ניטל טעם הפירות

פרק שני. ארוחת ערב.

הוריי היו שורקים לנו. כמו לכלבים. אבא או אמא היו חוזרים הביתה מהעבודה או מכל מקום אחר, מחנים את האוטו, פותחים את השער, צועדים את מעט הצעדים עד לדלת הכניסה העשויה עץ וזכוכית מוזהבת, משחילים את המפתח בעד חור המנעול ושורקים מן שריקה שכזאת בת שני תווים, שריקה חדה וחזקה שטלטלה אותנו והעירה אותנו באחת מהאפתיה ששרתה עלינו בשעות השיממון של אחרי הצהריים. אחותי ואני היינו זוקפים את גבינו בדריכות ומתח ניכר פתאום במבטינו הנבוכים. כהרף עין היינו מנתרים ורצים במורד מדרגות העץ החורקות לקבל את פני אדונינו. אני הייתי בן ארבע, אחותי בת שבע. רצנו לדלת הכניסה וקפצנו על אבא ועל אמא כחיות מורעבות. ייתכן בהחלט שהיינו מורעבים, הוריי הנהיגו משטר הזנה קפדני באותם ימים. אם היה זה אבא שחזר הביתה, היינו מקפצים סביבו בהתלהבות שקטה ורצינית. "מה אתם זוממים", הוא היה ממלמל והודף אותנו מעל ברכיו בידיו הגדולות. היינו נצמדים לגבו הענק ושואפים לקרבנו את ריח הפוספטים שעלה ממנו. הוא עבד באותה תקופה במפעלי ים המלח והיה חוזר הביתה אפוף ריחות משכרים ורעילים. אם זו הייתה אמא היינו מאיצים בה בשקט, בלי להביט ישירות לעיניה, לגשת למטבח ולהכין אוכל. היא הייתה נענית בחוסר התלהבות. בתנועות איטיות מאוד, איטיות להחריד, הייתה מוציאה צלחת ועוד צלחת, כוס ועוד כוס, מארון בעל דלתות זכוכית צהובה ודביקה. אחר כך הייתה מסירה באיטיות את המנעולים מהמקרר ומהמזווה ומוציאה לחם או סיר מרק, קופסת שימורי טונה או מילקי, מניחה על השולחן ונאנחת. היינו מתיישבים ליד השולחן, עינינו הבולטות והאטומות בוהות בצלחות הריקות ובסיר המכוסה. ישבנו בצייתנות, מריירים, ידינו מונחות על ברכינו, קפוצים ורפויים בעת ובעונה אחת. או-אז ניתן האות ואכלנו את המזון שניתן לנו במתינות מאולצת, מגוחכת למראה, נלחמנו בטבע הכלבי שלנו שביקש לטרוף את האוכל בבת אחת. לטרוף את הלחם, את הטונה, את המרק, את המילקי בביס אחד גדול. אבא כינה אותי פְרֶסֶר. אחותי לא זכתה לכינוי. עם הזמן הרגילה את עצמה לאכול מעט. היא הייתה מרדנית. לעתים הייתה מסתפקת, אחרי יום שלם של צום, בפרוסת לחם לבן. לעתים הייתה אוכלת רק את קרום הלחם. טובלת אותו במעט חלב או מים. אני לעומתה חיסלתי את הצלחת וליקקתי אותה עם תום הארוחה. לי קראו פרסר. אחותי לא זכתה לכינוי. אמי הייתה אומרת לאחיותיה או לחברותיה שהילדה אוכלת כמו ציפור, אבל עם הילד אין בעיה כזאת.

רמברנדט – ילד, כלב ואישה מבוגרת

Read Full Post »

ניטל טעם הפירות

פרק ראשון. סקוט רוס.

בזמן האחרון אני עושה על עצמי מן ניסוי בכפייה שכזה. אני מאזין לסונטות לצ'מבלו של סקרלטי, אך ורק לסונטות לצ'מבלו של סקרלטי, מבוצעות אך ורק בצ'מבלו, אך ורק בידי סקוט רוס המנוח. אך ורק. זה נמשך שבוע הניסוי הזה, וכרגע קשה לי לראות את סופו. האופק רק מתרחק. רוס הקליט את כל הסונטות של סקרלטי, יותר מ-30 דיסקים. שלושים וארבעה דיסקים ליתר דיוק. 555 סונטות. מעניין אם דומניקו כיוון למספר המיוחד הזה. מעניין אם היו לו רעיונות לסונטה מס' 556, אבל הוא אמר לעצמו, עזוב, תשאיר את זה ככה, זה מספר יפה. סקוט רוס הקליט את כולן. הקליט ומת. הוא מת מאיידס. הוא מת מאיידס ב-1989 בבית שלו בצרפת, ב-אסס (Assas), בדרום צרפת, ליד מונפלייה. הוא עבר להתגורר שם בגלל צ'מבלו. בגלל צ'מבלו נהדר מן המאה ה-18 השמור בשאטו ד'אסס, שגילהּ כגילו של הצ'מבלו הנהדר. רוס עבר לאסס בגלל הצ'מבלו הנהדר ומת שם מאיידס, ב-1989. לא היה לו אז ביטוח רפואי. הוא התחיל להקליט את הסונטות ביוני 1984. שמונה עשר חודשי הקלטות. יותר מ-8000 טייקים. הוא כבר ידע שהוא חולה, הוא ידע שהמחלה הזאת תהרוג אותו. הוא לא עשה ביטוח רפואי. הוא הקליט 555 סונטות של סקרלטי בשמונה עשר חודשים, בשיתוף עם רדיו צרפת. ב-1985 ציינו בעולם 300 שנים להיוולדו של סקרלטי, וכבר אז ידע רוס שהוא חולה. המחלה דגרה בגופו, לבלבה לאט לאט. מעניין אם ידעו ברדיו צרפת על המחלה של רוס. מעניין אם מישהו באסס ידע. בטח ידעו משהו הכפריים הזקנים באסס. הכלבים שלהם יכלו להריח את המחלה. כלבים מריחים מחלות. הכפריים הזקנים האלה, בני אסס, יודעים לזהות חולים. כמובן, הם לא ידעו שזה איידס. לא ידעו אז מה זה איידס, בטח לא בדרום צרפת, באסס, בסמוך למונפלייה. אבל הם בטח ידעו שהאמריקאי המוזר, המזוקן, גוסס להם בכפר. גוסס להם בשאטו ד'אסס, על הצ'מבלו הנהדר.

סופוניזבה אנגוויסולה (Sofonisba Anguissola), דיוקן עצמי, מנגנת בקלאוויקורד (או וירג'ינל).

Read Full Post »

עשבים רעים, עשבים שוטים

"בואם של חלומות אינו קבוע למועד ופרשנותם מעוררת פיהוק" (יוסיף ברודסקי, חותם מים).

כבר קיים זמן מה, הבלוג הזה, ועד עתה בכלל לא נזקקתי לא למוטו ולא לקוראים, אבל פתאום נקרה בדרכי מוטו נאה, אז בבקשה. החלומות האחרונים שלי נפסלים על הסף, לא מעניינים ולא ממוקדים. שיחות עקרות עם עיתונאים-עמיתים וחברי-ילדות, בהייה בים, משחק עם מרמיטה, געגועים לדבר מה. אלה התכנים. גם לבלוג בלי קהילה יש סף קבלה. במקום חלום עדכני הנה חלום ישן, אבל מלא עניין. יד שנייה כמו חדש.

גבירה באדום, עם כלב – פונטורמו (ברונזינו?)

אני בעומר, בכניסה ליישוב מכיוון באר שבע. אני נכנס לישוב ופוסע בכביש הישן. הוא לא בשימוש זה זמן רב ועשב צומח עליו. אין שוליים מסודרים ואני חושש להידרס ע"י אחת המכוניות. אני גם חושש שמי מהנהגים או התושבים יזהה אותי. באמצע הדרך אני נעצר. אני נזכר שקבעתי עם אבא להיפגש בתל אביב ואני פונה בחזרה לכיוון הכניסה לישוב, לתפוס אוטובוס. אני מבחין באישה עם כלב. הכלב פצוע. היא מחזיקה אותו בידיה. היא חיתלה את הכלב והניחה אחריה את החיתול;  בחור צעיר, חייל, נוזף בה: "אל תזרקי חיתולים!".

Read Full Post »