אני חושב על הפתעות. ההפתעה נעוצה בפער בין הציפייה לתוצאה. האם אדם יכול להפתיע את עצמו? כן, אני מניח. אם הוא ציפה מעצמו להתנהגות אחת וקרתה התנהגות אחרת, אז הנה, הפתעה. ההפתעות האלה הן רוב הזמן הפתעות לרעה. יש אנשים שעבורם כל הפתעה היא לרעה. זו טענה מפתיעה? האם סימפוניית ההפתעה של היידן מפתיעה? אולי. אם שומעים אותה בפעם הראשונה, בלי לדעת מה שומעים, כלומר בלי לדעת שהכותרת של הסימפוניה היא "הפתעה". כי אז הציפייה שלנו היא "הפתעה", וכשבאה ההפתעה אנחנו יותר מרוצים מאשר מופתעים. ההפתעה בסימפוניית ההפתעה מרגיעה אותנו במקום לערער אותנו, אנחנו יודעים שהכל בסדר, שהכל פועל כמו שצריך, שהתווים נכונים, שמנגנים אותם היטב, שאנחנו, בקהל, מגיבים היטב להפתעה. קופצים ב"בום". בואו ננסה לחשוב מה יקרה אם אנחנו מוזמנים הערב לקונצרט. מנגנים את סימפוניית ההפתעה של היידן. אנחנו שמחים לקראתה. אנחנו מתיישבים בהיכל התרבות והתזמורת מתחילה לנגן, והנה כבר מגיע הפרק השני ואנחנו נדרכים בפיאניסימו, והנה היא תבוא עכשיו, ההפתעה, אבל היא לא באה. הפיאניסימו הופך לפיאניסיסימו ואז המוזיקה פשוט נעלמת, והנגנים יושבים רפויים בכסאות שלהם עם הזנבות פינגווין שלהם ומביטים עלינו עייפים ותמהים, והמנצח הקשיש מסתובב לקהל, והוא נראה כבר חצי מת, והוא גוסס וזועף והוא כאילו מסנן לנו "קיבלתם את ההפתעה המחורבנת שלכם כבר?", ואיש לא מוחא כף, והסדרנים לא פותחים את דלתות היציאה, ואנחנו נותרים לנו ככה בכיסאות האלה של היכל התרבות חסרי אונים, חסרי ישע, כמו טמבלים, מבולבלים והמומים, וגם מבוישים.
בזמן האחרון אני עושה על עצמי מן ניסוי בכפייה שכזה. אני מאזין לסונטות לצ'מבלו של סקרלטי, אך ורק לסונטות לצ'מבלו של סקרלטי, מבוצעות אך ורק בצ'מבלו, אך ורק בידי סקוט רוס המנוח. אך ורק. זה נמשך שבוע הניסוי הזה, וכרגע קשה לי לראות את סופו. האופק רק מתרחק. רוס הקליט את כל הסונטות של סקרלטי, יותר מ-30 דיסקים. שלושים וארבעה דיסקים ליתר דיוק. 555 סונטות. מעניין אם דומניקו כיוון למספר המיוחד הזה. מעניין אם היו לו רעיונות לסונטה מס' 556, אבל הוא אמר לעצמו, עזוב, תשאיר את זה ככה, זה מספר יפה. סקוט רוס הקליט את כולן. הקליט ומת. הוא מת מאיידס. הוא מת מאיידס ב-1989 בבית שלו בצרפת, ב-אסס (Assas), בדרום צרפת, ליד מונפלייה. הוא עבר להתגורר שם בגלל צ'מבלו. בגלל צ'מבלו נהדר מן המאה ה-18 השמור בשאטו ד'אסס, שגילהּ כגילו של הצ'מבלו הנהדר. רוס עבר לאסס בגלל הצ'מבלו הנהדר ומת שם מאיידס, ב-1989. לא היה לו אז ביטוח רפואי. הוא התחיל להקליט את הסונטות ביוני 1984. שמונה עשר חודשי הקלטות. יותר מ-8000 טייקים. הוא כבר ידע שהוא חולה, הוא ידע שהמחלה הזאת תהרוג אותו. הוא לא עשה ביטוח רפואי. הוא הקליט 555 סונטות של סקרלטי בשמונה עשר חודשים, בשיתוף עם רדיו צרפת. ב-1985 ציינו בעולם 300 שנים להיוולדו של סקרלטי, וכבר אז ידע רוס שהוא חולה. המחלה דגרה בגופו, לבלבה לאט לאט. מעניין אם ידעו ברדיו צרפת על המחלה של רוס. מעניין אם מישהו באסס ידע. בטח ידעו משהו הכפריים הזקנים באסס. הכלבים שלהם יכלו להריח את המחלה. כלבים מריחים מחלות. הכפריים הזקנים האלה, בני אסס, יודעים לזהות חולים. כמובן, הם לא ידעו שזה איידס. לא ידעו אז מה זה איידס, בטח לא בדרום צרפת, באסס, בסמוך למונפלייה. אבל הם בטח ידעו שהאמריקאי המוזר, המזוקן, גוסס להם בכפר. גוסס להם בשאטו ד'אסס, על הצ'מבלו הנהדר.
סופוניזבה אנגוויסולה (Sofonisba Anguissola), דיוקן עצמי, מנגנת בקלאוויקורד (או וירג'ינל).
לפני כמה ימים קראתי מאמר בניו יורק טיימס: מחקר חדש טוען שכל שעת צפייה בטלוויזיה של אדם בוגר (מעל גיל 25), מקצרת את חייו ב-22 דקות בממוצע. כלומר, אדם הצופה בממוצע כשש שעות טלוויזיה בכל יום – זמן עצום, אך אפשרי לגמרי, בתנאים מסוימים – מאבד מחייו חמש שנים תמימות (מהסוף, יש לומר. בכל זאת, דין חמש שנים מהעשור השמיני לחיים, עשור החיתולים והדמנציה, אינו כדין חמש שנים מהעשור השלישי לחיים, עשור הטַפֶּשֶׁת והעור-המתוח).
החוקרים הנכבדים בוודאי ישבו שעות ארוכות מול צג המחשב בזמן עריכת המחקר. הם טוענים שהבעיה העיקרית עם הצפייה בטלוויזיה נעוצה באופי ה"יוֹשְׁבָנִי" של הפעולה (ובלשון הציורית של המדענים: its sedentary nature), הצופים אינם נוהגים לצפות בטלוויזיה בעמידה או ריצה, אלא כשהם שרועים על ספה, לעתים תוך כדי אכילה נמרצת, אך ברוב המקרים באפס פעילות או פעילות קרובה לאפס (שיהוק, פיהוק, הפלצה).
השידוך הזה בין טלוויזיה למוות קורץ לי, לא אכחיש. השניים אחוזים זה בזה. החיים נדמים לי לפעמים כחדר המתנה אימתני לפגישה בלתי נמנעת עם המוות. חדר המתנה בלי כל עדיפות דרמטית על, נאמר, תור לשיננית. המעבר מקיום לאי-קיום סתמי ופתאומי, והדרך מבלוך לקריית שאול – 22 דקות היא אורכת, כשהתנועה נוחה. תל אביב נדמית לפעמים למחנה ארעי שבו ממתינות הבריות לאִכְלוּסָן הסופי בעיר האמיתית, עיר הקברות. פינוי פיצוי. 22 דקות – זמן קצר מדי, מעורר אכזבה כמעט, מחיר מבצע. נעשה עוול לטלוויזיה בניו יורקר, חייבים לומר זאת! חשבו למשל כמה עולה לנו שעת פגישה עם רע או מכר? כמה חוסר נעימות, כמה מבוכה הייתה כרוכה מאז ומעולם בפגישה עם "חברים" שכאלו, בריות קטנוניות שמגלות נמרצות יוצאת דופן להכפיש אותנו ולהלבין את פנינו ברגע שהן נפרדות מעלינו, וזאת לאחר שנאלצנו לסבול את נוכחותן הדביקה והמעיקה למשך שעה או שעה ומחצה. מי יכחיש שעם שפע אמירותינו הנמלצות בזכות ערכי הרעות ויתרונות החברות, הרי בשעת מגע ממשי-מוחשי עם חברים, אנו חשים תדיר ובלי משים רגש של דחייה.
ילד נושף בגחלת כדי להדליק נר - אל גרקו
ואין שום צורך אמיתי בהבהרת אותו יסוד דוחה באישיותו ובמהותו של החבר, יהיה אשר יהיה. אדרבא, אנו חשים בו בבהירות רבה וסובלים ממנו סבל רב בכל מפגש ומפגש. חברינו, ובמידה מסוימת, יש להודות, גם משפחתינו, ממררים את חיינו ומאיצים את קצנו, ולחלק ניכר מאיתנו לא נותר אלא המפלט היושבני הנהדר הזה, ו-22 דקות לשעה זו עסקה כלל לא רעה בעבורנו. ידוע שהנאות החיים הקטנות נעשות לעיקר כשערכם של החיים עצמם מתדלדל. הנה עכשיו, כשבחוץ משתוללת הפגנת המונים, הפגנת המיליון, אני ספון בביתי והטלוויזיה פתוחה. אני שומע את הקולות החזקים מבחוץ. אני מרגיש נורא, אבל ארגיש עוד יותר נורא אם אצא החוצה ואצטרף למפגינים. אני צופה בחדשות. ישראל כץ מקבל הרבה יותר מדי זמן מסך. לא סותם את הפה. אני עובר לערוץ הקניות. בחירה נוראה ברגעים כאלו. לא מוצאת חן בעיני הספה שהם מוכרים, וגם עולה הרבה, הרבה יותר מדי.
אבל הטלוויזיה, חברה יקרה, מחפשת תמיד בחריצות ובדייקנות לקלוע לטעמי, להוטה לרצות אותי, היא כלל אינה מבקשת לקצר את חיי, אדרבא, היא רוצה שאצפה בה לנצח! הנה אני שוב נקלע לערוץ מצו, הפקה נפלאה של ההולל לסטרווינסקי ואודן. נראה כמו הסט הוותיק והיפה של דייוויד הוקני. נפלתי על האריה הכפולה של אן טרולאב, "אין חדש מטום", אני חושב שזו מיה פרסון ששרה. המוזיקה גדולה, ברור, אבל גם המילים, הן יפות כל כך, נוגעות כל כך ללב במיומנות המצחיקה שלהן, משכיחות לרגע את קריאות ההמון שעדיין נשמעות ברחוב. הנה הן:
I go, I go to him.
Love cannot falter,
Cannot desert;
Though it be shunned
Or be forgotten,
Though it be hurt,
If love be love
It will not alter.
O should I see
My love in need,
It shall not matter,
What he may be.
Time cannot alter
A loving heart, an ever loving heart.
פרסון שרה נהדר, יפה כמעט כמו קירקבי. יורובסקי מנצח מעט בהיסוס. אני מרשה לעצמי להביע דעה ביקורתית. הטלוויזיה סובלת הכל, לא איכפת לה ממעט ביקורת, היא מעודדת אותה, היא מבקשת אותה. היא רוצה שאגביר, אנמיך, אושיט יד לשלט, אחפש ערוץ אחר, היא מרצדת בהבנה כלפי התיעוב שלי לערוץ 10 ולערוץ 2. בנמרצות היא מגישה לי, משרתת נאמנה שכמותה, עוד ועוד אפשרויות. ערוץ 1 מדווח בשקופית על 400 אלף מפגינים נכון לשעה זו, ובשקופית קטנה יותר – כמה עשרות חרדים מפגינים בי-ם נגד פתיחת איזה כביש בשבת. אני חוזר להולל לכמה רגעים. אבן גבירול השתתק קצת, אני יכול להתחיל להירגע. אני חושב שהייתי בדיכאון קודם. יש לי את הסיבות שלי.
הטלוויזיה – חברתו הטובה ביותר של הקשיש, הנכה, חולה האהבה, הבודד, האידיוט, היא ממוססת את המרירות לכדי כלום, היא מרפה את העצבים המרוטים, מלטפת ביד לחה את הנפש העלובה, דוחקת את הזיכרון, מאיצה את השכחה, מפיגה את הדממה, מרצדת, מאירה בריצוד את החשיכה, אורה המפזז אינו נוטש אותנו גם כשאנו מפנים גב למסך, כשאנחנו קופצים לשירותים, למטבח או אפילו נאלצים לעזוב לשעה קלה את הבית, לסידורים, קניות או מפגש כפוי עם קרוב משפחה או מכר. המחשבה שלנו, השומן הרוטט, העור הרפוי – הכול מרצד בחוסר שקט, הנפש חסרה דבר מה וזעה חסרת מנוחה, העין ממצמצת מבעד למשקפי השמש, הזיעה מבצבצת על הגב, שוטפת את כפות הידיים, הדופק עולה, אני עוצר באמצע הרחוב, רטוב כולי, מוכה תימהון, מזועזע, סב על עקבותיי חזרה לכיוון הבית, הולך הליכה מהירה, רדוף מחשבות שווא, עיניי נעוצות במדרכה, דמותי השפופה מרצדת במעלה הרחוב, אני מגיע לבסוף לבניין ברחוב בלוך, מפשפש בתיבת הדואר השוממה, מטפס לקומה השלישית, נועל אחריי את דלת הכניסה ונושם בהקלה, הריצוד נרגע מעט, אני צולע לעבר המטבח, פותח את המקרר וסוגר אותו מיד, עומד בסלון בלי לעשות דבר, רפוי, תשוש, המום.
ילד נושף בגחלת כדי להדליק נר, בחברת קוף ושוטה - אל גרקו
"יצירה נחמדה", כך מכנה אלפרד איינשטיין את האריה "Alma grande, e nobil core" קכל 578, שחיבר מוצרט ללואיזה וילנב (Villeneuve), הדורבלה הראשונה שלו. האריה נועדה להשתלב באינטרמצו נשכח של צ'ימרוזה בשם "I due baroni di rocca azzurra". מוצרט בתמימותו היה סבור שהוא מחמיא לאינטרמצו, משפר אותו, אך כפי שקרה לא אחת, ה"שיפור" העלה עליו את חמתם של הקולגות, שלא אבו לראות את היהלומים של מוצרט מנצנצים בגאון מעל ליצירתם הדהויה. האינטרמצו אפוא נשכח, אבל היצירה הנחמדה ממשיכה להתנגן מדי פעם. היא הייתה פופלרית בעיקר בשנות ה-50 וה-60, אך גם היום חוזרות אליה מדי פעם הדיוות של ימינו (מגדלנה קוז'נה, אלינה גרנקה).
הגיבורה,מדאמה שמה (Madama), נותנת דין וחשבון תקיף למאזין לא נודע. "נפשות גדולות ולבבות אצילים", היא אומרת, "מאז ומתמיד רחשו בוז לאנשים כמוך." מדאמה היא אשת חברה משופשפת, אך ה-Grandeur שלה בוגד בה לא אחת, והיא נעשית פתטית שלא בידיעתה. היא רגילה בטקסים, בערבי גאלה, בקוקטיילים, היא יודעת כיצד לעורר כבוד, היא דורשת את הכבוד המגיע לה, אך לא אחת נשארת דרישתה תלויה באוויר. היא מבקשת מאנשי סודה למסור הודעה לאותו Ingrate: "תגידו לו שאני נאמנה לו, אבל שהוא אינו ראוי לסליחה, ושאני עוד אנקום את נקמתי בו…"
האריה כמובן קומית. ואצל מוצרט, ככל שהגיבורה נואשת יותר, ככל שהיא עומדת על כבודה ביתר עוז – כך, רחמנא ליצלן, מועצם האפקט הקומי. זו שעתה הגדולה של מדאמה, היא מגלה אצילות נפש נדירה, היא סולחת למנוול בראש מורם, אבל דווקא ברגע הגדול שלה התזמורת מלגלגת עליה בסתר, הבאסון מצחקק מאחור, האבוב לועג לה, המיתרים רוחשים מאיזו בדיחה שמדאמה לא שמעה או לא הבינה. פועל כאן מנגנון דרמטי עדין ומתוחכם ביותר, הגם ששכיח מאוד אצל מוצרט. איך אפשר לשחזר אותו על הבמה ביעילות? הנה שתי הצעות:
תרזה ברגנצה, התזמורת הלאומית של צרפת, מנצח – אויגן יוכום:
אלינה גרנקה, תז' הקונצרטחבאו, מנצח – מאריס יאנסונס:
רשמים: אני אוהב את שתיהן. ברגנצה הדאיגה אותי קצת בשורה השניה ("אני תמיד בזה לשכמותך.."), שאותה שרה ברכות ועם חיוך נבוך. היא אינה מבינה מה היא שרה? אבל בחלקה השני של האריה היא מעוררת חמלה רבה דווקא בגלל הלעג שעולה מהתזמורת (בניצוח המבריק של יוכום). האפקט הושג בשלמותו.
לגרנקה אין את הפינס ואת העמידה האצילה של ברגנצה (למי יש?), אבל היא יוצרת מדאמה אמינה מאוד, גאה, משולהבת ומעט עלובה. היא מוסיפה קולורטורה קטנה על "fida sono", קישוט שברגנצה נמנעת ממנו (ושאין בו צורך של ממש). יאנסונס לא חד כמו יוכום, והאפקט המבוקש מתעוות קצת, ההולנדים תומכים במדאמה ולא מצליפים בה. אולי זה קשור לאופי ההולנדי ההגון והמנומס. לצרפתים של יוכום אין כל בעיה להצליף בפרימה-דונה. אדרבא, הם נהנים מכך.
הכניסה לבנייני האומה בירושלים מזכירה טרמינל מפואר, המבט מחפש מאליו את לוח ההמראות והנחיתות, את שדרת החנויות נטולות המע"מ. אבל אין עדיין חנויות בבנייני האומה. יש ממלכתיות. זה האייר-פורס וואן של הבניינים, מרווח, מנוכר, משדר שררה ושלטון. כדרכה של ממלכתיות הוא עתיר בטון, מנוקב חללים-חללים, עצומים-עצומים, שאמורים להכיל את כל הפאר הגדוש והמיושן הזה, כמו ארון מצעי מיטה איכותיים שלא נפתח מאז שנות ה-70. הממלכתיות הישראלית מריחה מנפתלין, על בנייני האומה לעשות רושם על מנהיגים זרים, על חרושצ'וב וסאדאת וניקסון. חברתי פינטזה על שמפניה במבואה העצומה, אני קיוויתי למצוא קפה הגון.
הבניין מזכיר תיבה עצומה המונחת על צדה, על גבי דרגש קטנטן, ודלת זכוכית סוגרת עליה. בנייתו ידעה תלאות מרובות ונמשכה עשור שלם, העשור הראשון למדינה, כשבמרבית הזמן ניצב שלד התיבה נינוח, מביט על סביבותיו בשלווה, ריק מפועלים. חירבת אל-אומה, חורבן האומה, כינו אותו אז. אבל היום יש קפיטריה ויש שירותים, ומייד עם כניסתי למבואה העצומה החלו מעיי להתערבל, וידעתי ששירותים נקיים מאלה שבחירבת אל אומה, לא אמצא. אח"כ חזרתי ועליתי לתיבה הענקית והצצתי החוצה למה שחשבתיו כאכסדרה מרווחת למעשנים, אך לאחר שראיתי את בן דמותי השמנמן מביט בי בהשתאות, הבנתי שאני עומד מול מראה. כך מתוכננת התיבה: בלילה ניתן להשקיף מבחוץ לתוך קרביה המפוארים, אך מבפנים, המבט החוצה אינו צולח. מעין אולם מראות שכזה, כמו בוורסאי.
הגענו שעה ארוכה לפני תחילת המופע. זו הייתה הפעם הראשונה שלי במקום ושאלתי סביב על אודות האקוסטיקה שלו. קיבלתי תשובות חד משמעיות: זה לא חלל לקונצרטים, אלא לוועידות, לקונגרסים. ואכן, היום שמו הרשמי של חירבת אל-אומה הוא "מרכז הקונגרסים הבינ"ל בנייני האומה ירושלים – ICC". החלטנו לעשות סיבוב. עם השנים נוספו ל-ICC אגפים והיום הוא בנוי טלאי על טלאי, בסגנונות מרובים. אנחנו צועדים במסדרון ארוך ורחב ידיים, משובץ אבן ירושלמית. אני חושב על מקדש הורדוס העתיק, ה-ICC של ימי קדם. על הקיר תלויה כרזה עצומה ובה טקסט מקראי הכתוב כתב עברי קדום (כתב דעץ). החשמונאים, אני נזכר, חזרו להשתמש בכתב הזה מטעמים ממלכתיים, השאיפות הלאומיות שלהם מצאו את ביטוין בחזרה לכתב הפיניקי העתיק, אך השאיפות הלאומיות האלה מושמות ללעג בכרזה שב-ICC: בתחתיתה נכתב באנגלית, בפונט "עתיק", מקור הטקסט: Book of Zechariah. זכריה, נביא-קבלן, קרא לבניית המקדש השני, שהיה דווקא צנוע במידותיו. חמש מאות שנה מאוחר יותר בא הורדוס ושיפץ אותו ברוב הדר ופאר, כדי למצוא חן בעיני המקומיים (ומה עלה בגורל עבודת הקודש בזמן השיפוץ, אני תוהה, העבירו את הדביר, הלפני ולפנים, לסמולרש ולהאנגר בנמל? תשע שנים ארוכות ארכה העבודה. בוויקיפדיה מוסרים שעבודת הקרבנות נמשכה כרגיל, העלו זבחים, סידרו פנלים ועשו גימורים בשפכטל, בעת ובעונה אחת).
אנו קרבים לסוף המסדרון. הנוף משתנה. קשתות בסגנון עותומאני סוגרות מעלינו: נקלענו לתערוכה שוממה לרגל 60 שנים לחנוכת הבניין. חברתי מאתרת שירותים עזובים ואני ממתין לבדי בחלל העצום שיש ביכולתו להכיל אלפי בני אדם בו-זמנית, בנוחות יחסית. כל צעד קטן שלי מהדהד בקול גדול בין קירות החדר הענק. אני להוט לחזור לתיבת הזכוכית ולפגוש את היח"צנית, הובטחו לי שוקולדה ותוכנייה. חברתי יוצאת מהשירותים ואנו מטפסים בזריזות חזרה למבואה.
הלובי מוצף בעשירי הארץ, ותיקים וחדשים, שתרים בעיניהם אחרי המתחם הסגור של הוי.איי.פי. אני לא מזהה פרצופים מוכרים. זקנים המומים בחולצות פול אנד שארק, מצטופפים סביב דוכן הקפה, חומר קלאסי לקונצרט גאלה. שדים קשישים מלווים בשדות מקומטות ומטופחות המדיפות צחנת שאול שעתרת הבשמים ששפכו על עצמן לא מצליחה להעלים. מסריח במבואה מגפרית ומאו-דה-טואלט. למתחם המכובדים אנחנו לא מורשים להיכנס, אז אנחנו מחליטים להיכנס לאולם.
בנייני האומה, מראה מבפנים - פרנסואה דה-נומה
האולם
זהו חלל נאה לוועידות המפלגה השלטת, הוא משדר הסכמה כוללת וגורפת, אנחנו מתיישבים במקומותינו ומאליו מתעורר בנו הצורך למחוא כפיים בהתהלבות מתונה, לא משנה למה. הכיסאות נוחים ולא חורקים, יש הרבה מקום לרגליים ולטלפיים, אם יש. שיחקנו אותה, אנחנו בשורה השישית, בצד. נגיד בנק ישראל עובר לידינו, מחפש את מקומו. יחצ"ן ידוע, שד שחום וממושקף, לובש חיוך צוררים כעור שאינו סר מפניו לכל אורכו של הערב, מתיישב לפנינו. לצדי מתיישבת גברת מבוהלת שאינה יודעת להיכן נקלעה, ומבקשת בחשש לעיין בתוכנייה. אני מזיע. קרבתם של השדים אינה נעימה. אך המוזיקה תחל בקרוב, אני מתנחם, רנה, זובין והטנור המלטזי יעלו ויבואו וצחנת המזיקין תשכח. חברתי מפנה את תשומת לבי: כעשרה מטרים מאחורינו ניצב רב אשמדאי, שר משטמה, איווט ליברמן האיום, מוקף בשלושה מלאכי-חבלה מהש"ב, משקיף באדנותיות על האולם. הוא בטריטוריה שלו, אנחנו כאן הפולשים. אני מחפש בקדחתנות אחרי חפיסת סוכריות מנטה שהטמנתי בתיקי. החפיסה, מעשה שטן, נפתחה ותכולתה התפזרה במעמקי התיק. ניר ברקת, דמון צעיר ונמרץ, עולה לבמה מבלי שנתבקש ומקשקש דבר מה. הוא מזכיר, בהתאם לכללי הפרוטוקול, את אשמדאי המזוקן שנמצא קצת מעלינו. כמה שדים פוצחים במחיאות כפיים חסרות נשמה, אך במקביל נשמעות קריאות בוז. אנחנו מצטרפים בהתלהבות גדולה לקריאות הבוז. הלאה השטן! הלאה אשמדאי! אנחנו שמחים מאוד, זוהי תבוסה לשדים והצלחה נאה לנו. אני מבסוט, התחלה מבטיחה לערב. זובין עולה ולא מבזבז שנייה: פתיחה לכוחו של גורל. התזמורת נשמעת פיקס. אחר כך עולה ג'וזף קליאה, הטנור המלטזי, גבוה, בריא-גוף ועטוף פראק. הוא נאלץ לתקוף את לה דונה א-מובילה עוד בטרם התחממו מיתרי קולו, אך זה לא מפריע לו, גבר גדול שכמותו, הוא כובש כל פינה באולם הקונגרסים עם קולו האדיר.
פלמינג בשמלה אדומה
והנה מגיע הרגע בשבילו הגענו ללב המאפליה הירושלמית. רנה פלמינג, בשמלת סאטן אדומה, ממש כמו בתמונות היח"צ, ובחיוך הדיווה העממית שלה, מפיקה בעונג את הטריל הקטן שפותח את אריית התכשיטים מתוך פאוסט של גונו (זה קונצרט גאלה ופלמינג וזובין מוותרים על הרצ'יטטיב הדרמטי הקצר שקודם לאריה). יש לה קול לא גדול במיוחד, אך יפהפה, ומדויק מאוד, בעיקר במשלב הגבוה, וטיפה לחוץ בנמוך. היא נהנית להפגין את היכולות המרשימות שלה, ופחות מתעניינת במרגריטה ובתכשיטים שקיבלה, מתנת השד מפיסטופלס. הצרפתית שלה מוזרה וקשה להבין את הטקסט שנשמע כמו בליל עיצורים מאונפפים ותנועות קונטיננטליות חסרות זהות גאלית דיסטינקטיבית, אבל אני מוקסם לגמרי. היא נבראה לקונצרט גאלה, פלמינג. אני מעדיף לשמוע אותה בנסיבות כאלה מאשר לראות אותה על בימת האופרה. קשה לי לדמיין אותה כינופה או ויולטה, אף על פי שגילמה את שתיהן. המבוא למערכה הראשונה מתוך לה טרוויאטה שמגיע מיד אחר-כך, מביא איתו לראשונה בערב גם התרחשות דרמטית. המספר האחרון לפני ההפסקה הוא "ויסי ד'ארטה" מטוסקה. אני מבסוט. הקול טהור ויפה, והפעם אני גם מצליח להבין שמדובר באיטלקית, אבל על טוסקה אני לא חושב, וגם פלמינג לא. יש לה מין שטיק קבוע שאיתו היא מנסה לרגש, מין געייה בכיינית נוצצת, מבט מושפל, אבל טוסקה האומללה שאינה מבינה למה האלוהים לא בא לעזרתה אף שתרמה תכשיטים (את התכשיטים שקיבלה ממפיסטופלס?) לקניית אדרת למדונה – היא לא נמצאת על הבמה. על הבמה ניצבת הדיווה הינקית פלמינג.
הפסקה. שותים מיץ.
אחרי ההפסקה מנגנת התזמורת קטע מתוך איבריה שלא קשור לכלום. למה? כי צריך למלא את מכסת הזמן וכי ממילא היא מנגנת את זה השבוע בקונצרט למנויים, אז למה לא. אולה!
ואז שוב קליאה (או קליז'ה או קלג'ה) בלוצ'בן דה סטלה. פצצה של ביצוע. קליז'ה עשה את שלו ופלמינג חוזרת ומפציעה על הבמה, ושוב אני חש התרגשות להיות בקרבתה. רחש נרגש שוטף את האולם הענק. היא החליפה שמלה. השקיעה. כמויות נדיבות של טול שחור, דק ושקוף מכסה על בד זהוב: גוון אוריינטלי המתאים לאריה הבאה, מתוך קליאופטרה, אופרה מאוחרת ונשכחת של מסנה. קליאופטרה מבקשת מעבדיה בדחילו ורחימו לנסות בעבורה רעלים שונים. אלה שיתנדבו יזכו לנשיקה ממנה. הפעם אפשר היה להבין קצת טקסט אבל לאף אחד לא היה אכפת ממנו. זו אריה יפה, מהפנטת ולא קשה מדי שנועדה לאפשר לפלמינג להשוויץ בצבע הנפלא של הסופרן הלירי שלה. זה היה איטי ומדיטטיבי, וכדי שתרדמה מתוקה לא תיפול על האולם צריך להפציץ עכשיו ברימסקי-קורסקוב והקפריצ'ו-ספרדי שלו. בום וטראח, כולם התעוררו. זה נחמד כל האספניול הזה. הקהל בבלקונה נהנה במיוחד מהקסטנייטות.
היה טוב וטוב שהיה הרימסקי, ועכשיו השיא המצופה של הערב: דואט האהבה העצום שסוגר את המערכה הראשונה של מאדאמה באטרפליי. אני תוהה על טיב היחסים של קליז'ה ופלמינג, הם שוכבים? הדרמה עובדת אפוא היטב. הקול של פלמינג כבר פתוח לגמרי, אבל עדיין מתקשה לעמוד בעוצמה של עמיתה המלטזי. המוזיקה של פוצ'יני עולה לתקרה של חירבת אל-אומה ופורצת דרכה פתח ללוצ'בן-דה-סטלה. אנחנו נמסים בכיסא, עשר דקות של קליימקס אחרי קליימקס. ליברמן בטח חתך בהפסקה ואני מזדקף בכיסא, מבחינתי האולם ריק (חוץ מחברתי שלצדי) ואני רק עם פלמינג, קליז'ה, התזמורת וזובין, שתמיד נדחף לדואטים ועושה מהם מנז' א-טרואה. אחרי עשר דקות אני כבר בטרנספיגורציה. אין צורך בהדרן.
אבל ההדרן מגיע בכל זאת. לשמחתנו פלמינג עושה את "מיו בבינו קארו", מתוק כמו דבש, ועוד דואט "מוכר וידוע". והמלטזי שיודע נפש בהמתו, דורש – ומקבל – מחיאות כפיים קצביות מהקהל. זה מין מס המוטל דרך קבע על קונצרטי-גאלה. ואז עולה לבמה מתופף שהמתין בסבלנות ראויה לציון שעתיים מאחורי הקלעים, והכול פוצחים בנגינת "הללויה" ללאונרד כהן. פלמינג אוחזת לראשונה בערב במיקרופון ואני מתבאס. אבל, לפחות זה לא הללויה של קובי אושרת ושמרית אור. בא לי כבר לברוח. ביציאה מהחירבת-אל-אומה אורבים לנו שני נגני רחוב חמושים בהגברה שטנית. שרים לה דונה-א-מובילה ורוצחים כל זיכרון נחמד מהערב. אבל צריך להתפרנס, אז אין תלונות. נסיעה הביתה. פקק עצום בדרך. אנו מגיעים לתל אביב ומתנחמים בגלידה.
חֶלְמָאִי 