כשהייתי ילד קנו לי הוריי את "סיפורי שקספיר לילדים": מבחר מיצירותיו בשפה פשוטה מלווה באיורים אקספרסיביים. זה היה שקספיר מרוכז, ענייני, פרוזאי, מעין תקצירים מתומצתים, מדוללים, של המחזות. למעשה לא שיערתי לעצמי שהיצירות נועדו לבמה. כשגיליתי כעבור שנים ששקספיר אמנם כתב מחזות המיועדים לתיאטרון הופתעתי. חשבתי שרק אני זיהיתי את האיכות הבימתית של הסיפורים הקצרים האלו.
אהבתי את הספר מאוד, אבל לא שמרתי אותו. לא שמרתי אף צעצוע או ספר מתקופת הילדות. שרפתי הכל, אבל זה עניין אחר. לפני ששרפתי הכל, קראתי ב"סיפורי שקספיר לילדים" יומם וליל, כמו שאומרים. הייתי מוכן לספר לכל אחד, לפי פקודה, את עלילת "מעשיית חורף" או "הלילה השנים עשר".
הוריי זיהו במהרה את הפוטנציאל. תחילה בבית מול חבריהם – אז עוד היו להם. היו קוראים לי לסלון כשארחו חברים, לעתים אפילו מעירים אותי מהשינה בשעות הקטנות, כדי שאספר לחבריהם וחברותיהם את עלילת "מעשיית חורף". כולם צחקו מאוד. אחר כך, הרחיבו הוריי את מעגל ההופעות שלי לחוג המשפחה הרחבה. היינו נוסעים לביקורים משפחתיים בצפון הארץ, בנהרייה ובנימינה, ושם הייתי, לפי פקודה, ממחיז – כבר הספקתי להשתכלל אז – את "המלט" או "כטוב בעיניכם" לעיני הדודים שלי. כולם געו בצחוק. בני דודי שהייתה להם חתימת זקן כבר בגיל צעיר מאוד, שמונה או שבע, היו שואלים אותי בקולי קולות, כדי שגם הדודים ישמעו, "מה שלום שקספיר?", וכולם געו מצחוק, ירקו את היין מחלל הפה מרוב צחוק. גם אני צחקתי, ממבוכה. הדודים, מתו השנה, בזה אחר זה. מעיני ילדיהם בקושי ניבט צער. אני הצטערתי, אבל גם זכרתי את הלעג והמבוכה.
הוריי לא הסתפקו בחיק המשפחה. נסענו להופעות. אז כבר זכרתי את הספר כולו, את "סיפורי שקספיר לילדים", בעל פה. מילה במילה. היו לי תלבושות שתפרה לי אמי. היו אביזרי במה. היינו נוסעים כולנו בסוברו הקטנה, המחניקה, לערי שדה בדרום הארץ, לערד וירוחם, ושם הייתי ממחיז, מחופש ומאופר, רציני מאוד, את "המלך ליר" או את "טרוילוס וקרסידה" או את "מהומה רבה על לא דבר", את כולם המחזתי באותו טון, באותו קול צפצפני, באותה נימה, לא הבחנתי בין טרגדיה, קומדיה, רומנסה או מחזה היסטורי. את הכול הצגתי באותה מיומנות מוגבלת, באותה רצינות קודרת, בועתיות קודרת, כאילו דיברתי לעצמי את המחזות, הייתי הצגת יחיד במובן המילולי ביותר של המילה: מחזאי, שחקן וקהל – באחד. הוריי מכרו כרטיסים. בתמימותם הקרתנית הם ציפו ליציעים מלאים, להצלחה בקנה מידה ארצי. הוריי היו מקליטים את געיות הצחוק של דודיי ובני דודיי ומשמיעים אותן תוך כדי המחזה. גם הם לא הבחינו בין הטרגדיות, הקומדיות, הרומנסות והמחזות ההיסטוריים. הייתי ממחיז את "אותלו" ו"טרוילוס וקרסידה" לקול געיית הצחוק המוקלט של דודיי ובני דודיי. בהקלטה, היו שואלים אותי "מה שלום שקספיר", ואני, על הבמה, הייתי עונה: "מצוין!". העניין כולו קרס במהירות. כרטיסים לא נמכרו. לא נוצר מה שמכנים "עניין תקשורתי". הוריי בנו על הופעה בטלוויזיה, אבל לא התקרבנו לשם בכלל. זה היה מפח נפש להוריי. הכסף שהושקע בתלבושות, באביזרי הבמה, בדלק, בנסיעות, הכול ירד לטמיון. האשימו אותי. ניסו לצרף את אחותי לפרויקט, כדי שנציג את "רומאו ויוליה" ביחד, אבל היא לא הסכימה. היא ידעה לעמוד על שלה מגיל צעיר. אותי לא שאלו בכלל. כלומר, שאלו: "מה שלום שקספיר?", ואני עניתי: "מצוין!".
נאום קתרינה, מתוך אילוף הסוררת, ה, ב, בתרגומי:
פוּי, פוּי! פִּרְמוּ בָּנוֹת אֶת תֶּפֶר הַמַּבָּט הַמַּר, הַמְּאַיֵּם,
חִדְלוּ הָטֵל חִצִּים שֶׁל לַעַג מֵעֵינֵיכֶן,
כִּי לִפְצֹעַ אֶת מוֹשְׁלֵךְ, מַלְכֵּךְ, אֶת נְשִׂיאֵךְ,
הֲרֵי בַּיֹּפִי זֶה מֵטִיל רְבָב, כְּכֶתֶם כְּפוֹר עַל אָחוּ,
מְנַעֵר תְּהִלַּתְכֶן כְּמוֹ סוּפָה הַמְּנַעֶרֶת פֶּרַח,
וּבְשׁוּם פָּנִים אֵין זֶה נָאוֹת אוֹ שׁוֹבֶה לֵב.
אִשָּׁה זוֹעֶמֶת הִיא כַּמַּעְיָן הַמִּתְגַּעֵשׁ,
בֻּצִּי, עָכוּר, דָּלוּחַ, נֶעְדַּר כָּל יֹפִי,
וּבִהְיוֹתוֹ כָּזֶה, אַף אִישׁ נִחָר, צָמֵא כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה,
לִטְבֹּל בּוֹ לֹא יָעֵז, לֹא יִגַּע בְּטִפּ טִפָּה.
בַּעֲלֵךְ הֲרֵי הוּא אֲדוֹנֵךְ, חַיַּיִךְ, שׁוֹמְרֵךְ מִכָּל מִשְׁמָר,
רֹאשֵׁךְ וְרִבּוֹנֵךְ, דּוֹאֵג לְכָל מַחְסוֹר,
מַקְרִיב גּוּפוֹ לִמְחִיָּתֵךְ,
עוֹבֵד בְּפֶרֶךְ בְּיָם וְיַבָּשָׁה,
בִּכְפוֹר הַיּוֹם וּבְסַעֲרַת הַלַּיְלָה,
וְאַתְּ, אַתְּ מִתְכַּרְבֶּלֶת בַּמִּטָּה, מוּגֶנֶת וּשְׁמוּרָה הֵיטֵב,
וְהוּא, אֵין הוּא מִשְׁתּוֹקֵק לִכְלוּם מִשְּׁתֵּי יָדַיִךְ
מִלְּבַד לְאַהֲבָה, מַבָּט עָדִין וְצַיְתָנוּת אֱמֶת,
וְזוֹ הֲרֵי רִבִּית מוּעֶטֶת לְחוֹב כָּזֶה כָּבֵד.
חוֹבַת אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ כָּמוֹהָ כְּחוֹבַת נָתִין לִנְסִיכוֹ,
וְאִם הִיא עַקְשָׁנִית, קוֹצֶפֶת, קוֹדֶרֶת וּמָרָה,
וְנוֹסָף לַכֹּל אֵינָהּ נִשְׁמַעַת לִרְצוֹנוֹ הַכֵּן,
הִיא אֵינָהּ אֶלָּא מוֹרֶדֶת מְתֹעֶבֶת, אֵשֶׁת מְדוֹנִים,
בּוֹגֶדֶת עֲלוּבָה בַּאֲדוֹנָהּ הַטּוֹב.
אֲנִי בּוֹשָׁה בְּנָשִׁים סְכָלוֹת
הַמְּבַכְּרוֹת צִחְצוּחַ חֶרֶב עַל פְּנֵי קִדַּת שָׁלוֹם,
הַמְּבַקְּשׁוֹת שִׁלְטוֹן, סַמְכוּת, מָרוּת,
אַף שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לָתֵת שֵׁרוּת, לֶאֱהֹב וּלְצַיֵּת.
וּמִפְּנֵי מָה כֹּה רַךְ גּוּפֵנוּ, חַלָּשׁ וּמְעֻדָּן,
אֵינוֹ מֻכְשָׁר לִיגִיעָה, לִנְשִׂיאָה בְּעֹל?
כְּדֵי שֶׁרוֹךְ טִיבֵנוּ וְלִבֵּנוּ שֶׁמִּלְגּוֹ,
יִתְיַשְּׁבוּ הֵיטֵב עִם צוּרָתֵנוּ שֶׁמִּלְּבַר.
בּוֹאנָה, בּוֹאנָה, תּוֹלָעִים עִקְּשׁוּת, חַסְרוֹת כָּל רֶסֶן,
לְפָנִים הָיְתָה רוּחִי גְּדוֹלָה כְּשֶׁלָּכֶן,
לִבִּי הָיָה גֵּאֶה, רוּחִי, יוֹתֵר מֵרוּחֲכֶן,
עָלְצָה לְהִתְנַגֵּחַ וְלִזְעֹף,
אֲבָל כָּעֵת אֲנִי רוֹאָה כִּי קַשְׁתִּי כְּקַשׁ נִדָּף,
כִּי כּוֹחֵנוּ אַיִן וְחֻלְשָׁתֵנוּ אֵין לָהּ כְּלָל שִׁעוּר,
נִרְאוֹת אֲנַחְנוּ כְּהָרִים אַךְ בֶּאֱמֶת אֲנַחְנוּ צֵל.
הַשְׁפִּילוּ גַּאֲוָה וּבוּז, אֵין בָּהֶן יִתְרוֹן,
הַנִּיחוּ יָד מִתַחַת לְרַגְלֵי הַבַּעַל!
וְגַם יָדִי, כְּאוֹת לִמְסִירוּת, מְזֻמָּנָה, אִם רַק יִרְצֶה, לְהַעֲנִיק לוֹ נֶחָמָה.
חֶלְמָאִי 