Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘תַּרְגּוּמִים’ Category

אנטואן ואטו, ילד ומוזיקאים, אטיוד

כשהייתי ילד קנו לי הוריי את "סיפורי שקספיר לילדים": מבחר מיצירותיו בשפה פשוטה מלווה באיורים אקספרסיביים. זה היה שקספיר מרוכז, ענייני, פרוזאי, מעין תקצירים מתומצתים, מדוללים, של המחזות. למעשה לא שיערתי לעצמי שהיצירות נועדו לבמה. כשגיליתי כעבור שנים ששקספיר אמנם כתב מחזות המיועדים לתיאטרון הופתעתי. חשבתי שרק אני זיהיתי את האיכות הבימתית של הסיפורים הקצרים האלו.

אהבתי את הספר מאוד, אבל לא שמרתי אותו. לא שמרתי אף צעצוע או ספר מתקופת הילדות. שרפתי הכל, אבל זה עניין אחר. לפני ששרפתי הכל, קראתי ב"סיפורי שקספיר לילדים" יומם וליל, כמו שאומרים. הייתי מוכן לספר לכל אחד, לפי פקודה, את עלילת "מעשיית חורף" או "הלילה השנים עשר".

הוריי זיהו במהרה את הפוטנציאל. תחילה בבית מול חבריהם – אז עוד היו להם. היו קוראים לי לסלון כשארחו חברים, לעתים אפילו מעירים אותי מהשינה בשעות הקטנות, כדי שאספר לחבריהם וחברותיהם את עלילת "מעשיית חורף". כולם צחקו מאוד. אחר כך, הרחיבו הוריי את מעגל ההופעות שלי לחוג המשפחה הרחבה. היינו נוסעים לביקורים משפחתיים בצפון הארץ, בנהרייה ובנימינה, ושם הייתי, לפי פקודה, ממחיז – כבר הספקתי להשתכלל אז – את "המלט" או "כטוב בעיניכם" לעיני הדודים שלי. כולם געו בצחוק. בני דודי שהייתה להם חתימת זקן כבר בגיל צעיר מאוד, שמונה או שבע, היו שואלים אותי בקולי קולות, כדי שגם הדודים ישמעו, "מה שלום שקספיר?", וכולם געו מצחוק, ירקו את היין מחלל הפה מרוב צחוק. גם אני צחקתי, ממבוכה. הדודים, מתו השנה, בזה אחר זה. מעיני ילדיהם בקושי ניבט צער. אני הצטערתי, אבל גם זכרתי את הלעג והמבוכה.

הוריי לא הסתפקו בחיק המשפחה. נסענו להופעות. אז כבר זכרתי את הספר כולו, את "סיפורי שקספיר לילדים", בעל פה. מילה במילה. היו לי תלבושות שתפרה לי אמי. היו אביזרי במה. היינו נוסעים כולנו בסוברו הקטנה, המחניקה, לערי שדה בדרום הארץ, לערד וירוחם, ושם הייתי ממחיז, מחופש ומאופר, רציני מאוד, את "המלך ליר" או את "טרוילוס וקרסידה" או את "מהומה רבה על לא דבר", את כולם המחזתי באותו טון, באותו קול צפצפני, באותה נימה, לא הבחנתי בין טרגדיה, קומדיה, רומנסה או מחזה היסטורי. את הכול הצגתי באותה מיומנות מוגבלת, באותה רצינות קודרת, בועתיות קודרת, כאילו דיברתי לעצמי את המחזות, הייתי הצגת יחיד במובן המילולי ביותר של המילה: מחזאי, שחקן וקהל – באחד. הוריי מכרו כרטיסים. בתמימותם הקרתנית הם ציפו ליציעים מלאים, להצלחה בקנה מידה ארצי. הוריי היו מקליטים את געיות הצחוק של דודיי ובני דודיי ומשמיעים אותן תוך כדי המחזה. גם הם לא הבחינו בין הטרגדיות, הקומדיות, הרומנסות והמחזות ההיסטוריים. הייתי ממחיז את "אותלו" ו"טרוילוס וקרסידה" לקול געיית הצחוק המוקלט של דודיי ובני דודיי. בהקלטה, היו שואלים אותי "מה שלום שקספיר", ואני, על הבמה, הייתי עונה: "מצוין!". העניין כולו קרס במהירות. כרטיסים לא נמכרו. לא נוצר מה שמכנים "עניין תקשורתי". הוריי בנו על הופעה בטלוויזיה, אבל לא התקרבנו לשם בכלל. זה היה מפח נפש להוריי. הכסף שהושקע בתלבושות, באביזרי הבמה, בדלק, בנסיעות, הכול ירד לטמיון. האשימו אותי. ניסו לצרף את אחותי לפרויקט, כדי שנציג את "רומאו ויוליה" ביחד, אבל היא לא הסכימה. היא ידעה לעמוד על שלה מגיל צעיר. אותי לא שאלו בכלל. כלומר, שאלו: "מה שלום שקספיר?", ואני עניתי: "מצוין!".

נאום קתרינה, מתוך אילוף הסוררת, ה, ב, בתרגומי:

פוּי, פוּי! פִּרְמוּ בָּנוֹת אֶת תֶּפֶר הַמַּבָּט הַמַּר, הַמְּאַיֵּם,

חִדְלוּ הָטֵל חִצִּים שֶׁל לַעַג מֵעֵינֵיכֶן,

כִּי לִפְצֹעַ אֶת מוֹשְׁלֵךְ, מַלְכֵּךְ, אֶת נְשִׂיאֵךְ,

הֲרֵי בַּיֹּפִי זֶה מֵטִיל רְבָב, כְּכֶתֶם כְּפוֹר עַל אָחוּ,

מְנַעֵר תְּהִלַּתְכֶן כְּמוֹ סוּפָה הַמְּנַעֶרֶת פֶּרַח,

וּבְשׁוּם פָּנִים אֵין זֶה נָאוֹת אוֹ שׁוֹבֶה לֵב.

אִשָּׁה זוֹעֶמֶת הִיא כַּמַּעְיָן הַמִּתְגַּעֵשׁ,

בֻּצִּי, עָכוּר, דָּלוּחַ, נֶעְדַּר כָּל יֹפִי,

וּבִהְיוֹתוֹ כָּזֶה, אַף אִישׁ נִחָר, צָמֵא כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה,

לִטְבֹּל בּוֹ לֹא יָעֵז, לֹא יִגַּע בְּטִפּ טִפָּה.

בַּעֲלֵךְ הֲרֵי הוּא אֲדוֹנֵךְ, חַיַּיִךְ, שׁוֹמְרֵךְ מִכָּל מִשְׁמָר,

רֹאשֵׁךְ וְרִבּוֹנֵךְ, דּוֹאֵג לְכָל מַחְסוֹר,

מַקְרִיב גּוּפוֹ לִמְחִיָּתֵךְ,

עוֹבֵד בְּפֶרֶךְ בְּיָם וְיַבָּשָׁה,

בִּכְפוֹר הַיּוֹם וּבְסַעֲרַת הַלַּיְלָה,

וְאַתְּ, אַתְּ מִתְכַּרְבֶּלֶת בַּמִּטָּה, מוּגֶנֶת וּשְׁמוּרָה הֵיטֵב,

וְהוּא, אֵין הוּא מִשְׁתּוֹקֵק לִכְלוּם מִשְּׁתֵּי יָדַיִךְ

מִלְּבַד לְאַהֲבָה, מַבָּט עָדִין וְצַיְתָנוּת אֱמֶת,

וְזוֹ הֲרֵי רִבִּית מוּעֶטֶת לְחוֹב כָּזֶה כָּבֵד.

חוֹבַת אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ כָּמוֹהָ כְּחוֹבַת נָתִין לִנְסִיכוֹ,

וְאִם הִיא עַקְשָׁנִית, קוֹצֶפֶת, קוֹדֶרֶת וּמָרָה,

וְנוֹסָף לַכֹּל אֵינָהּ נִשְׁמַעַת לִרְצוֹנוֹ הַכֵּן,

הִיא אֵינָהּ אֶלָּא מוֹרֶדֶת מְתֹעֶבֶת, אֵשֶׁת מְדוֹנִים,

בּוֹגֶדֶת עֲלוּבָה בַּאֲדוֹנָהּ הַטּוֹב.

אֲנִי בּוֹשָׁה בְּנָשִׁים סְכָלוֹת

הַמְּבַכְּרוֹת צִחְצוּחַ חֶרֶב עַל פְּנֵי קִדַּת שָׁלוֹם,

הַמְּבַקְּשׁוֹת שִׁלְטוֹן, סַמְכוּת, מָרוּת,

אַף שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לָתֵת שֵׁרוּת, לֶאֱהֹב וּלְצַיֵּת.

וּמִפְּנֵי מָה כֹּה רַךְ גּוּפֵנוּ, חַלָּשׁ וּמְעֻדָּן,

אֵינוֹ מֻכְשָׁר לִיגִיעָה, לִנְשִׂיאָה בְּעֹל?

כְּדֵי שֶׁרוֹךְ טִיבֵנוּ וְלִבֵּנוּ שֶׁמִּלְגּוֹ,

יִתְיַשְּׁבוּ הֵיטֵב עִם צוּרָתֵנוּ שֶׁמִּלְּבַר.

בּוֹאנָה, בּוֹאנָה, תּוֹלָעִים עִקְּשׁוּת, חַסְרוֹת כָּל רֶסֶן,

לְפָנִים הָיְתָה רוּחִי גְּדוֹלָה כְּשֶׁלָּכֶן,

לִבִּי הָיָה גֵּאֶה, רוּחִי, יוֹתֵר מֵרוּחֲכֶן,

עָלְצָה לְהִתְנַגֵּחַ וְלִזְעֹף,

אֲבָל כָּעֵת אֲנִי רוֹאָה כִּי קַשְׁתִּי כְּקַשׁ נִדָּף,

כִּי כּוֹחֵנוּ אַיִן וְחֻלְשָׁתֵנוּ אֵין לָהּ כְּלָל שִׁעוּר,

נִרְאוֹת אֲנַחְנוּ כְּהָרִים אַךְ בֶּאֱמֶת אֲנַחְנוּ צֵל.

הַשְׁפִּילוּ גַּאֲוָה וּבוּז, אֵין בָּהֶן יִתְרוֹן,

הַנִּיחוּ יָד מִתַחַת לְרַגְלֵי הַבַּעַל!

וְגַם יָדִי, כְּאוֹת לִמְסִירוּת, מְזֻמָּנָה, אִם רַק יִרְצֶה, לְהַעֲנִיק לוֹ נֶחָמָה.

Read Full Post »

עוד תרגום מהיר מתוך ספר השעות (Das Stunden-Buch) של רילקה. גם לשיר הזה יש כמה תרגומים בעברית, אבל הם טיפה מגונדרים מדי. שורה כמו und geht hinaus und geht und geht und geht, למשל, מתורגמת ככה: "ועוזב את ביתו והולך בלי עֲצֹר ובלא חֲנִיָּה" (דב סמט) או ככה: "יוצא מהבית ומתחיל ללכת" (איתן מילר, עם רפרנס לעמיר גלבע). מוזר בעיני, כי אין שום בעיה להיצמד כאן למקור. ולא שהיצמדות למקור זה איזשהו ערך מי יודע כמה: בלי לחשוב יותר מדי גיירתי את השיר (וסיבכתי אותו עוד יותר) – הילדים אומרים קדיש לאב שהלך והלך והלך לכנסייה.

 

לִפְעָמִים בְּאֶמְצַע הָאֹכֶל קָם אִישׁ

וְיוֹצֵא הַחוּצָה וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ

בִּגְלַל כְּנֵסִיָּה הַשּׁוֹכֶנֶת אֵי שָׁם בַּמִּזְרָח.

 

וִילָדָיו, כְּאִלּוּ מֵת, אוֹמְרִים עָלָיו קַדִּישׁ.

 

וְעוֹד אֶחָד שֶׁדַּוְקָא בְּבֵיתוֹ נֵרוֹ דָּעַךְ

נוֹתַר בִּפְנִים, לְיַד הַכּוֹס וְהַשֻּׁלְחָן

כְּדֵי שֶׁהַיְּלָדִים יֵצְאוּ הַחוּצָה לָעוֹלָם

לְבַקֵּר בַּכְּנֵסִיָּה שֶׁכְּבָר שָׁכַח.

 

Adam_de_Coster_-_Three_Singers

אדם דה קוסטר, ילדים אומרים קדיש

 

Read Full Post »

לשפע התרגומים העבריים לַ"פנתר" של רילקה אני מוסיף גם את שלי.

הַפַּנְתֵּר

מַבָּטוֹ אֶל מוּל תְּנוּעַת הַסּוֹרָגִים

תָּשׁוּשׁ כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק מְאוּם

אֶלֶף סוֹרָגִים נִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁם

וּמֵאֲחוֹרֵי הָאֶלֶף אֵין עוֹד כְּלוּם.

 

עַל רַגְלַיו, גְּמִישׁוּת וַחֲזָקוֹת, בְּהִלּוּכוֹ הָרַךְ,

סוֹבֵב הוּא בַּזָּעִיר שֶׁבַּמַּעְגָּלִים

כִּבְרִקּוּד תַּקִּיף שֶׁבְּלִבּוֹ

נִצָּב, הָלוּם, רָצוֹן אַלִּים.

 

אַךְ לְעִתִּים עוֹלֶה דָּמוּם מָסַךְ הָעַיִן,

וְאָז מַרְאֶה נִכְנַס וּמְרַפְרֵף

בֵּינוֹת לָאֵבָרִים הַמְּתוּחִים, הָעֲצוּרִים

מַגִּיעַ עַד לַלֵּב, וּמִתְנַדֵּף.

פרנצ'סקו אייץ, אריה ונמר בכלוב, עם דיוקן עצמי

פרנצ'סקו אייץ (Hayez), אריה ונמר בכלוב, עם דיוקן עצמי

Read Full Post »

פגשתי בשיר "אוֹזִימַנְדִיאָס" של פרסי שלי (1818) די במקרה וישר רצתי לבדוק אם יש תרגום לעברית. יותר מלשקוע בשיר, לקרוא אותו בקול, לדבר עליו, רציתי בעיקר לתרגם אותו, להעמיד לו צאצא עברי, ואם אפשר, להתחרות בתרגום קיים. אני נורא תחרותי לאחרונה, זה נורא. לא יודע מה קורה איתי [אגב, השיר עצמו נולד מתחרות בין שלי לבין חברו הוראס סמית. שניהם כתבו סונטות על אותו נושא. אולי התחרות מקודדת בדנא של השיר].

השיר כבר תורגם לעברית, בידי ראובן צור, חתן פרס ישראל אלמוני למדי. צור שמר טוב-טוב על המשקל והחרוז, אבל יצא לו תרגום מסורבל מאוד, חסר חן באופן קיצוני. מבלי להיכנס כאן לוויכוחים נדושים על 'איך צריך לתרגם שירה לעברית', אומר רק שלהבנתי העברית פחות נזקקת לסד הזה של חרוז ומשקל, לפחות ביחס לאנגלית. המקרא עשיר בצורות שיריות באופן בלתי רגיל אבל אין בו חריזה (ואם יש, היא מקרית או נקודתית). הרבה קולמוסים נשברו בנסיון לאתר עקרונות פרוזודיים בשירה המקראית – את הקולמוסים שברו בעיקר חוקרים מערביים-פרוטסטנטיים שהיו משוכנעים שהשירה העברית יצוקה בדפוסים של גתה ושקספיר – אבל הכול היה עמל ויגע לשווא. אין לשירה המקראית משקלים סדורים. העיקרון המארגן היחיד בשירת המקרא הוא מה שמכונה "תקבולת הצלעות". אבל גם מעיקרון זה סוטה השירה המקראית, למשל בשיר השירים.

תרגמתי את אוֹזִימַנְדִיאָס בלי לחשוב יותר מדי, תרגיל קטן בהעברה מלשון ללשון. הוויתור על חרוז ומשקל היה מובן מאליו, אינטואטיבי.

אני אוהב את אוֹזִימַנְדִיאָס, אבל לא מאוד. ההתרגשות הרומנטית מחורבות, התרגשות שאין לה קץ, לא מי יודע כמה עושה לי את זה. שלי כתב את השיר בעקבות גילוי פסל רעמסס השני (אוֹזִימַנְדִיאָס הוא שמו היווני) במצרים. הפסל שבור, והטורסו אבד, אך כל זה רק העצים את אפקט השתיקה הרועמת שלו. (לפני שנה התאהבתי – וקניתי לעצמי – מסכת טרקוטה הלניסטית-ארץ ישראלית עתיקה של דמות אישה, גם היא מעט שבורה: השליש התחתון של הפנים חסר, וגם מעט מצד הראש. החלפן-ארכיאולוג כְּבד המבטא שמכר לי אותה אמר: "היא הייתה פחות יפה אילו הייתה שלמה, לא?". הסכמתי איתו).

בכל אופן, האגדה הויקיפדית מספרת ששלי כתב את השיר, סונֶטה למעשה, עוד לפני שראה את הפסל, אם בכלל ראה אותו. ובאמת השיר כתוב כמו דיווח מיד שנייה: המשורר רק מעלה על הכתב את דברי הטייל שראה במו עיניו את הפסל. מן ידיעה חדשותית מסוגננת. מוזר שבדיעבד נעשה השיר ליצירה הידועה ביותר של שלי.

הנה התרגום שלי:

אוזימנדיאס

טַיָּל מֵאֶרֶץ עַתִּיקָה פָּגַשְׁתִּי.

הוּא אָמַר: שְׁתֵּי רַגְלֵי אֶבֶן עֲצוּמוֹת בְּלִי גּוּף

דּוֹרְכוֹת בְּלֵב מִדְבָּר. קָרוֹב לָהֶן, בַּחוֹל,

שְׁקוּעִים לְמַחֲצִית, נִרְאִים פָּנִים שֶׁזַּעְפָּם,

הַקֶּמֶּט בִּשְׂפָתָם, הַבּוּז אֲשֶׁר בְּאֵלֶם הַפְּקֻדָּה,

מְגוֹלְלִים תְּשׁוּקוֹת שֶׁרַב אָמָּן הֵיטִב לְהָבִינָן,

שֶׁאֶת חֲלוֹף הַזְּמַן שָׂרְדוּ וְהֻטְבְּעוּ בְּאֶבֶן דּוֹמְמָה:

יָד זוֹ שֶׁלָּעֲגָה לַנְּתִינִים, לֵב זֶה שֶׁהֱזִינָם;

וְעַל הַכָּן חֲקוּקוֹת אֵלּוּ הַמִּילִים:

"אָנוֹכִי אוֹזִימַנְדִיאָס, מֶלֶךְ הַמְּלָכִים:

רְאוּ אֶת מַעֲשַׂי, רָמֵי הַמַּעֲלָה, וַאֲמַרְתֶּם נוֹאָשׁ!"

לְבַד מִכָּךְ דָּבָר כְּבָר לֹא נוֹתַר. סְבִיב הַפֶּסֶל הָעֲנָק

רַק שָׁמָּה וּשְׁאִיָּה, יְשִׁימוֹן עֵירֹם לְלֹא שִׁעוּר

וְהַחוֹלוֹת הַנִּדָּחִים הַמִּשְׂתָּרְעִים לִמְלוֹא הָאֹפֶק.

קספר דויד פרידריך, החולם בחורבות המנזר באויבין (1835)

והנה המקור:

I met a traveller from an antique land
Who said: Two vast and trunkless legs of stone
Stand in the desert. Near them, on the sand,
Half sunk, a shattered visage lies, whose frown,
And wrinkled lip, and sneer of cold command,
Tell that its sculptor well those passions read
Which yet survive, stamped on these lifeless things,
The hand that mocked them and the heart that fed:
And on the pedestal these words appear:
"My name is Ozymandias, king of kings:
Look on my works, ye Mighty, and despair!"
Nothing beside remains. Round the decay
Of that colossal wreck, boundless and bare
The lone and level sands stretch far away.

Read Full Post »

הנה מוגש בזאת לקוראים העבריים הסקרנים תרגום ראשון, ככל שידיעתי מגעת, מתוך המחזה הסנסציוני והמופלא של ג'ון פורד (1586 – ~1639) Tis Pity she's a Whore, שקבעתי לו את השם הזמני והבלתי מוצלח "חבל שהיא זונה". הצעות שיפור יתקבלו בברכה (מוריס מטרלינק תרגם את המחזה לצרפתית ונתן לו את השם המסורס "אנאבלה") [בינתיים התברר לי מפי דורי פרנס שהמחזה תורגם גם תורגם לעברית, בידי שמעון זנדבנק, ואף הוצג בתיאטרון באר שבע בשנות השמונים].

תרגמתי את התמונה הראשונה מתוך המערכה הראשונה: ג'ובאני מאוהב באחותו אנאבלה ובא להתוודות אצל הכומר בּוֹנָוֶנְטוּרָה, חונכו האהוב. את השיחה בין השניים אנו שומעים מאמצעה. דרמת הוידוי על תשוקת העריות התחוללה לפני הרמת המסך וכעת מבקש הכומר להניא את הצעיר מלממש את תשוקתו האסורה לאחותו.

המחזה כתוב כולו במשקל שלא היה ביכולתי או ברצוני להעתיק לעברית. ניסיתי רק לשמור על איזו מוזיקה שתהדהד, הגם שבקלישות, את המקור. אני מפרסם את התרגום אף שהוא מסורבל ולעתים פגום ממש משום שיש בו בכל זאת איזו תנופה וקצת חן. זו עבודה של יומיים לא יותר. כמו שאני מכיר את עצמי, לא יהיה לזה המשך. או אולי כן.

הנה:

מהדורת הפוליו של המחזה, משנת 1633

מערכה א, תמונה 1

כֹּמֶר:

חָדַל לְהִתְוַכֵּחַ נַעֲרִי, הֲלֹא תֵּדַע,

כִּי לֹא נָאִים כָּאן פִּלְפּוּלֵי בָּתֵּי-מִדְרָשׁ,

הַפִּילוֹסוֹפְיָה הַנָּאָה אוּלַי תִּסְבֹּל טִעוּן לְשֵׁם טִעוּן,

אַךְ דִּין שָׂמַיִם לֹא יֵדַע מַהֲתַלָּה; תְּבוּנָה שֶׁעַל תְּבוּנָה

נִשְׁעֶנֶת וּמוֹכִיחָה בְּטִעוּנִים שֶׁל תֶּפֶל שֶׁאֱלֹהִים הוּא אַיִן,

לֹא תּוֹבִיל אֶלָּא לְשַׁעֲרֵי הַתֹּפֶת,

וְאֵל תֶּבֶל תִּצֹּק אֶת רוּחַ הָעִוְעִים שֶׁל אָתֵאִיזְם,

כִּי שְׁאֵלוֹת כָּאֵלּוּ הֵן אִוֶּלֶת נַעֲרִי, מוּטָב הֲרֵי

שִׁירַת מִזְמוֹר לַשֶּׁמֶשׁ מִתְּהִיָּה מַדּוּעַ הִיא זוֹרַחַת,

וְהַדָּבָר שֶׁתְּדַבֵּר עָלָיו נִצָּב הֲרֵי מֵעַל לְשַׁמֵּשׁ.

לֹא עוֹד. לֹא אוֹסִיף לִשְׁמֹעַ.

גּ'וֹבָאנִי:

אָבִי הַטּוֹב,

לְעֵינֶיךָ חָשַׂפְתִּי אֶת נַפְשִׁי הַמְּעֻנָּה,

רוֹקַנְתִּי לְפָנֶיךָ אֶת אַסַם לִבִּי,

הִתְרוֹשַׁשְׁתִּי מִכָּל סוֹד, לֹא הוֹתַרְתִּי

בִּי מִילָה שְׁתוּקָה שֶׁלֹּא הֵשִׂיחָה

אֶת עֻזִּי, מַחְשְׁבוֹתַי, רַעְיוֹנֵי רֹאשִׁי;

וְעַתָּה, שֶׁלֹּא אָשִׂים יָדִי עַל זוֹ הַנָּחַת?

הֲלֹא יִהְיֶה לִי אֶת שֶׁיֵּשׁ לְכָל בְּרִיָּה, אַהֲבָה?

כֹּמֶר:

תִּהְיֶה לְךָ, נַעֲרִי.

גּ'וֹבָאנִי:

שֶׁלֹּא אָשִׁיר תְּהִלָּתוֹ שֶׁל זֶה הַיֹּפִי, שֶׁאִם יִצְּקוּ אוֹתוֹ חָדָשׁ,

אֵלִים, אִם רַק יְדָעוּהוּ, יְקַטְּרוּ לוֹ כְּמוֹ לְאֵל עֶלְיוֹן

וְיִכְרְעוּ לוֹ בֶּרֶךְ כְּשֵׁם שֶׁגַּם אֲנִי כּוֹרֵעַ לִפְנֵיהֶם?

כֹּמֶר:

הֲרֵי זֶה שִׁגָּעוֹן!

גְּ'וּבָּאנִי:

וְשֶׁאֶתֵּן לְרַחַשׁ מְטֻפָּשׁ,

לְנֹהַג שֶׁל שִׁגְרָה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ,

וּבֵין אָחוֹת לְאָח, לִתְקֹעַ טְרִיז

בֵּינִי לְבֵין תַּעֲנוּגוֹת אַלְמָוֶת?

נָכוֹן, הֵן אָב אֶחָד לָנוּ, וּמֵאוֹתוֹ הָרֶחֶם

(אָסוֹן לִשְׂשׂוֹנִי!) קָצַרְנוּ שְׁנֵינוּ הֵן לֵדָה וְהֵן חַיִּים,

אַךְ שֶׁמָּא אֵין מִכָּךְ הֶכְרֵחַ לִהְיוֹת כְּרוּכִים יַחְדָּיו

אַף שִׁבְעָתַיִם? בְּקֶשֶׁר דָּם, בְּקֶשֶׁר רוּחַ,

וְאִם תִּרְצֶה, בְּקֶשֶׁר דָּת גַּם כֵּן, תָּמִיד נִהְיָה אֶחָד,

אֶחָד בָּשָׂר, אַחַת הָרוּחַ, אַהֲבָה אַחַת וְלֵב אֶחָד – הַכֹּל אֶחָד!

כֹּמֶר:

חָדַל צָעִיר נוֹאָשׁ, אַתָּה אָבוּד.

גְּ'וֹבָאנִי:

הָאִם מִשּׁוּם שֶׁמִּלֵּדָה אֲנִי לָהּ אָח,

יֻגְלוּ תַּעֲנוּגַי מִמִּטָּתָהּ?

לֹא, אָבִי; וּבְעֵינֶיךָ נִכָּרִים פִּתְאוֹם

חֶמְלָה וְרַחֲמִים, וּמִמְּרוֹם גִּילְךָ,

כְּמוֹ מֵאוֹרַקְל קָדוֹשׁ, נִבֶּטֶת

לָהּ עֲצַת חַיִּים; אֱמֹר לִי אִישׁ בָּרוּךְ,

אֵיזֶה מַרְפֵּא יָבִיא עָלַי מַרְגּוֹעַ בְּאֵלּוּ הַזְּמַנִּים?

כֹּמֶר:

חֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, הַכֵּה עַל חֵטְא,

כִּי בְּחִלּוּל הַקֹּדֶשׁ הַמְּטֹרָף (כִּמְעַט),

הִרְעַדְתָּ סִפֵּי שָׂמִים,

גְּ'וֹבָאנִי:

אַל תֹּאמַר זֹאת, מְוַדֶּה יָקָר.

כֹּמֶר:

הֲזֵהוּ בְּנִי? אוֹתָה פְּלִיאָה שֶׁל טֶבַע

שֶׁבֶּעָבָר, בְּתוֹךְ תִּשְׁעִים יָמִים בִּלְבַד, רָאוּ בְּךָ

מוֹפֵת לִבְנֵי גִלְךָ בְּכָל בּוֹלוֹנְיָה?

זוֹכֵר אֶת הַתְּשׁוּאוֹת שֶׁל הַפָקוּלְטָה?

הַהִלּוּךְ, הַנֹּהַג, הַבָּרָק וְהַנְּאוּם,

הַמְּתִיקוּת – הַכֹּל בְּךָ אָמַר: הֲרֵי זֶה גֶּבֶר!

הָיִיתִי אָב גֵּאֶה לְבֶן טִפּוּחַ, בִּכַּרְתִּי

אָז לִנְטֹשׁ אַף אֶת סְפָרַי מִלַּעֲזֹב אוֹתְךָ.

וְכָךְ עָשִׂיתִי; אַךְ פֵּרוֹת הַהִלּוּלִים שֶׁכֹּה הִבְטִיחוּ,

הִרְקִיבוּ בִּינוֹתְךָ וְגַם אַתָּה הִרְקַבְתָּ.

הוֹ גְּ'וֹבָאנִי, הָאִם תּוֹרָה זָנַחְתָּ וְגַם דַּעַת

כְּדֵי לְהִתְרַפֵּק עַל תַּאֲוָה וּמָוֶת?

כִּי מָוֶת מְצַפֶּה בְּסוֹף תַּאֲוָתְךָ. הַבֵּט הַחוֹצָה

לָעוֹלָם, הֲלֹא תִּרְאֶה בּוֹ רִבְבוֹת פָּנִים קוֹרְנוֹת

הַרְבֵּה יוֹתֵר מִזּוֹ הָאֱלִילָה שֶׁכֹּה חָמַדְתָּ?

עֲזֹב אוֹתָהּ, וּבְחַר לֵךְ אַחֶרֶת, זֶה חֵטְא קָטָן מְאֹד,

בְּמִשְׂחָקִים כָּאֵלֶּה יֵצֵא שְׂכָרְךָ בְּהֶפְסֵדְךָ.

גְּ'וֹבָאנִי:

יִהְיֶה זֶה קַל יוֹתֵר לִמְנֹעַ מֵאוֹקְיָנוֹס

מִשְׂחֲקֵי גֵּאוֹת וָשֵׁפֶל מִלְּהָנִיא אֶת תְּשׁוּקוֹתַי.

כֹּמֶר:

אִם כָּךְ, אָמַרְתִּי אֶת שֶׁלִּי, וּכְבָר אֲנִי רוֹאֶה

בְּתַבְעֵרַת זְדוֹנְךָ אֶת אַחֲרִיתְךָ; אַךְ שְׁמַע בָּעַצְתִּי,

הַשָּׂמִים מְלֵאֵי צְדָקָה.

גְּ'וֹבָאנִי:

דַּבֵּר קוֹל חַי.

כֹּמֶר:

מַהֵר אֶל בֵּית אָבִיךָ וְהִסְתַּגֵּר בְּתַעֲנִית לְבַד בְּחַדְרְךָ,

כְּרַע עַל שְׁתֵּי בִּרְכְּךָ, מוּטָב אַפַּיִם הִשְׁתַּטַּח,

מָרֵר בִּבְכִי עַל לְבָבְךָ, רְחַץ אֶת מִילוֹתֶיךָ

בְּדִמְעָה, וְאִם אֶפְשָׁר, אָז גַּם בַּדָּם,

הַפְצֵר בָּאֵל שֶׁיְּטַהֵר אֶת נֶגַע תְּשׁוּקָתְךָ

הַמַּרְקִיבָה אֶת נַפְשְׁךָ, הָבֵן שֶׁאֵין אַתָּה אֶלָּא

נִקְלֶה, תּוֹלַעַת, שׁוּם-דָּבָר; בְּכֵה, נְשָׂא תְּפִלָּה וְהָאֶנַח

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם, שָׁלוֹשׁ בַּלַּיְלָה.

שָׁבוּעַ תַּעֲשֶׂה כַּעֲצָתִי, הָיָה וְלֹא תִּמְצָא תְּמוּרָה

בְּחִשְׁקְךָ, חָזוֹר אֵלַי, וְאֶחְשֹׁב כְּבָר עַל תְּרוּפָה.

הִתְפַּלֵּל אַתָּה בַּבַּיִת וַאֲנִי אַמְשִׁיךְ מִכָּאן. עַכְשָׁיו – לֵךְ,

וּבִרְכוֹתַי אִתְּךָ. תְּפִלָּה – בַּזֹּאת עָלֵינוּ לְהַרְבּוֹת.

גְּ'וֹבָאנִי:

אֶעֱשֶׂה הַכֹּל לְהַצִּילֵנִי מִשּׁוֹט הַנְּקָמָה;

אַחֶרֶת, אֶשָּׁבַע שֶׁגּוֹרָלִי מוֹשֵׁל בִּי.

תומאס גיינסבורו, הניג' לויד ואחותו, לוסי (בערך 1750)

Read Full Post »

Older Posts »