותח את הדלת בעדינות ומיד היא נדחפת כנגדי, הפורץ מנסה לברוח! הוא לא נראה כמו פורץ. בחולצה אדומה ומכופתרת הוא נראה כמו קולגה של אבא מהעבודה, אבל אני לא מוותר. אני אוחז בחולצתו ודורש ממנו להחזיר את כל הכסף שלקח. הוא מסרב, "לא מגיע לָךְ שאחזיר אותו!" הוא צועק, הוא מדבר אלי בלשון נקבה! אנחנו נאבקים. אני מתעורר, תשוש ומזיע. אני מרגיש שרימו אותי.

מגדת העתידות – ז'ורז' דה לה טור (?)

מומחי מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק מייחסים את "מגדת העתידות" למאסטר הצרפתי ז'ורז' דה לה טור ומתארכים אותו ל-1630. בציור, בחור צעיר אופנתי ומגונדר מוקף בארבע נשים, חלקן או כולן צועניות. אחת מהן, קשישה בעלת פרצוף נלעג בייחוד, נוטלת ממנו מטבע כסוף שבעזרתו תגלה לעלם הצעיר את עתידו. בו בזמן שולפת הצועניה שמשמאלו את ארנקו מכיסו והאישה בהירת העור שמאחוריו מנסה לחתוך את השרשרת שעונד העלם, היא מעוניינת במטבע הזהוב שקשור אליה. העלם מביט בקשישה בחשדנות. הוא תמים וספקן כאחד. משחק המבטים המוזר שבציור, משחק גרוטסקי משהו, מעלה בדמיון תמונה מתיאטרון בארוקי, מולייר למשל.

את סצנת הרמאות הצבעונית הזאת קנה מוזיאון המטרופוליטן בתחילת שנות השישים, בסכום "גדול מאוד". למרבה האירוניה, באמצע שנות ה-80 החלו להישמע קולות המפקפקים במקוריותו. אחד, כריסטופר רייט, היסטוריון אמנות, טוען שזהו זיוף שנעשה בשנות ה-20, מעשה ידיו של הרסטורטור והאמן אמיל דלובר. כלומר, הכול מרומים. ההיפסטר הבארוקי הצעיר, ראשי המט והמבקרים במוזיאון. הידיים, אומר רייט, מצוירות בגסות רבה; העיניים פונות הלאה זו מזו. זו אינה עבודתו של המאסטר הצרפתי. רייט מסביר שלא אחת הביעו האמנים-זייפנים דעה מרומזת על מעשה ידיהם, ושהוא, רייט, מצא מילה זעירה בצרפתית, Merde (חרא), משוקעת במיומנות בצווארון התחרה של הצוענייה הניצבת לשמאלו של העלם. המט, כותב רייט, הסיר את המילה ב-1982.

דוברי המט מכחישים בנמרצות. רייט רודף פרסום פתולוגי ומגוחך, הם אומרים. "בכל פעם שהוצג 'מגדת העתידות', הוא זכה לאמינות מלאה מצד גדולי המומחים. מארג הידיים והעיניים – שעליו יצאה תהילתו של דה לה טור – ניכר היטב בציור הזה כשם שהוא ניכר בציורים רבים אחרים של האמן, מגדת העתידות אינו זיוף מודרני", הם קובעים, אך הם מודים בעובדה המוזרה: המילה Merde אכן נמצאה על הציור, אולי כתב אותה אחד הרסטורטורים שעבד עליו. הם מחקו את המילה כשגילו אותה, בשנות ה-80.

Read Full Post »