Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘תַּרְגּוּמִים’ Category

פגשתי בשיר "אוֹזִימַנְדִיאָס" של פרסי שלי (1818) די במקרה וישר רצתי לבדוק אם יש תרגום לעברית. יותר מלשקוע בשיר, לקרוא אותו בקול, לדבר עליו, רציתי בעיקר לתרגם אותו, להעמיד לו צאצא עברי, ואם אפשר, להתחרות בתרגום קיים. אני נורא תחרותי לאחרונה, זה נורא. לא יודע מה קורה איתי [אגב, השיר עצמו נולד מתחרות בין שלי לבין חברו הוראס סמית. שניהם כתבו סונטות על אותו נושא. אולי התחרות מקודדת בדנא של השיר].

השיר כבר תורגם לעברית, בידי ראובן צור, חתן פרס ישראל בשבילכם. צור שמר טוב-טוב על המשקל והחרוז, אבל יצא לו תרגום מסורבל מאוד, חסר חן באופן קיצוני. מבלי להיכנס כאן לוויכוחים נדושים על 'איך צריך לתרגם שירה לעברית', אומר רק שלהבנתי העברית פחות נזקקת לסד הזה של חרוז ומשקל, לפחות ביחס לאנגלית. המקרא עשיר בצורות שיריות באופן בלתי רגיל אבל אין בו חריזה (ואם יש, היא מקרית או נקודתית). הרבה קולמוסים נשברו בנסיון לאתר עקרונות פרוזודיים בשירה המקראית – את הקולמוסים שברו בעיקר חוקרים מערביים-פרוטסטנטיים שהיו משוכנעים שהשירה העברית יצוקה בדפוסים של גתה ושקספיר – אבל הכול היה עמל ויגע לשווא. אין לשירה המקראית משקלים סדורים. העיקרון המארגן היחיד בשירת המקרא הוא מה שמכונה "תקבולת הצלעות". אבל גם מעיקרון זה סוטה השירה המקראית, למשל בשיר השירים.

תרגמתי את אוֹזִימַנְדִיאָס בלי לחשוב יותר מדי, תרגיל קטן בהעברה מלשון ללשון. הוויתור על חרוז ומשקל היה מובן מאליו, אינטואטיבי.

אני אוהב את אוֹזִימַנְדִיאָס, אבל לא מאוד. ההתרגשות הרומנטית מחורבות, התרגשות שאין לה קץ, לא מי יודע כמה עושה לי את זה. שלי כתב את השיר בעקבות גילוי פסל רעמסס השני (אוֹזִימַנְדִיאָס הוא שמו היווני) במצרים. הפסל שבור, והטורסו אבד, אך כל זה רק העצים את אפקט השתיקה הרועמת שלו. (לפני שנה התאהבתי – וקניתי לעצמי – מסכת טרקוטה הלניסטית-ארץ ישראלית עתיקה של דמות אישה, גם היא מעט שבורה: השליש התחתון של הפנים חסר, וגם מעט מצד הראש. החלפן-ארכיאולוג כְּבד המבטא שמכר לי אותה אמר: "היא הייתה פחות יפה אילו הייתה שלמה, לא?". הסכמתי איתו).

בכל אופן, האגדה הויקיפדית מספרת ששלי כתב את השיר, סונֶטה למעשה, עוד לפני שראה את הפסל, אם בכלל ראה אותו. ובאמת השיר כתוב כמו דיווח מיד שנייה: המשורר רק מעלה על הכתב את דברי הטייל שראה במו עיניו את הפסל. מן ידיעה חדשותית מסוגננת. מוזר שבדיעבד נעשה השיר ליצירה הידועה ביותר של שלי.

הנה התרגום שלי:

אוזימנדיאס

טַיָּל מֵאֶרֶץ עַתִּיקָה פָּגַשְׁתִּי.

הוּא אָמַר: שְׁתֵּי רַגְלֵי אֶבֶן עֲצוּמוֹת בְּלִי גּוּף

דּוֹרְכוֹת בְּלֵב מִדְבָּר. קָרוֹב לָהֶן, בַּחוֹל,

שְׁקוּעִים לְמַחֲצִית, נִרְאִים פָּנִים שֶׁזַּעְפָּם,

הַקֶּמֶּט בִּשְׂפָתָם, הַבּוּז אֲשֶׁר בְּאֵלֶם הַפְּקֻדָּה,

מְגוֹלְלִים תְּשׁוּקוֹת שֶׁרַב אָמָּן הֵיטִב לְהָבִינָן,

שֶׁאֶת חֲלוֹף הַזְּמַן שָׂרְדוּ וְהֻטְבְּעוּ בְּאֶבֶן דּוֹמְמָה:

יָד זוֹ שֶׁלָּעֲגָה לַנְּתִינִים, לֵב זֶה שֶׁהֱזִינָם;

וְעַל הַכָּן חֲקוּקוֹת אֵלּוּ הַמִּילִים:

"אָנוֹכִי אוֹזִימַנְדִיאָס, מֶלֶךְ הַמְּלָכִים:

רְאוּ אֶת מַעֲשַׂי, רָמֵי הַמַּעֲלָה, וַאֲמַרְתֶּם נוֹאָשׁ!"

לְבַד מִכָּךְ דָּבָר כְּבָר לֹא נוֹתַר. סְבִיב הַפֶּסֶל הָעֲנָק

רַק שָׁמָּה וּשְׁאִיָּה, יְשִׁימוֹן עֵירֹם לְלֹא שִׁעוּר

וְהַחוֹלוֹת הַנִּדָּחִים הַמִּשְׂתָּרְעִים לִמְלוֹא הָאֹפֶק.

קספר דויד פרידריך, החולם בחורבות המנזר באויבין (1835)

והנה המקור:

I met a traveller from an antique land
Who said: Two vast and trunkless legs of stone
Stand in the desert. Near them, on the sand,
Half sunk, a shattered visage lies, whose frown,
And wrinkled lip, and sneer of cold command,
Tell that its sculptor well those passions read
Which yet survive, stamped on these lifeless things,
The hand that mocked them and the heart that fed:
And on the pedestal these words appear:
"My name is Ozymandias, king of kings:
Look on my works, ye Mighty, and despair!"
Nothing beside remains. Round the decay
Of that colossal wreck, boundless and bare
The lone and level sands stretch far away.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הנה מוגש בזאת לקוראים העבריים הסקרנים תרגום ראשון, ככל שידיעתי מגעת, מתוך המחזה הסנסציוני והמופלא של ג'ון פורד (1586 – ~1639) Tis Pity she's a Whore, שקבעתי לו את השם הזמני והבלתי מוצלח "חבל שהיא זונה". הצעות שיפור יתקבלו בברכה (מוריס מטרלינק תרגם את המחזה לצרפתית ונתן לו את השם המסורס מעט "אנאבלה") [בינתיים התברר לי מפי דורי פרנס שהמחזה תורגם גם תורגם לעברית, בידי שמעון זנדבנק, ואף הוצג בתיאטרון באר שבע בשנות השמונים].

תרגמתי את התמונה הראשונה מתוך המערכה הראשונה: ג'ובאני מאוהב באחותו אנאבלה ובא להתוודות אצל הכומר בּוֹנָוֶנְטוּרָה, חונכו האהוב. את השיחה בין השניים אנו שומעים מאמצעה. דרמת הוידוי על תשוקת העריות התחוללה לפני הרמת המסך וכעת מבקש הכומר להניא את הצעיר מלממש את תשוקתו האסורה לאחותו.

המחזה כתוב כולו במשקל שלא היה ביכולתי או ברצוני להעתיק לעברית. ניסיתי רק לשמור על איזו מוזיקה שתהדהד, הגם שבקלישות, את המקור. אני מפרסם את התרגום אף שהוא מסורבל ולעתים פגום ממש משום שיש בו בכל זאת איזו תנופה וקצת חן. זו עבודה של יומיים לא יותר. כמו שאני מכיר את עצמי, לא יהיה לזה המשך. או אולי כן.

הנה:

מהדורת הפוליו של המחזה, משנת 1633

מערכה א, תמונה 1

כֹּמֶר:

חָדַל לְהִתְוַכֵּחַ נַעֲרִי, הֲלֹא תֵּדַע,

כִּי לֹא נָאִים כָּאן פִּלְפּוּלֵי בָּתֵּי-מִדְרָשׁ,

הַפִּילוֹסוֹפְיָה הַנָּאָה אוּלַי תִּסְבֹּל טִעוּן לְשֵׁם טִעוּן,

אַךְ דִּין שָׂמַיִם לֹא יֵדַע מַהֲתַלָּה; תְּבוּנָה שֶׁעַל תְּבוּנָה

נִשְׁעֶנֶת וּמוֹכִיחָה בְּטִעוּנִים שֶׁל תֶּפֶל שֶׁאֱלֹהִים הוּא אַיִן,

לֹא תּוֹבִיל אֶלָּא לְשַׁעֲרֵי הַתֹּפֶת,

וְאֵל תֶּבֶל תִּצֹּק אֶת רוּחַ הָעִוְעִים שֶׁל אָתֵאִיזְם,

כִּי שְׁאֵלוֹת כָּאֵלּוּ הֵן אִוֶּלֶת נַעֲרִי, מוּטָב הֲרֵי

שִׁירַת מִזְמוֹר לַשֶּׁמֶשׁ מִתְּהִיָּה מַדּוּעַ הִיא זוֹרַחַת,

וְהַדָּבָר שֶׁתְּדַבֵּר עָלָיו נִצָּב הֲרֵי מֵעַל לְשַׁמֵּשׁ.

לֹא עוֹד. לֹא אוֹסִיף לִשְׁמֹעַ.

גּ'וֹבָאנִי:

אָבִי הַטּוֹב,

לְעֵינֶיךָ חָשַׂפְתִּי אֶת נַפְשִׁי הַמְּעֻנָּה,

רוֹקַנְתִּי לְפָנֶיךָ אֶת אַסַם לִבִּי,

הִתְרוֹשַׁשְׁתִּי מִכָּל סוֹד, לֹא הוֹתַרְתִּי

בִּי מִילָה שְׁתוּקָה שֶׁלֹּא הֵשִׂיחָה

אֶת עֻזִּי, מַחְשְׁבוֹתַי, רַעְיוֹנֵי רֹאשִׁי;

וְעַתָּה, שֶׁלֹּא אָשִׂים יָדִי עַל זוֹ הַנָּחַת?

הֲלֹא יִהְיֶה לִי אֶת שֶׁיֵּשׁ לְכָל בְּרִיָּה, אַהֲבָה?

כֹּמֶר:

תִּהְיֶה לְךָ, נַעֲרִי.

גּ'וֹבָאנִי:

שֶׁלֹּא אָשִׁיר תְּהִלָּתוֹ שֶׁל זֶה הַיֹּפִי, שֶׁאִם יִצְּקוּ אוֹתוֹ חָדָשׁ,

אֵלִים, אִם רַק יְדָעוּהוּ, יְקַטְּרוּ לוֹ כְּמוֹ לְאֵל עֶלְיוֹן

וְיִכְרְעוּ לוֹ בֶּרֶךְ כְּשֵׁם שֶׁגַּם אֲנִי כּוֹרֵעַ לִפְנֵיהֶם?

כֹּמֶר:

הֲרֵי זֶה שִׁגָּעוֹן!

גְּ'וּבָּאנִי:

וְשֶׁאֶתֵּן לְרַחַשׁ מְטֻפָּשׁ,

לְנֹהַג שֶׁל שִׁגְרָה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ,

וּבֵין אָחוֹת לְאָח, לִתְקֹעַ טְרִיז

בֵּינִי לְבֵין תַּעֲנוּגוֹת אַלְמָוֶת?

נָכוֹן, הֵן אָב אֶחָד לָנוּ, וּמֵאוֹתוֹ הָרֶחֶם

(אָסוֹן לִשְׂשׂוֹנִי!) קָצַרְנוּ שְׁנֵינוּ הֵן לֵדָה וְהֵן חַיִּים,

אַךְ שֶׁמָּא אֵין מִכָּךְ הֶכְרֵחַ לִהְיוֹת כְּרוּכִים יַחְדָּיו

אַף שִׁבְעָתַיִם? בְּקֶשֶׁר דָּם, בְּקֶשֶׁר רוּחַ,

וְאִם תִּרְצֶה, בְּקֶשֶׁר דָּת גַּם כֵּן, תָּמִיד נִהְיָה אֶחָד,

אֶחָד בָּשָׂר, אַחַת הָרוּחַ, אַהֲבָה אַחַת וְלֵב אֶחָד – הַכֹּל אֶחָד!

כֹּמֶר:

חָדַל צָעִיר נוֹאָשׁ, אַתָּה אָבוּד.

גְּ'וֹבָאנִי:

הָאִם מִשּׁוּם שֶׁמִּלֵּדָה אֲנִי לָהּ אָח,

יֻגְלוּ תַּעֲנוּגַי מִמִּטָּתָהּ?

לֹא, אָבִי; וּבְעֵינֶיךָ נִכָּרִים פִּתְאוֹם

חֶמְלָה וְרַחֲמִים, וּמִמְּרוֹם גִּילְךָ,

כְּמוֹ מֵאוֹרַקְל קָדוֹשׁ, נִבֶּטֶת

לָהּ עֲצַת חַיִּים; אֱמֹר לִי אִישׁ בָּרוּךְ,

אֵיזֶה מַרְפֵּא יָבִיא עָלַי מַרְגּוֹעַ בְּאֵלּוּ הַזְּמַנִּים?

כֹּמֶר:

חֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, הַכֵּה עַל חֵטְא,

כִּי בְּחִלּוּל הַקֹּדֶשׁ הַמְּטֹרָף (כִּמְעַט),

הִרְעַדְתָּ סִפֵּי שָׂמִים,

גְּ'וֹבָאנִי:

אַל תֹּאמַר זֹאת, מְוַדֶּה יָקָר.

כֹּמֶר:

הֲזֵהוּ בְּנֵי? אוֹתָה פְּלִיאָה שֶׁל טֶבַע

שֶׁבֶּעָבָר, בְּתוֹךְ תִּשְׁעִים יָמִים בִּלְבַד, רָאוּ בְּךָ

מוֹפֵת לִבְנֵי גִלְךָ בְּכָל בּוֹלוֹנְיָה?

זוֹכֵר אֶת הַתְּשׁוּאוֹת שֶׁל הַפָקוּלְטָה?

הַהִלּוּךְ, הַנֹּהַג, הַבָּרָק וְהַנְּאוּם,

הַמְּתִיקוּת – הַכֹּל בְּךָ אָמַר: הֲרֵי זֶה גֶּבֶר!

הָיִיתִי אָב גֵּאֶה לְבֶן טִפּוּחַ, בִּכַּרְתִּי

אָז לִנְטֹשׁ אַף אֶת סְפָרַי מִלַּעֲזֹב אוֹתְךָ.

וְכָךְ עָשִׂיתִי; אַךְ פֵּרוֹת הַהִלּוּלִים שֶׁכֹּה הִבְטִיחוּ,

הִרְקִיבוּ בִּינוֹתְךָ וְגַם אַתָּה הִרְקַבְתָּ.

הוֹ גְּ'וֹבָאנִי, הָאִם תּוֹרָה זָנַחְתָּ וְגַם דַּעַת

כְּדֵי לְהִתְרַפֵּק עַל תַּאֲוָה וּמָוֶת?

כִּי מָוֶת מְצַפֶּה בְּסוֹף תַּאֲוָתְךָ. הַבֵּט הַחוֹצָה

לָעוֹלָם, הֲלֹא תִּרְאֶה בּוֹ רִבְבוֹת פָּנִים קוֹרְנוֹת

הַרְבֵּה יוֹתֵר מִזּוֹ הָאֱלִילָה שֶׁכֹּה חָמַדְתָּ?

עֲזֹב אוֹתָהּ, וּבְחַר לֵךְ אַחֶרֶת, זֶה חֵטְא קָטָן מְאֹד,

בְּמִשְׂחָקִים כָּאֵלֶּה יֵצֵא שְׂכָרְךָ בְּהֶפְסֵדְךָ.

גְּ'וֹבָאנִי:

יִהְיֶה זֶה קַל יוֹתֵר לִמְנֹעַ מֵאוֹקְיָנוֹס

מִשְׂחֲקֵי גֵּאוֹת וָשֵׁפֶל מִלְּהָנִיא אֶת תְּשׁוּקוֹתַי.

כֹּמֶר:

אִם כָּךְ, אָמַרְתִּי אֶת שֶׁלִּי, וּכְבָר אֲנִי רוֹאֶה

בְּתַבְעֵרַת זְדוֹנְךָ אֶת אַחֲרִיתְךָ; אַךְ שְׁמַע בָּעַצְתִּי,

הַשָּׂמִים מְלֵאֵי צְדָקָה.

גְּ'וֹבָאנִי:

דַּבֵּר קוֹל חַי.

כֹּמֶר:

מַהֵר אֶל בֵּית אָבִיךָ וְהִסְתַּגֵּר בְּתַעֲנִית לְבַד בְּחַדְרְךָ,

כְּרַע עַל שְׁתֵּי בִּרְכְּךָ, מוּטָב אַפַּיִם הִשְׁתַּטַּח,

מָרֵר בִּבְכִי עַל לְבָבְךָ, רְחַץ אֶת מִילוֹתֶיךָ

בְּדִמְעָה, וְאִם אֶפְשָׁר, אָז גַּם בַּדָּם,

הַפְצֵר בָּאֵל שֶׁיְּטַהֵר אֶת נֶגַע תְּשׁוּקָתְךָ

הַמַּרְקִיבָה אֶת נַפְשְׁךָ, הָבֵן שֶׁאֵין אַתָּה אֶלָּא

נִקְלֶה, תּוֹלַעַת, שׁוּם-דָּבָר; בְּכֵה, נְשָׂא תְּפִלָּה וְהָאֶנַח

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם, שָׁלוֹשׁ בַּלַּיְלָה.

שָׁבוּעַ תַּעֲשֶׂה כַּעֲצָתִי, הָיָה וְלֹא תִּמְצָא תְּמוּרָה

בְּחִשְׁקְךָ, חָזוֹר אֵלַי, וְאֶחְשֹׁב כְּבָר עַל תְּרוּפָה.

הִתְפַּלֵּל אַתָּה בַּבַּיִת וַאֲנִי אַמְשִׁיךְ מִכָּאן. עַכְשָׁיו – לֵךְ,

וּבִרְכוֹתַי אִתְּךָ. תְּפִלָּה – בַּזֹּאת עָלֵינוּ לְהַרְבּוֹת.

גְּ'וֹבָאנִי:

אֶעֱשֶׂה הַכֹּל לְהַצִּילֵנִי מִשּׁוֹט הַנְּקָמָה;

אַחֶרֶת, אֶשָּׁבַע שֶׁגּוֹרָלִי מוֹשֵׁל בִּי.

 

תומאס גיינסבורו, הניג' לויד ואחותו, לוסי (בערך 1750)

 

 

 

 

 

Read Full Post »

שנים החרמתי את גרמניה. כלומר, סירבתי בעקשנות לבקר בה, התענגתי להסביר לאנשים בפירוט ובגסות מדוע איני חפץ לבקר בה, ובה בעת ביקשתי להעמיק את ההיכרות שלי איתה, לבקר קצת בשיעורי גרמנית במכון גיתה, לשאול את אבי על חיי הוריו בגרמניה, לקרוא רומנים, לשמוע באך וואגנר… כמובן, בהיותי בסך הכול אדם אחד ויחיד, ולא מן החשובים, לא היה זה אלא חרם קט, סתמי, חסר כל השפעה של ממש על ענייני השעה. ובכל זאת, במשך שנים התבשמתי מריחו של החרם שהטלתי על גרמניה, והזכרתי תחת כל עץ רענן שוויתרתי בזמנו על האפשרות להחזיק באזרחות גרמנית, אף שהייתי זכאי לה (ואמנם אבי ואחותי הם אזרחי גרמניה). והנה, לפני חודשיים, גמלה בלבי החלטה לשבור את החרם. להשיג אזרחות. אני לא יודע להסביר בדיוק מדוע.

הימים היו ימי המחאה החברתית הגדולה, אני נפרדתי מחברה, שנת הלימודים הסתיימה, ריק מאיים חישב להשתלט על חיי, וישראל ונמאסה עלי עד כדי כך שביקשתי לעזוב אותה ולא לשוב לעולם. בוקר אחד, כמעשה שבשגרה, ניווטתי את דרכי לאתר הידידותי של שגרירות גרמניה בישראל, ושלחתי דרכו בקשת התאזרחות. ביקשתי לדעת מה עליי לעשות כדי לקבל אזרחות גרמנית, אילו מסמכים עליי להמציא. התשובה לא איחרה להגיע. אדם בשם מרטין גונתר שלח לי מייל תשובה. בתחילה לא הבנתי מה הוא רוצה. האנגלית המגורמנת, התוקפנית משהו, של עובדי השגרירות, אינה מצטיינת בבהירות דווקא. כפי שהתברר לי, המייל שלי, שאותו כתבתי בתמימות בעברית, תורגם ברשלנות לגרמנית, והמתרגם (גוגל?) התעלם מהעובדה שאבי אזרח גרמניה, והוסיף לי בשרירותיות כמה אחים בעלי אזרחות גרמנית. מרטין גונתר בישר לי באדיבות קרירה שעליי לשלוח את תעודות האזרוח של אחיי ואת תעודת הלידה שלי, מתורגמות לגרמנית ומאושרת ע"י נוטריון. הוא מצדו "יחזור אלי בהמשך".

אני אין לי אחים. לכתוב לגונתר שהתרגום שבידיו שגוי – את זה לא כדאי לעשות. ההיסטוריה מלמדת לא להתחצף לביורוקרט גרמני. הגרמני מתענג על הביורוקרטיה שלו, גאה בה ומשרת אותה בהערצה. חריצות הפקיד – נחת לאומה. "נחת האומה – נחת של גויים", הייתה אומרת סבתי מרגוט, שעזבה את מינכן בתחילת שנות ה-30 והשתקעה בבנימינה. אם כן, החלטתי לשלוח לו את תעודות האזרוח של אבי ואת תעודת הלידה שלי. יהיה מה שיהיה. היכן שהוא, במעבה הביורוקרטיה הגרמנית, מאופסנת כעת ההתקשרות ביני לבין עובד שגרירות גרמניה, מר מרטין גונתר. זה טוב, אני חושב. מסמך כנגד מסמך, מסמך כנגד חיים, מסמך כנגד עצבות ובדידות, הדם שלי ודם הרייך נאחזים זה בזה, ומשהו חדש, מפחיד, נוצר.

שריפת יהודים בזמן המגפה השחורה. תחריט גרמני, נירנברג, 1493

אני חושב שטוב תעשה גרמניה אם תאזרח אותי, הדבר יועיל לשנינו באותה המידה. הנה, כמחווה ראשונה מצדי, אני מפרסם בבלוג קטע רלוונטי מתוך הרומן "לוטה בויימר", מאת תומס מאן, בתרגום צבי ארד. הרומן מגולל את ביקורה של שרלוטה קסטנר, הגיבורה החיה והקיימת של "ייסורי ורתר הצעיר", בויימר, ארבעים שנים אחרי פגישתה האחרונה עם "ידיד נעוריה", המשורר גתה. בחלקו האחרון של הרומן נערכת סעודה חגיגית, ובמהלכה פותח המשורר במונולוג על אודות מאורע שאירע לפני שנים רבות בעיר אֶגֶר (בספרות היהודית הרבנית, מוכרת אֶגֶר בשם ערלוי, בעקבות שמה הגרמני – Earlu):

אחר כך, בהנמכת קול, בשפתיים משורבבות ובפָנים אומרות אסון, שהיה בהן גם משהו אֶפּי-מבדח, סיפר כפי שמספרים לילדים משהו מפחיד, על ליל-דמים שראתה עיר מופלאה זו בימי הביניים המאוחרים, ליל פרעות ביהודים שנסחפו אליו תושבי המקום פתאום, כמו מתוך עווית, והכרוניקות העתיקות מספרות על כך. רבים מבני ישראל ישבו באֶגֶר, ברחובות רבים שהוקצו להם, ושם עמד גם אחד מבתי-הכנסת הנודעים ביותר שלהם ליד בית מדרש גבוה, היחיד בגרמניה. יום אחד קם נזיר מן היחפים, שהיה בעל כושר דיבור כובש ומלהיב, תיאר בדרשתו את ייסורי-ישו בצורה מעוררת רחמים, והציג בזעם את היהודים כאשמים באסון זה; חייל צמא-מעשים, שהתרגש מאוד מהדרשה, קפץ אל המזבח, תפס בצלב וקרא: "כל אדם נוצרי ילך אחרי!", ובכך הטיל את הניצוץ אל לב ההמון הנוח להתלקחות. ואכן הלכו אחריו, ובחוץ הצטרפו אנשי-אספסוף מכל המינים, וברחוב היהודים התחילו ביזה ורצח, שלא נודע כמותם; היהודים האומללים נדחקו אל סימטה שבין שני רחובות ראשיים ושם נטבחו, ומסימטה זו הנקראת עד היום "סמטת-הרצח" זרם הדם כנחל. נמלט מטבח זה יהודי אחד בלבד, על ידי כך שנדחק לתוך ארובה, עד יעבור זעם. לאחר שהושב השקט על כנו בעיר המתחרטת, שאגב נענשה קשה על המאורע בידי קיסר רומא קרל הרביעי, הוכרז היהודי חגיגית כאזרח אֶגֶר.

"כאזרח אֶגֶר!" קרא המספר. "מעתה הריהו משהו, וכאילו זכה בפיצוי נהדר. ודאי אבדו לו אישה וילדים ורכוש וכל הקרובים והידידים, כל הקהילה, שלא לדבר על המחנק בארובה שבילה בה שעות איומות. עירום וחסר כל עמד כאן, אבל היה אזרח אֶגֶר, ואפילו גא על כך. האם עמדתם על טיבם של בני אדם? כאלה הם. בשמחה הם מניחים לתאווה ולמעשים המחרידים ביותר להשתלט עליהם, ולאחר שנצטננה רוחם הם נהנים גם ממחוות הנדיבות המתחרטת, ומאמינים כי בכך כיפרו על הנבלה – ויש בזה משהו מרגש ומצחיק כאחד. ואין הציבור מדבר על המעשה אלא על האירוע בלבד, ורואה התפרצויות כאלה בעין יפה יותר מאשר את אירועי הטבע שאין עליהם שליטה, שכן מקורם במצב הנפש של התקופה; וכן הוא רואה את ההתערבות המאחרת לבוא בבחינת מעשה-צדקה של ההומאניות המצויה תמיד, עליונה על הכול ומתקנת את העוול; במקרה שלנו הרי זה מלך רומא, המציל את כבוד האנושות כיד יכולתו, מצווה לחקור את המקרה החמור ומטיל על העירייה האחראית קנס כספי."

… אופי היהודים וגורלם הוסיפו לשמש שעה קלה נושא שיחתו…

גיתה - דיוקן מאת יוזף קרל שטילר

גיתה – דיוקן מאת יוזף קרל שטילר

המונולוג ששם תומס מאן בפי גתה, כנראה שאינו מדויק מבחינה היסטורית. יהודים אמנם מוזכרים בכרוניקות של אֶגֶר (כיום בהונגריה) עוד מימי הביניים, אך התיישבות מסודרת של יהודים בעיר החלה רק ב-1840, לאחר שהפרלמנט ההונגרי אישר התיישבות של יהודים בערים. ברשימות הפוגרומים הענפות שמצאתי באינטרנט, לא נזכרת אֶגֶר כלל. ואולם, למרבה הזוועה, התברר לי שהטבח המתואר ברומן, קרם עור וגידים ונעשה למציאות איומה. בחודש מאי, 1944, חמש שנים בלבד לאחר פרסום הרומן "לוטה בויימר", נתן הכובש הנאצי הוראה לרכז את יהודי אגר בגטו שהוקם במרכז העיר. ב-15 במאי הסתיים ריכוזם של 1,620 יהודים בגטו, ובשמיני ליוני, לאחר מסע מייסר בן 26 קילומטרים, הועמסו היהודים המותשים על קרונות בקר ונשלחו לאושוויץ. רק בודדים שרדו את מחנה ההשמדה, ועם סיום המלחמה, שבו לעיר. אני תוהה אם מאן שמע על גורל יהודי אגר. אני מתקשה להאמין בכך, אבל אילו שמע, לא היה מופתע. הנה מה ששם בפי גתה בפרק השביעי של הספר:

"מאוסה דבקותם (של הגרמנים) בערפל ובשיכרון ובפראות הגסה; מצער הדבר, שהם מתמכרים באמון לכל נוכל משולהב, הפונה אל רגשותיהם השפלים ביותר, מחזק אותם במידותיהם המגונות, ומלמד לראות את הלאומיות כהתבדלות ופראות; עלוב הדבר, שהם רואים את עצמם גדולים ונהדרים כשאבד כבודם עד היסוד, ומבטים מרים ומרושעים הם שולחים באנשים, אשר הזרים רואים בהם את גרמניה ומכבדים אותם. איני רוצה כלל לפייס אותם. אין הם אוהבים אותי כלל. יפה, גם אני איני אוהב אותם, ואם כן – פרענו חשבון."

Read Full Post »

ישבתי בשיעור ליד הדר החכמה שלוקחת קורס בשירה אנגלית. היא פרסה על שולחן שלפניה כמה סונטות נאות שבמרכזן ה-Rose האנגלי הבתולי, העדין והבלתי נמנע. זו הייתה הזדמנות פז להתקשקש איתה קצת ולצלוח בהנאה מסוימת את ים הגנרטיביות הפורמליסטית של השיעור. שאלתי אותה אם היא מכירה את השושנה והזמיר (או השושן והזמירה או מה-לא) של ויילד ואיך שהשאלה ניתקה מפי נזכרתי במלאכים האדומים של פוקה שכאילו הפשיטו את עורם, ומיד אחר כך, בהמנון המֶדְיֶוָלִי היפהפה לבתולה הקדושה, "There is no rose of swych vertu".

ז'אן פוקה (Jean Fouquet) - בתולה וילד

כשחזרתי הביתה ישבתי ותרגמתי אותו להנאתי. התרגום מגושם אך יש בו עדינות מסוימת שיפה בעיני. הנה המקור והתרגום, וגם לינק לביצוע יפה-יפה ונוגע ללב של sinfonye (ויויאן אליס היא הזמרת):

There is no rose of swych vertu
As is the rose that bare Jhesù
Alleluya

For in this rose conteyned was
Heven and erthe in lytle space
Res miranda

There is no rose of swych vertu
As is the rose that bare Jhesù
Alleluya

Be that rose we my weel see
That he is God in persones three
Pari forma

There is no rose of swych vertu
As is the rose that bare Jhesù
Alleluya

תרגום:

אין כשושן זה רב מעלות ונפלא,

שאת משיחנו ישוע נשא

ובשושן זה כרוכים השניים,

גם ארץ גם שמיים

ובעדו יחזו עיניים בפליאה,

שהוא אלוה בשלושה

ושרו שרפים לרועים,

הללו שהדי שבמרומים

מאחור נותיר חדוות- בשר גשמית,

ונלכה אלי לידה פלאית.

=====================================

הא! בהחלט לידה פלאית! והנה הקישור ליוטיוב:

 

Read Full Post »

תמונה, או יותר נכון, סיפור קצר מתוך "זרמו דמעותיי, אמר השוטר" (Flow my tears, the policeman said") מאת פיליפ ק. דיק. תרגום שלי.

"הדבר המביך ביותר שקרה לי בחיי," אמרה מארי אן, "היה כשאמא שלי באה לבקר אותי. אתה מבין, אמא שלי הייתה חולה מאוד, הייתה לה מחלת כליות, מחלת ברייט. כשהייתי ילדה היא הייתה מתאשפזת כל הזמן, והיא לא הפסיקה לדבר על זה. היא הייתה אומרת: 'אני הולכת למות ואת עומדת להצטער על זה' – כאילו זו אשמתי שהיא חולה – ואני באמת האמנתי לה, באמת האמנתי שהיא עומדת למות. אבל אז גדלתי ועברתי לגור הרחק ממנה. היא עדיין לא מתה, ואני, פחות או יותר, שכחתי ממנה. היו לי את החיים שלי ואת העיסוקים שלי, ובאופן טבעי שכחתי ממנה וממחלת הכליות המחורבנת שלה.

ואז, יום אחד, היא באה לבקר. לא בדירה הזאת אלא בדירה הקודמת שלי. היא ממש עלתה לי על העצבים. היא ישבה כל היום במטבח והתלוננה על הכאבים שלה ועל המחלות שלה, שוב ושוב, בלי הפסקה, עד שלבסוף אמרתי 'אני חייבת ללכת לעשות קניות לארוחת ערב' וקמתי ללכת. אמא הלכה איתי, או יותר נכון, צלעה לצדי, ובדרך לחנות היא סיפרה לי את החדשות הגדולות שלה: עכשיו שתי הכליות שלה לא מתפקדות, והרופאים אומרים שחייבים להסיר אותן, והיא נוטה להסכים איתם, והם ינסו להשתיל לה כליות מלאכותיות, אבל זה בטח לא יעזור. אז היא מספרת לי את זה, עד כמה גרוע המצב שלה, והיא באמת עומדת למות עכשיו, כמו שתמיד אמרה…

גווידו רני – אם האמן

"פתאום הבטתי סביבי. הייתי בסופרמרקט, ליד דלפק הבשרים, והמוכר הנחמד כל כך, שאני מכירה, ניגש אלי לומר שלום, ושאל אותי 'מה תרצי היום?' ואני עניתי 'אני רוצה פשטידת כליות לארוחת ערב'. זה היה נורא מביך.

'פשטידת כליות גדולה,' אמרתי, 'פשטידה פריכה, עסיסית, עשירה, מלאה במיצים נחמדים.'

'לכמה אנשים את מגישה?' הוא שאל.

אמא שלי נעצה בי מבט מבוהל. באמת שלא ראיתי איך אני יוצאת מהמצב הנורא הזה שהכנסתי את עצמי אליו. לבסוף קניתי את פשטידת הכליות, אבל הייתי צריכה ללכת בשביל זה עד למעדנייה. היא הגיעה בקופסה אטומה, ישר מאנגליה. אני חושבת שהיא עלתה לי ארבעה דולר. היא הייתה טעימה מאוד."

Read Full Post »

תמונה מתוך "זרמו דמעותיי, אמר השוטר", (Flow my tears the policeman said) רומן מאת פיליפ ק. דיק. תרגום שלי (לא מאוד מושקע).

"אהבת את מוניקה בּף?" שאלה רות.

"בטח."

"אני לא מבינה איך יכולת."

"יש הרבה סוגים של אהבה." אמר ג'ייסון.

"כמו הארנב של אמילי פאזלמן," אמרה רות והביטה בג'ייסון. "אישה שפעם הכרתי, נשואה, אימא לשלושה ילדים. היו לה שני חתלתולים קטנים והיא החליטה לגדל ארנב, אחד מאותם ארנבים בלגיים גדולים ואפורים שמדלגים על רגליהם האחוריות הגדולות… בחודש הראשון הארנב חשש לצאת מהכלוב שלו. הוא היה זכר, אני חושבת, ככה חשבנו כולנו. אחרי חודש הוא כבר היה יוצא מהכלוב ומדלג בסלון. אחרי חודשיים הוא למד לעלות במדרגות ולגרד בדלת חדר השינה של אמילי כדי שתקום ותאכיל אותו. הצרות התחילו כשהוא התחיל לשחק עם החתולים. הוא לא היה חכם כמו החתולים."

"לארנבים יש מוח קטן יותר." אמר ג'ייסון.

אלברכט דירר - ארנבת

"פחות או יותר," אמרה רות. "על כל פנים, הוא העריץ את החתולים וניסה לעשות את כל מה שהם עשו. הוא אפילו למד להשתמש בארגז חול שלהם. הוא תלש ציציות פרווה מהחזה שלו ובנה להם קֵן מרופד מאחורי הספה. הוא רצה שהחתלתולים ישבו בו, אבל הם סרבו. הסוף שלו, פחות או יותר, הגיע כשניסה לשחק תופסת עם רועה גרמני שאישה אחת הביאה לבית של אמילי. אתה מבין, הארנב נהג לשחק בתופסת עם החתולים ועם אמילי פאזלמן והילדים שלה, הוא היה מסתתר מאחורי הספה ופתאום פורץ החוצה בריצה מהירה וטס במעגלים. כולם ניסו לתפוס אותו אבל על פי רוב לא הצליחו והוא היה חוזר למחבוא שלו, מאחורי הספה, לשם אף אחד לא ניגש אליו. אבל הכלב לא הכיר את חוקי המשחק, וכשהארנב רץ חזרה אל מאחורי הספה, הכלב המשיך לרדוף אחריו ונשך אותו, נעץ את מלתעותיו בגבו. אמילי הצליחה לשחרר את הארנב מאחיזת הכלב ולהוציא את הכלב החוצה. הארנב היה במצב קשה.

הוא החלים, לבסוף, אבל מאז הוא פחד מאוד מכלבים. הוא ברח בכל פעם שראה אחד, אפילו אם הבחין בו מבעד לחלון. והוא נהג להסתיר את גבו מתחת לווילון. לא נשאר לו שיער במקום שבו נשך אותו הכלב והוא התבייש נורא. אבל מה שנגע כל כך ללב אצלו היה שהוא דחף את עצמו אל מעבר ל… איך לומר? לפיסיולוגיה שלו? הוא דחף את עצמו אל מעבר למגבלות הארנביות שלו, הוא ניסה להיות ברייה מפותחת יותר, כמו החתולים. הוא רצה להיות איתם בכל שעה, לשחק איתם כשווה מול שווים. זה הכול, בעצם. החתולים לא היו מוכנים לרבוץ בקן שהוא בנה להם והכלב לא הכיר את חוקי המשחק ותפס אותו. הוא המשיך לחיות עוד כמה שנים.

מי חשב שארנב יוכל לפתח כזאת אישיות מורכבת? אם היית יושב על הספה שלו, שבה היה נוהג לשכב, הוא היה בא ודוחף אותך קצת. אם לא היית קם הוא היה נושך אותך. תראה את השאיפות של הארנב הזה ותראה לאן הוא הגיע בחיים הקטנים שלו. זה היה חסר תקווה, אבל הוא לא ידע את זה, או שאולי הוא כן ידע אבל העדיף להמשיך לנסות. אני חושבת שאף על פי כן, הוא לא הבין. הוא פשוט רצה את זה מאוד, זה היה הכול בשבילו. הוא אהב כל כך את החתולים."

"חשבתי שאת לא אוהבת בעלי חיים", אמר ג'ייסון.

Read Full Post »

לקוראי וקוראות אבק היקרים, טראומה מודה לכם על ההתעניינות חסרת התקדים בבלוג ומקדישה לכם את החלום הבא: אני מגיע לרסיטל של סוזי והבנשיז במרכז ענב על גג גן העיר. אני נרגש מאוד, אך עם כניסתי לאולם הקטן אני מקבל חדשות מטרידות. מתברר שדורלקס סדלקס יחממו את המופע, שכלל לא ברור אם יתקיים. אני נדרך. ידוע לי היטב מנהגו של דרומר להשליך עופות קפואים על הקהל. אני מתכווץ ומתכופף ומהבמה אכן מתעופפים עופות…

אבל – למרבה ההקלה, העופות רכים וטריים וגם הקפואים שבהם נוחתים ברכות על הקרקע ומקרקרים בשלווה. גם דגים קפואים מושלכים לחלל האולם ומתעופפים להם סביב-סביב, דגים בכל הצבעים ומכל המינים. "ממש כמו בפריז" אומרת X העומדת לצדי. אני מסכים. "רק לפני שבוע חזרתי משם", אני אומר ושולף מהכיס חתיכת גבינה כחולה. הגבינה נושמת לרווחה ומגרגרת בכף ידי. סוזי עולה על הבמה אך מיד יורדת. מישהו ממלמל דבר מה על דידרו. אני יורד ללובי, יש שם תערוכה קטנה של פרגונר.

אני מתעורר רעב.

פיטר ברויגל האב - נפילת המלאכים המורדים, פרט.

אירוסילה, כלומר: "המוזרה", מגיעה לבקר את הפיה אמת. דֶני דידרו מתאר אותה, את מלבושיה ואת הביקור עצמו. תרגום: ארזה טיר-אפל רויט. הקלדה: אני.

האשה השנייה: "אירוסילה היתה גבוהת קומה למדי, ללא איזון במידותיה: היו לה רגליים ארוכות בקצה ירכיים ארוכות, והן שיוו לה מראה של גמל שלמה, בעיקר כשישבה. מחוסרת מותניים היתה. זרועה האחת עגלגלה, השנייה כחושה; ידה האחת כעורה ומעוותת והשנייה יפה למראה; רגלה האחת קטנה ועדינה בתוך נעל גדולה מרופדת, רגלה השנייה גדולה ועקומה ונדחקת לתוך נעל קטנטנה, אך מילא: באופן זה היו לה שתי נעליים זהות. כתפה הימנית התרוממה מעט יותר מן השמאלית, אך מבנה חסון ותרגילי גוף מזערו את חומרת המום. לחייה היו סמוקות אך עור פניה נותר ללא גוון; עין אחת כחולה והשנייה אפורה; אף ארוך ומחודד; פה שובה לב כשצחקה, אך לצערם הרב של מי שביקשו את קרבתה, עברו עליה ימים נוגים בלי שתדע למה ומדוע, שכן היא סירבה לייחס זאת להבל הליחות או לעצבים.

היא לבשה שמלה מסאטן ורוד עם עיטורים סגולים; עטתה עליה גלימה מקטיפה כחולה עטורה סלסלות; ענדה סרט שזור יהלומים ועליהם תליון מהודר בדמות חסודה, שזה עידן ועידנים לא ענדו כמותו; עגיל משובץ אבני ברקת יפות עד מאוד היה תלוי על אוזנה הימנית ופנינה מן המזרח על השמאלית; נוצה ירוקה היתה תקועה בכובעה שצדו האחד היה מורם, דמוי פרפר, וצדו השני מושפל, דמוי מצנפת. בידה אחזה מניפה עצומת ממדים. הנה כך, לבושה ועדויה, הופיעה לעינינו אירוסילה."

אשת הסולטאן: הפנינה באוזן שמאל מיותרת.

האשה השנייה: "היא ברכה את הפיה לשלום בלי להביט בה, השתרעה ללא בושה על כורסה מלכותית, שלפה מכיסה משקפת תיאטרון שלא עשתה בה כל שימוש, שרבבה אל תוך שיחה רצינית מאוד שלוש או ארבע מלים מחוצפות או מבדחות, הלעיגה על עצמה ועל שאר בני החבורה ועזבה את החדר."

לילה טוב לכולם. בצד שמאל הוספתי קישור לאתר של "אבק", כדי שתמצאו את דרככם חזרה לדרך המלך.

Read Full Post »

Older Posts »