Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘תַּרְגּוּמִים’ Category

תמונה מתוך "זרמו דמעותיי, אמר השוטר", (Flow my tears the policeman said) רומן מאת פיליפ ק. דיק. תרגום שלי (לא מאוד מושקע).

"אהבת את מוניקה בּף?" שאלה רות.

"בטח."

"אני לא מבינה איך יכולת."

"יש הרבה סוגים של אהבה." אמר ג'ייסון.

"כמו הארנב של אמילי פאזלמן," אמרה רות והביטה בג'ייסון. "אישה שפעם הכרתי, נשואה, אימא לשלושה ילדים. היו לה שני חתלתולים קטנים והיא החליטה לגדל ארנב, אחד מאותם ארנבים בלגיים גדולים ואפורים שמדלגים על רגליהם האחוריות הגדולות… בחודש הראשון הארנב חשש לצאת מהכלוב שלו. הוא היה זכר, אני חושבת, ככה חשבנו כולנו. אחרי חודש הוא כבר היה יוצא מהכלוב ומדלג בסלון. אחרי חודשיים הוא למד לעלות במדרגות ולגרד בדלת חדר השינה של אמילי כדי שתקום ותאכיל אותו. הצרות התחילו כשהוא התחיל לשחק עם החתולים. הוא לא היה חכם כמו החתולים."

"לארנבים יש מוח קטן יותר." אמר ג'ייסון.

אלברכט דירר - ארנבת

"פחות או יותר," אמרה רות. "על כל פנים, הוא העריץ את החתולים וניסה לעשות את כל מה שהם עשו. הוא אפילו למד להשתמש בארגז חול שלהם. הוא תלש ציציות פרווה מהחזה שלו ובנה להם קֵן מרופד מאחורי הספה. הוא רצה שהחתלתולים ישבו בו, אבל הם סרבו. הסוף שלו, פחות או יותר, הגיע כשניסה לשחק תופסת עם רועה גרמני שאישה אחת הביאה לבית של אמילי. אתה מבין, הארנב נהג לשחק בתופסת עם החתולים ועם אמילי פאזלמן והילדים שלה, הוא היה מסתתר מאחורי הספה ופתאום פורץ החוצה בריצה מהירה וטס במעגלים. כולם ניסו לתפוס אותו אבל על פי רוב לא הצליחו והוא היה חוזר למחבוא שלו, מאחורי הספה, לשם אף אחד לא ניגש אליו. אבל הכלב לא הכיר את חוקי המשחק, וכשהארנב רץ חזרה אל מאחורי הספה, הכלב המשיך לרדוף אחריו ונשך אותו, נעץ את מלתעותיו בגבו. אמילי הצליחה לשחרר את הארנב מאחיזת הכלב ולהוציא את הכלב החוצה. הארנב היה במצב קשה.

הוא החלים, לבסוף, אבל מאז הוא פחד מאוד מכלבים. הוא ברח בכל פעם שראה אחד, אפילו אם הבחין בו מבעד לחלון. והוא נהג להסתיר את גבו מתחת לווילון. לא נשאר לו שיער במקום שבו נשך אותו הכלב והוא התבייש נורא. אבל מה שנגע כל כך ללב אצלו היה שהוא דחף את עצמו אל מעבר ל… איך לומר? לפיסיולוגיה שלו? הוא דחף את עצמו אל מעבר למגבלות הארנביות שלו, הוא ניסה להיות ברייה מפותחת יותר, כמו החתולים. הוא רצה להיות איתם בכל שעה, לשחק איתם כשווה מול שווים. זה הכול, בעצם. החתולים לא היו מוכנים לרבוץ בקן שהוא בנה להם והכלב לא הכיר את חוקי המשחק ותפס אותו. הוא המשיך לחיות עוד כמה שנים.

מי חשב שארנב יוכל לפתח כזאת אישיות מורכבת? אם היית יושב על הספה שלו, שבה היה נוהג לשכב, הוא היה בא ודוחף אותך קצת. אם לא היית קם הוא היה נושך אותך. תראה את השאיפות של הארנב הזה ותראה לאן הוא הגיע בחיים הקטנים שלו. זה היה חסר תקווה, אבל הוא לא ידע את זה, או שאולי הוא כן ידע אבל העדיף להמשיך לנסות. אני חושבת שאף על פי כן, הוא לא הבין. הוא פשוט רצה את זה מאוד, זה היה הכול בשבילו. הוא אהב כל כך את החתולים."

"חשבתי שאת לא אוהבת בעלי חיים", אמר ג'ייסון.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

לקוראי וקוראות אבק היקרים, טראומה מודה לכם על ההתעניינות חסרת התקדים בבלוג ומקדישה לכם את החלום הבא: אני מגיע לרסיטל של סוזי והבנשיז במרכז ענב על גג גן העיר. אני נרגש מאוד, אך עם כניסתי לאולם הקטן אני מקבל חדשות מטרידות. מתברר שדורלקס סדלקס יחממו את המופע, שכלל לא ברור אם יתקיים. אני נדרך. ידוע לי היטב מנהגו של דרומר להשליך עופות קפואים על הקהל. אני מתכווץ ומתכופף ומהבמה אכן מתעופפים עופות…

אבל – למרבה ההקלה, העופות רכים וטריים וגם הקפואים שבהם נוחתים ברכות על הקרקע ומקרקרים בשלווה. גם דגים קפואים מושלכים לחלל האולם ומתעופפים להם סביב-סביב, דגים בכל הצבעים ומכל המינים. "ממש כמו בפריז" אומרת X העומדת לצדי. אני מסכים. "רק לפני שבוע חזרתי משם", אני אומר ושולף מהכיס חתיכת גבינה כחולה. הגבינה נושמת לרווחה ומגרגרת בכף ידי. סוזי עולה על הבמה אך מיד יורדת. מישהו ממלמל דבר מה על דידרו. אני יורד ללובי, יש שם תערוכה קטנה של פרגונר.

אני מתעורר רעב.

פיטר ברויגל האב - נפילת המלאכים המורדים, פרט.

אירוסילה, כלומר: "המוזרה", מגיעה לבקר את הפיה אמת. דֶני דידרו מתאר אותה, את מלבושיה ואת הביקור עצמו. תרגום: ארזה טיר-אפל רויט. הקלדה: אני.

האשה השנייה: "אירוסילה היתה גבוהת קומה למדי, ללא איזון במידותיה: היו לה רגליים ארוכות בקצה ירכיים ארוכות, והן שיוו לה מראה של גמל שלמה, בעיקר כשישבה. מחוסרת מותניים היתה. זרועה האחת עגלגלה, השנייה כחושה; ידה האחת כעורה ומעוותת והשנייה יפה למראה; רגלה האחת קטנה ועדינה בתוך נעל גדולה מרופדת, רגלה השנייה גדולה ועקומה ונדחקת לתוך נעל קטנטנה, אך מילא: באופן זה היו לה שתי נעליים זהות. כתפה הימנית התרוממה מעט יותר מן השמאלית, אך מבנה חסון ותרגילי גוף מזערו את חומרת המום. לחייה היו סמוקות אך עור פניה נותר ללא גוון; עין אחת כחולה והשנייה אפורה; אף ארוך ומחודד; פה שובה לב כשצחקה, אך לצערם הרב של מי שביקשו את קרבתה, עברו עליה ימים נוגים בלי שתדע למה ומדוע, שכן היא סירבה לייחס זאת להבל הליחות או לעצבים.

היא לבשה שמלה מסאטן ורוד עם עיטורים סגולים; עטתה עליה גלימה מקטיפה כחולה עטורה סלסלות; ענדה סרט שזור יהלומים ועליהם תליון מהודר בדמות חסודה, שזה עידן ועידנים לא ענדו כמותו; עגיל משובץ אבני ברקת יפות עד מאוד היה תלוי על אוזנה הימנית ופנינה מן המזרח על השמאלית; נוצה ירוקה היתה תקועה בכובעה שצדו האחד היה מורם, דמוי פרפר, וצדו השני מושפל, דמוי מצנפת. בידה אחזה מניפה עצומת ממדים. הנה כך, לבושה ועדויה, הופיעה לעינינו אירוסילה."

אשת הסולטאן: הפנינה באוזן שמאל מיותרת.

האשה השנייה: "היא ברכה את הפיה לשלום בלי להביט בה, השתרעה ללא בושה על כורסה מלכותית, שלפה מכיסה משקפת תיאטרון שלא עשתה בה כל שימוש, שרבבה אל תוך שיחה רצינית מאוד שלוש או ארבע מלים מחוצפות או מבדחות, הלעיגה על עצמה ועל שאר בני החבורה ועזבה את החדר."

לילה טוב לכולם. בצד שמאל הוספתי קישור לאתר של "אבק", כדי שתמצאו את דרככם חזרה לדרך המלך.

Read Full Post »

הפעם לא חלום אלא הזיה, ולא שלי אלא של מישהו אחר. מתוך Brief chronicles of the time, כרך ראשון מתוך אוטוביוגרפיה בשלושה כרכים מאת אלכס ארונסון. התרגום שלי.

פדרו דה מנה – מרים המגדלית

התקפי הקדחת הופיעו באופן לא צפוי. היו מהם שארכו שתים עשרה שעות והיו שלא התפתחו לגמרי וחלפו כלעומת שבאו. בפעם אחת החרוטה היטב בזכרוני, באו הרעידות המבשרות את ההתקף בעיצומו של משחק קלפים בבית בנו של המשורר. פרשתי לאחת הפינות בחדר האורחים והעמדתי פנים שאני עייף מכדי לשחק. ישבנו על הקרקע, על גבי שטיחים רכים, וגופינו שעונים על כריות משי צבעוניות. אלה שישבו בסמוך למארח דיברו במרץ ובקולי קולות על המלחמה, על האינפלציה הממשמשת ובאה, על אי-הסדרים בסניף הדואר המקומי. הללו היו תקיפים וכרסתניים, תמיד סבאו יתר על המידה, וכל אימת ששינו את תנוחתם ועברו מכרית אחת לאחרת היו מגהקים בלא רסן. הם הציעו למארח סיגריות אמריקניות שהביאו במיוחד לרגל האירוע מכלכותה ועמדו על כך שייקח לו את חבילת הסיגריות בשלמותה. מלצרים לובשי מדים ויחפים הגישו עלי בֶטֶל ומשקאות קרים מבושמים. שחקני הקלפים הכרסתניים נטלו להם מן העלים ולעסו אותם בתאווה וברעש גדול.

מפינת החדר שבה ישבתי יכולתי להאזין לשיחתם, לגיהוקי שביעות הרצון שלהם ולויכוחים שהתגלעו ביניהם פעם בפעם. לצדי הימני ניצב בודהה גדול עשוי ברונזה שעיניו הסומות פונות לידיו השלובות בחיקו. לשמאלי הייתה מדונה וילד, נפלאה, מגולפת בעץ מצהיב ונתונה בתיבת זכוכית. הרמתי מבטי למאוורר התקרה והבחנתי שהנה הוא סובב במהירות גוברת והולכת, עד שמראות וצלילים צצים ועולים ממנו בדייקנות מחרידה. לנגד עיני נגלתה סמטה צרה שפסולת מפוזרת בה, וכלבים משוטטים מתהלכים בה ומחפשים צל ללא הועיל. קולות רבים בשלל מנעדים ביקשו כסף, התמקחו והתווכחו. מעבר לפינה הגיח קבצן חסר שיניים, ידו מושטת לפנים והוא צועק משפט קצר שהדהד בחום צהרי היום. היה מדקלם טור מ"ארץ השממה" לט"ס אליוט, ומידו המושטת לפנים נשרו הערות שוליים שהוסיף אליוט לפואמה שלו. הכלבים עטו על הרשימות וקרעו אותן לפיסות קטנטנות והרוח פיזרה אותן בסמטה. ככל שהרחקתי לכת העמיקה העלטה והלכה עד שהגעתי לבסוף לדרך אדומה ומאובקת שהובילה לגבעות שמהן באו האבוריג'נים. ראיתי המון לפידים נעים בחשכה. מעל ראשי טס מטוס וצנחנים קפצו ממנו ונחתו על הכריות הצבעוניות שמסביבי. הבודהה פקח את עיניו ושילח בי מבט מוכיח ורך. המדונה יצאה את כלוב הזכוכית שהייתה נתונה בו וחצתה בחשאי את החדר מבלי שהבחינו בה הקלפנים המגהקים. פרלוד של באך התנגן לו אי שם בסמוך לתקרה. הוגש לי משקה קר. גמעתי אותו בלגימה אחת ויצאתי את החדר, בלתי נראה.

Read Full Post »

« Newer Posts