Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘תַּרְגּוּמִים’ Category

שנים החרמתי את גרמניה. כלומר, סירבתי בעקשנות לבקר בה, התענגתי להסביר לאנשים בפירוט ובגסות מדוע איני חפץ לבקר בה, ובה בעת ביקשתי להעמיק את ההיכרות שלי איתה, לבקר קצת בשיעורי גרמנית במכון גיתה, לשאול את אבי על חיי הוריו בגרמניה, לקרוא רומנים, לשמוע באך וואגנר… כמובן, בהיותי בסך הכול אדם אחד ויחיד, ולא מן החשובים, לא היה זה אלא חרם קט, סתמי, חסר כל השפעה של ממש על ענייני השעה. ובכל זאת, במשך שנים התבשמתי מריחו של החרם שהטלתי על גרמניה, והזכרתי תחת כל עץ רענן שוויתרתי בזמנו על האפשרות להחזיק באזרחות גרמנית, אף שהייתי זכאי לה (ואמנם אבי ואחותי הם אזרחי גרמניה). והנה, לפני חודשיים, גמלה בלבי החלטה לשבור את החרם. להשיג אזרחות. אני לא יודע להסביר בדיוק מדוע.

הימים היו ימי המחאה החברתית הגדולה, אני נפרדתי מחברה, שנת הלימודים הסתיימה, ריק מאיים חישב להשתלט על חיי, וישראל ונמאסה עלי עד כדי כך שביקשתי לעזוב אותה ולא לשוב לעולם. בוקר אחד, כמעשה שבשגרה, ניווטתי את דרכי לאתר הידידותי של שגרירות גרמניה בישראל, ושלחתי דרכו בקשת התאזרחות. ביקשתי לדעת מה עליי לעשות כדי לקבל אזרחות גרמנית, אילו מסמכים עליי להמציא. התשובה לא איחרה להגיע. אדם בשם מרטין גונתר שלח לי מייל תשובה. בתחילה לא הבנתי מה הוא רוצה. האנגלית המגורמנת, התוקפנית משהו, של עובדי השגרירות, אינה מצטיינת בבהירות דווקא. כפי שהתברר לי, המייל שלי, שאותו כתבתי בתמימות בעברית, תורגם ברשלנות לגרמנית, והמתרגם (גוגל?) התעלם מהעובדה שאבי אזרח גרמניה, והוסיף לי בשרירותיות כמה אחים בעלי אזרחות גרמנית. מרטין גונתר בישר לי באדיבות קרירה שעליי לשלוח את תעודות האזרוח של אחיי ואת תעודת הלידה שלי, מתורגמות לגרמנית ומאושרת ע"י נוטריון. הוא מצדו "יחזור אלי בהמשך".

אני אין לי אחים. לכתוב לגונתר שהתרגום שבידיו שגוי – את זה לא כדאי לעשות. ההיסטוריה מלמדת לא להתחצף לביורוקרט גרמני. הגרמני מתענג על הביורוקרטיה שלו, גאה בה ומשרת אותה בהערצה. חריצות הפקיד – נחת לאומה. "נחת האומה – נחת של גויים", הייתה אומרת סבתי מרגוט, שעזבה את מינכן בתחילת שנות ה-30 והשתקעה בבנימינה. אם כן, החלטתי לשלוח לו את תעודות האזרוח של אבי ואת תעודת הלידה שלי. יהיה מה שיהיה. היכן שהוא, במעבה הביורוקרטיה הגרמנית, מאופסנת כעת ההתקשרות ביני לבין עובד שגרירות גרמניה, מר מרטין גונתר. זה טוב, אני חושב. מסמך כנגד מסמך, מסמך כנגד חיים, מסמך כנגד עצבות ובדידות, הדם שלי ודם הרייך נאחזים זה בזה, ומשהו חדש, מפחיד, נוצר.

שריפת יהודים בזמן המגפה השחורה. תחריט גרמני, נירנברג, 1493

אני חושב שטוב תעשה גרמניה אם תאזרח אותי, הדבר יועיל לשנינו באותה המידה. הנה, כמחווה ראשונה מצדי, אני מפרסם בבלוג קטע רלוונטי מתוך הרומן "לוטה בויימר", מאת תומס מאן, בתרגום צבי ארד. הרומן מגולל את ביקורה של שרלוטה קסטנר, הגיבורה החיה והקיימת של "ייסורי ורתר הצעיר", בויימר, ארבעים שנים אחרי פגישתה האחרונה עם "ידיד נעוריה", המשורר גתה. בחלקו האחרון של הרומן נערכת סעודה חגיגית, ובמהלכה פותח המשורר במונולוג על אודות מאורע שאירע לפני שנים רבות בעיר אֶגֶר (בספרות היהודית הרבנית, מוכרת אֶגֶר בשם ערלוי, בעקבות שמה הגרמני – Earlu):

אחר כך, בהנמכת קול, בשפתיים משורבבות ובפָנים אומרות אסון, שהיה בהן גם משהו אֶפּי-מבדח, סיפר כפי שמספרים לילדים משהו מפחיד, על ליל-דמים שראתה עיר מופלאה זו בימי הביניים המאוחרים, ליל פרעות ביהודים שנסחפו אליו תושבי המקום פתאום, כמו מתוך עווית, והכרוניקות העתיקות מספרות על כך. רבים מבני ישראל ישבו באֶגֶר, ברחובות רבים שהוקצו להם, ושם עמד גם אחד מבתי-הכנסת הנודעים ביותר שלהם ליד בית מדרש גבוה, היחיד בגרמניה. יום אחד קם נזיר מן היחפים, שהיה בעל כושר דיבור כובש ומלהיב, תיאר בדרשתו את ייסורי-ישו בצורה מעוררת רחמים, והציג בזעם את היהודים כאשמים באסון זה; חייל צמא-מעשים, שהתרגש מאוד מהדרשה, קפץ אל המזבח, תפס בצלב וקרא: "כל אדם נוצרי ילך אחרי!", ובכך הטיל את הניצוץ אל לב ההמון הנוח להתלקחות. ואכן הלכו אחריו, ובחוץ הצטרפו אנשי-אספסוף מכל המינים, וברחוב היהודים התחילו ביזה ורצח, שלא נודע כמותם; היהודים האומללים נדחקו אל סימטה שבין שני רחובות ראשיים ושם נטבחו, ומסימטה זו הנקראת עד היום "סמטת-הרצח" זרם הדם כנחל. נמלט מטבח זה יהודי אחד בלבד, על ידי כך שנדחק לתוך ארובה, עד יעבור זעם. לאחר שהושב השקט על כנו בעיר המתחרטת, שאגב נענשה קשה על המאורע בידי קיסר רומא קרל הרביעי, הוכרז היהודי חגיגית כאזרח אֶגֶר.

"כאזרח אֶגֶר!" קרא המספר. "מעתה הריהו משהו, וכאילו זכה בפיצוי נהדר. ודאי אבדו לו אישה וילדים ורכוש וכל הקרובים והידידים, כל הקהילה, שלא לדבר על המחנק בארובה שבילה בה שעות איומות. עירום וחסר כל עמד כאן, אבל היה אזרח אֶגֶר, ואפילו גא על כך. האם עמדתם על טיבם של בני אדם? כאלה הם. בשמחה הם מניחים לתאווה ולמעשים המחרידים ביותר להשתלט עליהם, ולאחר שנצטננה רוחם הם נהנים גם ממחוות הנדיבות המתחרטת, ומאמינים כי בכך כיפרו על הנבלה – ויש בזה משהו מרגש ומצחיק כאחד. ואין הציבור מדבר על המעשה אלא על האירוע בלבד, ורואה התפרצויות כאלה בעין יפה יותר מאשר את אירועי הטבע שאין עליהם שליטה, שכן מקורם במצב הנפש של התקופה; וכן הוא רואה את ההתערבות המאחרת לבוא בבחינת מעשה-צדקה של ההומאניות המצויה תמיד, עליונה על הכול ומתקנת את העוול; במקרה שלנו הרי זה מלך רומא, המציל את כבוד האנושות כיד יכולתו, מצווה לחקור את המקרה החמור ומטיל על העירייה האחראית קנס כספי."

… אופי היהודים וגורלם הוסיפו לשמש שעה קלה נושא שיחתו…

גיתה - דיוקן מאת יוזף קרל שטילר

גיתה – דיוקן מאת יוזף קרל שטילר

המונולוג ששם תומס מאן בפי גתה, כנראה שאינו מדויק מבחינה היסטורית. יהודים אמנם מוזכרים בכרוניקות של אֶגֶר (כיום בהונגריה) עוד מימי הביניים, אך התיישבות מסודרת של יהודים בעיר החלה רק ב-1840, לאחר שהפרלמנט ההונגרי אישר התיישבות של יהודים בערים. ברשימות הפוגרומים הענפות שמצאתי באינטרנט, לא נזכרת אֶגֶר כלל. ואולם, למרבה הזוועה, התברר לי שהטבח המתואר ברומן, קרם עור וגידים ונעשה למציאות איומה. בחודש מאי, 1944, חמש שנים בלבד לאחר פרסום הרומן "לוטה בויימר", נתן הכובש הנאצי הוראה לרכז את יהודי אגר בגטו שהוקם במרכז העיר. ב-15 במאי הסתיים ריכוזם של 1,620 יהודים בגטו, ובשמיני ליוני, לאחר מסע מייסר בן 26 קילומטרים, הועמסו היהודים המותשים על קרונות בקר ונשלחו לאושוויץ. רק בודדים שרדו את מחנה ההשמדה, ועם סיום המלחמה, שבו לעיר. אני תוהה אם מאן שמע על גורל יהודי אגר. אני מתקשה להאמין בכך, אבל אילו שמע, לא היה מופתע. הנה מה ששם בפי גתה בפרק השביעי של הספר:

"מאוסה דבקותם (של הגרמנים) בערפל ובשיכרון ובפראות הגסה; מצער הדבר, שהם מתמכרים באמון לכל נוכל משולהב, הפונה אל רגשותיהם השפלים ביותר, מחזק אותם במידותיהם המגונות, ומלמד לראות את הלאומיות כהתבדלות ופראות; עלוב הדבר, שהם רואים את עצמם גדולים ונהדרים כשאבד כבודם עד היסוד, ומבטים מרים ומרושעים הם שולחים באנשים, אשר הזרים רואים בהם את גרמניה ומכבדים אותם. איני רוצה כלל לפייס אותם. אין הם אוהבים אותי כלל. יפה, גם אני איני אוהב אותם, ואם כן – פרענו חשבון."

מודעות פרסומת

Read Full Post »

ישבתי בשיעור ליד הדר החכמה שלוקחת קורס בשירה אנגלית. היא פרסה על שולחן שלפניה כמה סונטות נאות שבמרכזן ה-Rose האנגלי הבתולי, העדין והבלתי נמנע. זו הייתה הזדמנות פז להתקשקש איתה קצת ולצלוח בהנאה מסוימת את ים הגנרטיביות הפורמליסטית של השיעור. שאלתי אותה אם היא מכירה את השושנה והזמיר (או השושן והזמירה או מה-לא) של ויילד ואיך שהשאלה ניתקה מפי נזכרתי במלאכים האדומים של פוקה שכאילו הפשיטו את עורם, ומיד אחר כך, בהמנון המֶדְיֶוָלִי היפהפה לבתולה הקדושה, "There is no rose of swych vertu".

ז'אן פוקה (Jean Fouquet) - בתולה וילד

כשחזרתי הביתה ישבתי ותרגמתי אותו להנאתי. התרגום מגושם אך יש בו עדינות מסוימת שיפה בעיני. הנה המקור והתרגום, וגם לינק לביצוע יפה-יפה ונוגע ללב של sinfonye (ויויאן אליס היא הזמרת):

There is no rose of swych vertu
As is the rose that bare Jhesù
Alleluya

For in this rose conteyned was
Heven and erthe in lytle space
Res miranda

There is no rose of swych vertu
As is the rose that bare Jhesù
Alleluya

Be that rose we my weel see
That he is God in persones three
Pari forma

There is no rose of swych vertu
As is the rose that bare Jhesù
Alleluya

תרגום:

אין כשושן זה רב מעלות ונפלא,

שאת משיחנו ישוע נשא

ובשושן זה כרוכים השניים,

גם ארץ גם שמיים

ובעדו יחזו עיניים בפליאה,

שהוא אלוה בשלושה

ושרו שרפים לרועים,

הללו שהדי שבמרומים

מאחור נותיר חדוות- בשר גשמית,

ונלכה אלי לידה פלאית.

=====================================

הא! בהחלט לידה פלאית! והנה הקישור ליוטיוב:

 

Read Full Post »

תמונה, או יותר נכון, סיפור קצר מתוך "זרמו דמעותיי, אמר השוטר" (Flow my tears, the policeman said") מאת פיליפ ק. דיק. תרגום שלי.

"הדבר המביך ביותר שקרה לי בחיי," אמרה מארי אן, "היה כשאמא שלי באה לבקר אותי. אתה מבין, אמא שלי הייתה חולה מאוד, הייתה לה מחלת כליות, מחלת ברייט. כשהייתי ילדה היא הייתה מתאשפזת כל הזמן, והיא לא הפסיקה לדבר על זה. היא הייתה אומרת: 'אני הולכת למות ואת עומדת להצטער על זה' – כאילו זו אשמתי שהיא חולה – ואני באמת האמנתי לה, באמת האמנתי שהיא עומדת למות. אבל אז גדלתי ועברתי לגור הרחק ממנה. היא עדיין לא מתה, ואני, פחות או יותר, שכחתי ממנה. היו לי את החיים שלי ואת העיסוקים שלי, ובאופן טבעי שכחתי ממנה וממחלת הכליות המחורבנת שלה.

ואז, יום אחד, היא באה לבקר. לא בדירה הזאת אלא בדירה הקודמת שלי. היא ממש עלתה לי על העצבים. היא ישבה כל היום במטבח והתלוננה על הכאבים שלה ועל המחלות שלה, שוב ושוב, בלי הפסקה, עד שלבסוף אמרתי 'אני חייבת ללכת לעשות קניות לארוחת ערב' וקמתי ללכת. אמא הלכה איתי, או יותר נכון, צלעה לצדי, ובדרך לחנות היא סיפרה לי את החדשות הגדולות שלה: עכשיו שתי הכליות שלה לא מתפקדות, והרופאים אומרים שחייבים להסיר אותן, והיא נוטה להסכים איתם, והם ינסו להשתיל לה כליות מלאכותיות, אבל זה בטח לא יעזור. אז היא מספרת לי את זה, עד כמה גרוע המצב שלה, והיא באמת עומדת למות עכשיו, כמו שתמיד אמרה…

גווידו רני – אם האמן

"פתאום הבטתי סביבי. הייתי בסופרמרקט, ליד דלפק הבשרים, והמוכר הנחמד כל כך, שאני מכירה, ניגש אלי לומר שלום, ושאל אותי 'מה תרצי היום?' ואני עניתי 'אני רוצה פשטידת כליות לארוחת ערב'. זה היה נורא מביך.

'פשטידת כליות גדולה,' אמרתי, 'פשטידה פריכה, עסיסית, עשירה, מלאה במיצים נחמדים.'

'לכמה אנשים את מגישה?' הוא שאל.

אמא שלי נעצה בי מבט מבוהל. באמת שלא ראיתי איך אני יוצאת מהמצב הנורא הזה שהכנסתי את עצמי אליו. לבסוף קניתי את פשטידת הכליות, אבל הייתי צריכה ללכת בשביל זה עד למעדנייה. היא הגיעה בקופסה אטומה, ישר מאנגליה. אני חושבת שהיא עלתה לי ארבעה דולר. היא הייתה טעימה מאוד."

Read Full Post »

תמונה מתוך "זרמו דמעותיי, אמר השוטר", (Flow my tears the policeman said) רומן מאת פיליפ ק. דיק. תרגום שלי (לא מאוד מושקע).

"אהבת את מוניקה בּף?" שאלה רות.

"בטח."

"אני לא מבינה איך יכולת."

"יש הרבה סוגים של אהבה." אמר ג'ייסון.

"כמו הארנב של אמילי פאזלמן," אמרה רות והביטה בג'ייסון. "אישה שפעם הכרתי, נשואה, אימא לשלושה ילדים. היו לה שני חתלתולים קטנים והיא החליטה לגדל ארנב, אחד מאותם ארנבים בלגיים גדולים ואפורים שמדלגים על רגליהם האחוריות הגדולות… בחודש הראשון הארנב חשש לצאת מהכלוב שלו. הוא היה זכר, אני חושבת, ככה חשבנו כולנו. אחרי חודש הוא כבר היה יוצא מהכלוב ומדלג בסלון. אחרי חודשיים הוא למד לעלות במדרגות ולגרד בדלת חדר השינה של אמילי כדי שתקום ותאכיל אותו. הצרות התחילו כשהוא התחיל לשחק עם החתולים. הוא לא היה חכם כמו החתולים."

"לארנבים יש מוח קטן יותר." אמר ג'ייסון.

אלברכט דירר - ארנבת

"פחות או יותר," אמרה רות. "על כל פנים, הוא העריץ את החתולים וניסה לעשות את כל מה שהם עשו. הוא אפילו למד להשתמש בארגז חול שלהם. הוא תלש ציציות פרווה מהחזה שלו ובנה להם קֵן מרופד מאחורי הספה. הוא רצה שהחתלתולים ישבו בו, אבל הם סרבו. הסוף שלו, פחות או יותר, הגיע כשניסה לשחק תופסת עם רועה גרמני שאישה אחת הביאה לבית של אמילי. אתה מבין, הארנב נהג לשחק בתופסת עם החתולים ועם אמילי פאזלמן והילדים שלה, הוא היה מסתתר מאחורי הספה ופתאום פורץ החוצה בריצה מהירה וטס במעגלים. כולם ניסו לתפוס אותו אבל על פי רוב לא הצליחו והוא היה חוזר למחבוא שלו, מאחורי הספה, לשם אף אחד לא ניגש אליו. אבל הכלב לא הכיר את חוקי המשחק, וכשהארנב רץ חזרה אל מאחורי הספה, הכלב המשיך לרדוף אחריו ונשך אותו, נעץ את מלתעותיו בגבו. אמילי הצליחה לשחרר את הארנב מאחיזת הכלב ולהוציא את הכלב החוצה. הארנב היה במצב קשה.

הוא החלים, לבסוף, אבל מאז הוא פחד מאוד מכלבים. הוא ברח בכל פעם שראה אחד, אפילו אם הבחין בו מבעד לחלון. והוא נהג להסתיר את גבו מתחת לווילון. לא נשאר לו שיער במקום שבו נשך אותו הכלב והוא התבייש נורא. אבל מה שנגע כל כך ללב אצלו היה שהוא דחף את עצמו אל מעבר ל… איך לומר? לפיסיולוגיה שלו? הוא דחף את עצמו אל מעבר למגבלות הארנביות שלו, הוא ניסה להיות ברייה מפותחת יותר, כמו החתולים. הוא רצה להיות איתם בכל שעה, לשחק איתם כשווה מול שווים. זה הכול, בעצם. החתולים לא היו מוכנים לרבוץ בקן שהוא בנה להם והכלב לא הכיר את חוקי המשחק ותפס אותו. הוא המשיך לחיות עוד כמה שנים.

מי חשב שארנב יוכל לפתח כזאת אישיות מורכבת? אם היית יושב על הספה שלו, שבה היה נוהג לשכב, הוא היה בא ודוחף אותך קצת. אם לא היית קם הוא היה נושך אותך. תראה את השאיפות של הארנב הזה ותראה לאן הוא הגיע בחיים הקטנים שלו. זה היה חסר תקווה, אבל הוא לא ידע את זה, או שאולי הוא כן ידע אבל העדיף להמשיך לנסות. אני חושבת שאף על פי כן, הוא לא הבין. הוא פשוט רצה את זה מאוד, זה היה הכול בשבילו. הוא אהב כל כך את החתולים."

"חשבתי שאת לא אוהבת בעלי חיים", אמר ג'ייסון.

Read Full Post »

לקוראי וקוראות אבק היקרים, טראומה מודה לכם על ההתעניינות חסרת התקדים בבלוג ומקדישה לכם את החלום הבא: אני מגיע לרסיטל של סוזי והבנשיז במרכז ענב על גג גן העיר. אני נרגש מאוד, אך עם כניסתי לאולם הקטן אני מקבל חדשות מטרידות. מתברר שדורלקס סדלקס יחממו את המופע, שכלל לא ברור אם יתקיים. אני נדרך. ידוע לי היטב מנהגו של דרומר להשליך עופות קפואים על הקהל. אני מתכווץ ומתכופף ומהבמה אכן מתעופפים עופות…

אבל – למרבה ההקלה, העופות רכים וטריים וגם הקפואים שבהם נוחתים ברכות על הקרקע ומקרקרים בשלווה. גם דגים קפואים מושלכים לחלל האולם ומתעופפים להם סביב-סביב, דגים בכל הצבעים ומכל המינים. "ממש כמו בפריז" אומרת X העומדת לצדי. אני מסכים. "רק לפני שבוע חזרתי משם", אני אומר ושולף מהכיס חתיכת גבינה כחולה. הגבינה נושמת לרווחה ומגרגרת בכף ידי. סוזי עולה על הבמה אך מיד יורדת. מישהו ממלמל דבר מה על דידרו. אני יורד ללובי, יש שם תערוכה קטנה של פרגונר.

אני מתעורר רעב.

פיטר ברויגל האב - נפילת המלאכים המורדים, פרט.

אירוסילה, כלומר: "המוזרה", מגיעה לבקר את הפיה אמת. דֶני דידרו מתאר אותה, את מלבושיה ואת הביקור עצמו. תרגום: ארזה טיר-אפל רויט. הקלדה: אני.

האשה השנייה: "אירוסילה היתה גבוהת קומה למדי, ללא איזון במידותיה: היו לה רגליים ארוכות בקצה ירכיים ארוכות, והן שיוו לה מראה של גמל שלמה, בעיקר כשישבה. מחוסרת מותניים היתה. זרועה האחת עגלגלה, השנייה כחושה; ידה האחת כעורה ומעוותת והשנייה יפה למראה; רגלה האחת קטנה ועדינה בתוך נעל גדולה מרופדת, רגלה השנייה גדולה ועקומה ונדחקת לתוך נעל קטנטנה, אך מילא: באופן זה היו לה שתי נעליים זהות. כתפה הימנית התרוממה מעט יותר מן השמאלית, אך מבנה חסון ותרגילי גוף מזערו את חומרת המום. לחייה היו סמוקות אך עור פניה נותר ללא גוון; עין אחת כחולה והשנייה אפורה; אף ארוך ומחודד; פה שובה לב כשצחקה, אך לצערם הרב של מי שביקשו את קרבתה, עברו עליה ימים נוגים בלי שתדע למה ומדוע, שכן היא סירבה לייחס זאת להבל הליחות או לעצבים.

היא לבשה שמלה מסאטן ורוד עם עיטורים סגולים; עטתה עליה גלימה מקטיפה כחולה עטורה סלסלות; ענדה סרט שזור יהלומים ועליהם תליון מהודר בדמות חסודה, שזה עידן ועידנים לא ענדו כמותו; עגיל משובץ אבני ברקת יפות עד מאוד היה תלוי על אוזנה הימנית ופנינה מן המזרח על השמאלית; נוצה ירוקה היתה תקועה בכובעה שצדו האחד היה מורם, דמוי פרפר, וצדו השני מושפל, דמוי מצנפת. בידה אחזה מניפה עצומת ממדים. הנה כך, לבושה ועדויה, הופיעה לעינינו אירוסילה."

אשת הסולטאן: הפנינה באוזן שמאל מיותרת.

האשה השנייה: "היא ברכה את הפיה לשלום בלי להביט בה, השתרעה ללא בושה על כורסה מלכותית, שלפה מכיסה משקפת תיאטרון שלא עשתה בה כל שימוש, שרבבה אל תוך שיחה רצינית מאוד שלוש או ארבע מלים מחוצפות או מבדחות, הלעיגה על עצמה ועל שאר בני החבורה ועזבה את החדר."

לילה טוב לכולם. בצד שמאל הוספתי קישור לאתר של "אבק", כדי שתמצאו את דרככם חזרה לדרך המלך.

Read Full Post »

הפעם לא חלום אלא הזיה, ולא שלי אלא של מישהו אחר. מתוך Brief chronicles of the time, כרך ראשון מתוך אוטוביוגרפיה בשלושה כרכים מאת אלכס ארונסון. התרגום שלי.

פדרו דה מנה – מרים המגדלית

התקפי הקדחת הופיעו באופן לא צפוי. היו מהם שארכו שתים עשרה שעות והיו שלא התפתחו לגמרי וחלפו כלעומת שבאו. בפעם אחת החרוטה היטב בזכרוני, באו הרעידות המבשרות את ההתקף בעיצומו של משחק קלפים בבית בנו של המשורר. פרשתי לאחת הפינות בחדר האורחים והעמדתי פנים שאני עייף מכדי לשחק. ישבנו על הקרקע, על גבי שטיחים רכים, וגופינו שעונים על כריות משי צבעוניות. אלה שישבו בסמוך למארח דיברו במרץ ובקולי קולות על המלחמה, על האינפלציה הממשמשת ובאה, על אי-הסדרים בסניף הדואר המקומי. הללו היו תקיפים וכרסתניים, תמיד סבאו יתר על המידה, וכל אימת ששינו את תנוחתם ועברו מכרית אחת לאחרת היו מגהקים בלא רסן. הם הציעו למארח סיגריות אמריקניות שהביאו במיוחד לרגל האירוע מכלכותה ועמדו על כך שייקח לו את חבילת הסיגריות בשלמותה. מלצרים לובשי מדים ויחפים הגישו עלי בֶטֶל ומשקאות קרים מבושמים. שחקני הקלפים הכרסתניים נטלו להם מן העלים ולעסו אותם בתאווה וברעש גדול.

מפינת החדר שבה ישבתי יכולתי להאזין לשיחתם, לגיהוקי שביעות הרצון שלהם ולויכוחים שהתגלעו ביניהם פעם בפעם. לצדי הימני ניצב בודהה גדול עשוי ברונזה שעיניו הסומות פונות לידיו השלובות בחיקו. לשמאלי הייתה מדונה וילד, נפלאה, מגולפת בעץ מצהיב ונתונה בתיבת זכוכית. הרמתי מבטי למאוורר התקרה והבחנתי שהנה הוא סובב במהירות גוברת והולכת, עד שמראות וצלילים צצים ועולים ממנו בדייקנות מחרידה. לנגד עיני נגלתה סמטה צרה שפסולת מפוזרת בה, וכלבים משוטטים מתהלכים בה ומחפשים צל ללא הועיל. קולות רבים בשלל מנעדים ביקשו כסף, התמקחו והתווכחו. מעבר לפינה הגיח קבצן חסר שיניים, ידו מושטת לפנים והוא צועק משפט קצר שהדהד בחום צהרי היום. היה מדקלם טור מ"ארץ השממה" לט"ס אליוט, ומידו המושטת לפנים נשרו הערות שוליים שהוסיף אליוט לפואמה שלו. הכלבים עטו על הרשימות וקרעו אותן לפיסות קטנטנות והרוח פיזרה אותן בסמטה. ככל שהרחקתי לכת העמיקה העלטה והלכה עד שהגעתי לבסוף לדרך אדומה ומאובקת שהובילה לגבעות שמהן באו האבוריג'נים. ראיתי המון לפידים נעים בחשכה. מעל ראשי טס מטוס וצנחנים קפצו ממנו ונחתו על הכריות הצבעוניות שמסביבי. הבודהה פקח את עיניו ושילח בי מבט מוכיח ורך. המדונה יצאה את כלוב הזכוכית שהייתה נתונה בו וחצתה בחשאי את החדר מבלי שהבחינו בה הקלפנים המגהקים. פרלוד של באך התנגן לו אי שם בסמוך לתקרה. הוגש לי משקה קר. גמעתי אותו בלגימה אחת ויצאתי את החדר, בלתי נראה.

Read Full Post »