Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘חלומות’ Category

חלמתי את החלום הזה אתמול לפנות בוקר. זכרתי אותו בבהירות כשהתעוררתי וביקשתי לשכוח אותו, שיעזוב אותי במנוחה.

ללא הועיל. הוא דבק בי למשך היום כולו. בכל פעם שחשתי שהנה הוא נשמט ממני, נגנז ומאופסן ברובד עמוק בתת ההכרה, הוא צץ משומקום: פרסומת שראיתי בטלביזיה (ילד מדבר כמו אדם מבוגר), עטיפה של דיסק (ציור של בּוּשֶה, ילדה קטנה ופתיינית), ריקבון קל במלפפון שהוצאתי מהמקרר. עמדתי במטבח, טרפתי ביצים והפעולה המוּכְנִית שבה והפיחה רוח חיים בתעתוע הלילי שלי.

אני בעומר, בבית שגדלתי בו, במחסן הקטן והמאובק מחוץ לבית, אקס-טריטוריה ששימשה חדר כביסה ומחסן לכל עת. אני מחטט בחפצים הזרוקים והמאובקים ומוצא אוצר גנוז. סרט וידאו שבו מופיעה אחותי הגדולה ואחת מחברותיה. הן שתיהן ילדות קטנות, בנות שש או שבע. הסרט בשחור לבן, זה מין ריאיון מאולתר, הן מדברות זו עם זו, והדבר המוזר הוא שהן מדברות דיבור-מבוגרים. דמותי בחלום מתפעלת-ממש מהבגרות של הילדות הצעירות, כשהייתי בגילן לא דיברתי כך, אני חושב לעצמי. אני מתעמק בדמותה של אחותי. היא אמנם ילדה קטנה, בשחור לבן, אבל תווי פניה מבוגרים, קמטים נחרצים לאורך פניה, עיגולים שחורים מקיפים את עיניה. היא ילדה זקנה.

דזידריו – ישוע הילד

אני מחפש משהו לאכול. אני מוצא פולי סויה. אני יודע שהם זרוקים במחסן הקטן עידן ועידנים, אלוהים ישמור, לא ביקרתי בעומר כבר שבע עשרה שנה, מאז שעזבתי. פולי הסויה האלה, בטח מלאו להם שלושים שנים לפחות. אין דבר. אני שם אותם בכלי פלסטיק, מכניס למיקרוגל וחוזר להביט באחותי הקטנה-זקנה בסרט הווידאו.

עובר זמן. אולי אני נרדם בחלום, ופתאום אני נזכר בפולי הסויה. המיקרו עדיין פועל, אני ממהר אליו, מכבה אותו ומציץ לתוכו. קערת הפלסטיק נאכלה, הושחתה לגמרי, אני מביט בזוועה בקרביים של מכשיר המיקרוגל. אני נזכר בפסוק מספר דברים: "אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ". אני מתעורר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אפוף שרעפים אני יוצא מהאוניברסיטה אחרי יום ארוך. בסמוך אלי הולכים כמה סטודנטים ומדברים בקולי קולות, אני לא טורח לפענח את הלינגואה פראנקה שלהם. אני משקיף החוצה, לאופק התכלכל. לנגד עיני מתרומם מתוך הים אובליסק לוקסור המאיים, אני שומע פעמונים… לאן הגעתי? אני מוציא את הסלולרי מהתיק ובודק את התאריך. אני ממצמץ פעמיים ונרגע. זו ארובת רדינג. אני בשער שבע.

כיכר הקונקורד - דגה

Read Full Post »

חלמתי חלום נהדר, צבעוני מאוד, סימבוליזם אקזוטי, נרטיב מוצק, חלום משופרא דשופרא, באמת. חבל שכבר שכחתי את רובו ולא נשארו אלא תמונות בודדות:

א. ים סוער, ספינה קטנה, רב חובל, בובת בבושקה. את הבבושקה שלו (הרוסים מכנים אותה מטריושקה)  מניח רב החובל על הסיפון – זו טעות! הבבושקה מתעופפת אל מעבר לסיפון ונעלמת בין הגלים השוצפים.

ב. עדיין בים הסוער, לנגד עיניו של רב החובל נגלה מפעל ענק וצבעוני, מפעל צף לבבושקות. המפעל נע בכבדות ובאיטיות, מעלה-מטה, בגלים הקוצפים. זה המפעל שבו יוצרה בובת הבבושקה של רב החובל. כעת היא שבה אל יוצרה.

ג. ביבשה. המון אדם צועד על קרחון אי שם בקצה העולם (אוקינאווה, נגיד). מעליהם עננים לא יציבים הממטירים מים שחורים וקיטור, עננים מאיימים השופכים את תכולתם על הצועדים כמו מתוך דלי מטונף.

ואף על פי כן התהלוכה עליזה למדי. ילדים וילקוטיהם העצומים צוחקים ודוחפים זה את זה לזרמי המים המזוהמים.

כמדומני

Read Full Post »

"אתה רואה, אתה יכול להיות נחמד אם אתה רוצה", אומרת X, "אתה בעצם בחור נחמד, נחמד מאוד".

X היא החברה המבוגרת שלי, היא מבוגרת מאוד, אבל לא מספיק בשביל להיות אמא שלי, גם אני מבוגר מאוד בעצם. אנחנו מסתובבים עם Z הצעיר. הוא צעיר למדי, צעיר מאוד, אבל לא צעיר מספיק בשביל ש-X תהיה סבתא שלו. ובטח לא צעיר מספיק בשביל שאני אהיה אבא שלו, וחוץ מזה, זה בכלל לא מתקבל הדעת. כך או כך, אנחנו מסתובבים בשדרות רוטשילד, בהליכה איטית בגלל X המבוגרת שבקושי זזה, ולבסוף מתיישבים על ספסל ואני מספר להם חלום שחלמתי, חלום אמיתי לגמרי.

אני מספר רק תמונה אחת: אבא עומד בבגדי עבודה במקלחת שלי, אוטם משהו בסיליקון, פתאום נופל על הבטן, אפיים ארצה כמו שאומרים, ובתזמון קומי ממש מכנסיו מופשלים וישבנו נגלה.

קורנליוס קטל – אח ואחות

אני מפסיק בנקודה הזאת. אני רוצה לספר להם זיכרון ילדות אבל אני כבר לא ברוטשילד ו-X ו-Z גם הם כבר לא איתי. על כל פנים, זהו הזיכרון: ההורים בחו"ל, ספרד ופורטוגל, והילדים, אחותי הגדולה ואני, תקועים בבנימינה אצל סבתא וסבא. אנחנו משחקים בחצר, ליד העץ הגדול. "מתי אמא חוזרת? אני כבר לא זוכר איך היא נראית", אני אומר. אחותי מתעצבנת, נגעתי בנקודה רגישה, היא לא אוהבת את מה שאמרתי, היא לא אוהבת את הנימה שבה אמרתי את זה, היא לא אוהבת שאני מדבר על ההורים, ועל אמא בפרט. היא מעיפה לי סטירה, "אל תדבר ככה!". אני מופתע. גם מהסטירה וגם מהצלצולים ששמעתי, זו באמת היתה סטירה מצלצלת. אני שומע צלצול של טלפון חוגה ישן או של שעון מעורר, צלצול השכמה. אני אומר את זה לאחותי, "יעל" אני אומר, "אני חושב שאני מבין עכשיו מה זה סטירה מצלצלת", היא צוחקת.

אני נזכר במאמר שקראתי על יכולות זיהוי ויזואלי של פנים מוכרות. זה ב"רכס הכישור", בהֶמִיסְפֶרָה הימנית. התינוק נבהל כשאמא מסירה את משקפיה ונרגע כשהיא מרכיבה אותן בחזרה. לי יש גומת חן קטנה, גומה חבויה. X הזקנה המליצה לי בזמנו לשאול את אמא אם נפלתי מידיה כשהייתי תינוק ונחבלתי בפניי. "כך קיבלת את גומת החן שלך" היא טוענת. אמרתי לה שמבחינים בה רק כשאני מחייך, וגם אז בקושי. "אז תחייך," היא אומרת, "אם אתה רוצה לחייך אז תחייך, אל תעשה מזה סיפור."

Read Full Post »

לקוראי וקוראות אבק היקרים, טראומה מודה לכם על ההתעניינות חסרת התקדים בבלוג ומקדישה לכם את החלום הבא: אני מגיע לרסיטל של סוזי והבנשיז במרכז ענב על גג גן העיר. אני נרגש מאוד, אך עם כניסתי לאולם הקטן אני מקבל חדשות מטרידות. מתברר שדורלקס סדלקס יחממו את המופע, שכלל לא ברור אם יתקיים. אני נדרך. ידוע לי היטב מנהגו של דרומר להשליך עופות קפואים על הקהל. אני מתכווץ ומתכופף ומהבמה אכן מתעופפים עופות…

אבל – למרבה ההקלה, העופות רכים וטריים וגם הקפואים שבהם נוחתים ברכות על הקרקע ומקרקרים בשלווה. גם דגים קפואים מושלכים לחלל האולם ומתעופפים להם סביב-סביב, דגים בכל הצבעים ומכל המינים. "ממש כמו בפריז" אומרת X העומדת לצדי. אני מסכים. "רק לפני שבוע חזרתי משם", אני אומר ושולף מהכיס חתיכת גבינה כחולה. הגבינה נושמת לרווחה ומגרגרת בכף ידי. סוזי עולה על הבמה אך מיד יורדת. מישהו ממלמל דבר מה על דידרו. אני יורד ללובי, יש שם תערוכה קטנה של פרגונר.

אני מתעורר רעב.

פיטר ברויגל האב - נפילת המלאכים המורדים, פרט.

אירוסילה, כלומר: "המוזרה", מגיעה לבקר את הפיה אמת. דֶני דידרו מתאר אותה, את מלבושיה ואת הביקור עצמו. תרגום: ארזה טיר-אפל רויט. הקלדה: אני.

האשה השנייה: "אירוסילה היתה גבוהת קומה למדי, ללא איזון במידותיה: היו לה רגליים ארוכות בקצה ירכיים ארוכות, והן שיוו לה מראה של גמל שלמה, בעיקר כשישבה. מחוסרת מותניים היתה. זרועה האחת עגלגלה, השנייה כחושה; ידה האחת כעורה ומעוותת והשנייה יפה למראה; רגלה האחת קטנה ועדינה בתוך נעל גדולה מרופדת, רגלה השנייה גדולה ועקומה ונדחקת לתוך נעל קטנטנה, אך מילא: באופן זה היו לה שתי נעליים זהות. כתפה הימנית התרוממה מעט יותר מן השמאלית, אך מבנה חסון ותרגילי גוף מזערו את חומרת המום. לחייה היו סמוקות אך עור פניה נותר ללא גוון; עין אחת כחולה והשנייה אפורה; אף ארוך ומחודד; פה שובה לב כשצחקה, אך לצערם הרב של מי שביקשו את קרבתה, עברו עליה ימים נוגים בלי שתדע למה ומדוע, שכן היא סירבה לייחס זאת להבל הליחות או לעצבים.

היא לבשה שמלה מסאטן ורוד עם עיטורים סגולים; עטתה עליה גלימה מקטיפה כחולה עטורה סלסלות; ענדה סרט שזור יהלומים ועליהם תליון מהודר בדמות חסודה, שזה עידן ועידנים לא ענדו כמותו; עגיל משובץ אבני ברקת יפות עד מאוד היה תלוי על אוזנה הימנית ופנינה מן המזרח על השמאלית; נוצה ירוקה היתה תקועה בכובעה שצדו האחד היה מורם, דמוי פרפר, וצדו השני מושפל, דמוי מצנפת. בידה אחזה מניפה עצומת ממדים. הנה כך, לבושה ועדויה, הופיעה לעינינו אירוסילה."

אשת הסולטאן: הפנינה באוזן שמאל מיותרת.

האשה השנייה: "היא ברכה את הפיה לשלום בלי להביט בה, השתרעה ללא בושה על כורסה מלכותית, שלפה מכיסה משקפת תיאטרון שלא עשתה בה כל שימוש, שרבבה אל תוך שיחה רצינית מאוד שלוש או ארבע מלים מחוצפות או מבדחות, הלעיגה על עצמה ועל שאר בני החבורה ועזבה את החדר."

לילה טוב לכולם. בצד שמאל הוספתי קישור לאתר של "אבק", כדי שתמצאו את דרככם חזרה לדרך המלך.

Read Full Post »

אני מבקר את X בביתו החדש, הוא קנה דירה במגדל מבודד בדרום העיר ומתגורר בה עם בן זוגו. כולו רעש וצלצולים, הוא צוהל וגועש, אני נדבק בצהלות שלו, אנחנו שרים יחדיו את סקרמוש ופולצ'ינלה, הוא אומר לי "אתה מזייף". אני ממשיך לשיר אבל יותר בשקט. אני יודע היטב ששעת הארוחה מתקרבת.

X ובן זוגו הצעיר רעבים! אנחנו ניגשים למזווה העצום. ל-X יש כמה חזירים פשוטי-עור, אנחנו בוחרים אחד ואת השאר צריך לסדר במקפיא. אני מעמיס חזיר ענק על גבי ומנסה לדחוס אותו למקפיא. הוא ורוד וכתום, מגויד ומעושן, הוא מביט בי, יש לו פרצוף אנושי. אני חושב לעצמי "חזירות גרמנית". אחרי שאגמור להעמיס את ערימת החזירים, אשב לאכול.

מריה לואיזה - אנטון רפאל מנגס

הנה מובאה מיומנו של אחד, הוד מעלתו הרוזן יוהאן קארל צינצנדורף, בירוקרט וינאי וחובב תיאטרון נלהב, על הצגת הבכורה של האופרה "חסדו של טיטוס", שנערכה בחמישה בספטמבר 1791, בפראג:

"הגעתי לתיאטרון שבעיר העתיקה בחמש אחרי הצהריים והוכנסתי אחר כבוד לאחד התאים הקדמיים. פמליית החצר הואילה להגיע רק בשבע וחצי. אלמלא היתה אתי העלמה X, מהפמליה של הרוזנת Y, ודאי הייתי מת משעמום. לבסוף הוצג לפנינו החיזיון המשעמם ביותר שניתן להעלות על הדעת, La clemenza di Tito. הבחנתי ברוטנהן, מושל בוהמיה, מקרקר ומפרכס בתאו של הקיסר. אידיוט עלוב. סיניורה מרקטי פנטוצי שרה יפה מאוד. הקיסר משוגע אחריה. היה קשה בצורה בלתי רגילה לחמוק מהתיאטרון עם העלמה X."

"חזירות גרמנית" (Porcheria Tedesca) פלטה הוד מעלתה מריה לואיזה, אשת הקיסר ליאופולד השני, בעיצומה של הצגת הבכורה של חסדו של טיטוס, כך לפחות על פי האנקדוטה הידועה. אני נוטה לגלות סלחנות לקיסרים בכלל ולקיסרית מריה לואיזה בפרט. היא לא מבקרת מוזיקה, היא שם כי התפקיד מחייב והיא מבינה דבר או שניים בחזירים וגרמנים. אבל למעשה התיעוד הראשון על משפטה הנחרץ של הקיסרית מקורו רק בשנת 1871, שמונים שנים לאחר ערב הבכורה, והיסטוריונים מסוימים מטעם שרידי מעמד המלוכה באירופה הטילו ספק בציטוט וטענו שהקיסרית היתה צ'מבליסטית חובבת בעלת אוזן מוזיקלית במיוחד. על כל פנים, מכתב שהתגלה לפני עשרים שנה מהקיסרית לכלתה, מריה תרזה, מבהיר שהיא אכן לא רוותה נחת באותו ערב. בצרפתית עילגת של מעמד המלוכה, כותבת מריה לואיזה:

"אתמול בערב, בתיאטרון, הגראנד אופרה לא הייתה גראנדית כל כך. המוזיקה הייתה כה גרועה וכולנו נרדמנו די מהר, חוץ מליאופולד הדוחה שהזיל ריר על הסופרנו המגעילה מריה פנטוצי. אישה כעורה עם קול של צפרדע. אני מאחלת לליאו שיקבל ממנה כיני ערווה, כלמידה ועגבת. בכל אופן, ההכתרה הייתה יוצאת מן הכלל. יודעים לארגן חגיגות, הבוהמים המסריחים. אני מחרבנת והולכת לישון. לילה טוב יקירתי."

Read Full Post »

ערב החג, התעוררתי מוקדם בבוקר, נטול חלומות ונמרץ יותר מהרגיל. התיישבתי לעבוד והספקתי לערוך יותר מעשרים עמודים עד הצהריים. מעודד מההספק החלטתי לעשות הפסקה ויצאתי מהבית לאכול משהו ולקחת סרט מהאוזן. לקחתי את "עד התביעה", בילי ויילדר. דיטריך. אחר כך עברתי ביד השנייה של הקלאסי ודגתי מציאה של ממש, דיסק ישן של אוולין טאב שרה לידר. שמחה גדולה.

חזרתי הביתה, הדלקתי את המזגן, הפעלתי את המערכת וניגנתי את הדיסק. נרדמתי על הספה בסלון.

ואטו - פיירו (ז'יל)

אני בכיתת בית ספר. השעון מתקתק. מישהו דוחף לידי לפטופ ואני מתבקש בתקיפות לכתוב את המניפסט השחור של אסכולת החושך:

חוק I

כולם – ללא יוצא מן הכלל – מכוערים.

חוק II

ראשונים ללכת – הליצנים.

את חוק III לא שמעתי היטב. נערכת ארוחת ערב חגיגית, מישהו מנגן את המיסה השחורה של סקריאבין, מוגשות עוגיות מקרון בכל מיני צבעים, אני בוחר לי אחת מכל צבע. בקבוק מולוטוב מושלך אך לא מתלקח.

התעוררתי בערב וראיתי שאני מאחר לסעודת החג.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »