Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘חלומות’ Category

שוב שבתי לעומר בחלום, אולי סוף סוף בפעם האחרונה? זה היה חלום פרידה. אנחנו, אני ואבא, משכירים את הבית בעומר – שבמציאות, כלומר בקיום שמחוץ לחלום, נמכר לפני כעשרים שנה – אנחנו מנקים אותו במה שנראה כעבודה ללא סוף. הבית מאובק מאוד, כל המגירות במטבח תקועות, צריך לשבת ולפרק אותן אחת-אחת. אני נזכר עכשיו, בערות המפוכחת שלי, איך הייתי נובר במגירות ומחפש משהו לאכול, אך אמא הייתה מניחה בהן רק חומרי גלם. הייתי טועם בפה מעוות מתמצית הווניל, מסתכל בעיניים כלות על תמונת הפודינג שעל קופסת הפודינג אינסטנט שלא הכילה אלא אבקה לא מעוררת תיאבון, הייתי מכרסם ספגטי לא מבושל, מרשרש בשקיות אבקת סודה לאפייה. אם התמזל מזלי הייתי מוצא שוקולד מריר לבישול שמרקמו היה גושי כשל בוץ וטעמו מר ותפל.

חזרה לחלום, אני עולה לקומה השנייה, לחדר הילדות שלי, שגם אותו יש להכין לשוכרים. מבעד לחלון אני רואה ציפור. אווז? לא, אולי זה בז. לא, זה לא בז, זה חתול! במבט מקרוב אני מבין: אלו גורי חתולים, גורי החתולים שאחותי הייתה אוספת מן הרחוב ושהיו דרים אצלנו מפעם לפעם. הנה עכשיו הם למדו לעוף וגם הם עוזבים את עומר. אני פותח את החלון ומלווה אותם במסעם צפונה. עופו, חתולים!

נער שותה, אניבלה קראצ'י

נער שותה, אניבלה קראצ'י

מודעות פרסומת

Read Full Post »

 

חלום שואה. אני באמת לא יודע מאיפה זה בא, לא זכור לי מפגש באיזשהו דימוי שואה בזמן האחרון, אין טלוויזיה מחוברת בבית ואני לא קורא שום דבר שקשור במישרין לנושא. בעקיפין הכל קשור, ברור, קראתי בחודשים האחרונים הרבה על טראומה ופוסט טראומה וכתיבת טראומה, אבל גם אז נמנעתי מעיסוק ישיר בשואה. אולי מלבד כמה שורות מ"הזהו אדם" שציטטתי. האם שם נרקם חלום השואה שלי? בקושי הרגשתי בזה, זו הייתה עבודה אקדמית פרופר. שום דבר לא יותר מדי אישי. וחוץ מזה – זה לא היה חלום שואה רגיל, אם יש כזה דבר, חלום שואה רגיל, זה היה חלום-סרט, כלומר חלום שהחזותיות שלו, התפתחות העלילה, השבלונה של "האימה", היו מושתתים על תחביר קולנועי, קולנוע זול כזה, סרט פעולה או אימה. כשרואים סרט אימה נטמעים במידה כלשהי בתוכו, לא נשארים לגמרי בחוץ. מרגישים מאוימים. זה העניין. מצד שני, כאשר "חולמים סרט" מבקשים, אולי, ליצור איזה מין מנגנון ריחוק מהפחד לאבד שליטה לגמרי, מהפחד לֶאֱבוד.

בחלום אני באזור כפרי באירופה הכבושה. נמלט. אני רץ לתוך עיירה קטנה, עליי להחליט מהר לאן לפנות, דולקים בעקבותיי וכל רגע עלולים להדביק אותי. אני מחליט תוך כדי בריחה להיכנס דווקא ל"רחוב היהודים", שם אולי לא יחפשו אותי, אני חושב. רחוב היהודים הוא שכונה עלובה, אפלה, בקושי גרים בה. אני בעצם נמצא בשדה פתוח. שני נאצים מתקרבים, צעירים, בהירים, ארוגנטיים ונאים, נאצים מהסרטים. תמונת פעולה מתחילה: אני מגיח מהאפלה וחובט באחד מהם, חוטף את נשקו ויורה בנאצי השני ישר בפנים. הרגתי אותו, בטוח. עכשיו בטח יחפשו אותי, אני נלחץ. אני לא לבד, יש איתי אישה, שנינו נמלטים מהנאצים. אני המום מההריגה שהרגתי, מהאלימות, מהחור שנפער בפרצופו של הנאצי שרגע לפני כן חייך חיוך בריוני, חיוך זדוני. בכי תינוקת מהדהד בשדה. אני מתעורר.

אגב, לא ביקרתי בקולנוע לפחות שנה. לפני שבועיים אמרתי לחבר שעצם המחשבה לראות סרט כמעט מקוממת אותי: להיכלא – זה הדימוי שבחרתי – בבית קולנוע, בחושך, למסור את עצמי להתקפה הבוטה הזאת על החושים, על העיניים ועל האוזניים, לשבת ככה צייתן בכיסא, זה לא בשבילי, אמרתי. בזבוז של שעתיים, עדיף לשמוע מוזיקה או לקרוא. עכשיו אני חושב שזה הדימוי שלי לקולנוע: כלא. נכלאתי בחלום סרט שואה.

והנה צץ לו זיכרון ילדות: יום שישי בצהריים. אחותי ואני הולכים לבית הקולנוע בעומר, אמורים להקרין את "ספר הג'ונגל". קנינו כרטיסים. אנחנו נכנסים לאולם והאורות כבים, אבל מייד שוב נדלקים, והסדרן,  נער שחצן, טיפוס דוחה, אומר: "במקום ספר הג'ונגל נקרין סרט על היטלר. אין החזרת כסף". מייד כבים שוב האורות והסרט מתחיל. היטלר יושב במטבח עם איזה יהודי. ידי היהודי קשורות לשולחן ואצבעותיו שלוחות קדימה. היטלר קוצץ ירקות על השולחן, הוא קוצץ עגבנייה אדומה לאורכה וממשיך לקצוץ גם את האצבעות של היהודי… זה נורא, האדום של העגבנייה והדם… אני לא זוכר יותר כלום. אולי חלמתי גם את זה.

אברהם ון באיירן, טבע דומם עם קרפיונים

אברהם ואן באיירן, טבע דומם עם קרפיונים

Read Full Post »

משהו הבהיל אותי בחלום שחלמתי לפני שבועיים. מה בדיוק? אולי הנוכחות האימהית העודפת, המעיקה, אולי החזרה דרומה לבאר שבע, אולי הים הדרומי העמוק שהתגלה פתאום בלב העיר, בשכונה ג'. חששתי לפרסם את החלום בבלוג אבל הדימוי החזק שבו הכריע את הכף. הנה הוא: אני מבקר בעומר, פוגש את גיל כמובן. הוא סופר-קול, לא סופר אותי, בקושי אומר שלום. שילך לחפש. אני בעצם בביקור אימהות, בכלל לא באתי לבקר חברים. הגעתי עם אמא במונית שירות, אנחנו פוגשים כמה אימהות מקומיות, חברות שלה. הנה באה אמא של שי. אני שואל אותה מה איתו, מה שלומו. הוא גיי, היא מספרת. אני מופתע. מה פתאום גיי, הוא היה חבר של זאתי, מה שמה. הלאה. אנחנו מבקרים את אמא של סמדר בבית החולים. אני ילד קטן ועשוי לפלוט שטויות אז מתדרכים אותי להיות בשקט, היא במצב רגיש. אבל הכול מסתדר בסדר גמור. אני והיא מסתדרים מצוין ומדברים בחמימות. צפוף בחדר שלה. בחור הודי צעיר עומד בסמוך ומסביר לי ברכות שיש אהבה גדולה ביני לבין אמא של סמדר. אתה נעשה כהה יותר כשאתה מדבר איתה, הוא אומר לי, וזה סימן לאהבה גדולה. ההודי הצעיר הוא בעצם פרופסור באגף בית החולים, אני מבחין בתג שעל החלוק הלבן שלו, הוא יודע על מה הוא מדבר, אני מהרהר לעצמי.

אנחנו בשכונה ג', ליד בית הקולנוע. מקרינים שם סרט, אולי "הצגת הקולנוע האחרונה"? אנחנו עומדים ליד דלתות היציאה. אני מביט על הקרקע ורואה צדף. הקרקע מכוסה צדפים. אמא תוהה אם הבאר שבעים יודעים שהיה שם ים פעם, שים גדול כיסה את באר שבע פעם. היא עסוקה בשאלה הזאת וחוזרת עליה שוב ושוב, "הם יודעים את זה? הם יודעים על הים שהיה פה פעם?"

הנה הסרט שהקרינו בקולנוע: שתי בחורות צעירות – אני מכיר אותן מהאוניברסיטה – נכנסות לניידת משטרה ונוסעות היישר לתוך הים. הניידת צוללת מתחת לפני המים, עמוק-עמוק למטה, לחץ המים מתגבר, צורות מוזרות נראות סביבן, בטח בגלל הלחץ העצום, אני חושב. הבחורות בניידת מתפעלות נורא, זה מראה מאוד יפה, המעמקים. הניידת פוגשת מפלצת חומה-אפרפרה מעוררת פלצות, ביכולתה למחוץ את הניידת בקלות, באפס מאמץ. אני מתעורר. התעוררתי בזמן, אני חושב.

פיליפו נפוליטנו, שני צדפים.

פיליפו נפוליטנו, שני צדפים.

Read Full Post »

ההמתנות האינסופיות האלה בתחנת האוטובוס עושות את שלהן. נראה כאילו הן נשכחות מיד עם בוא האוטובוס אבל הזמן האבוד הזה, רבע שעה, מחצית השעה, לפעמים כמעט שעה שלמה, שבו אני ונוסעים מתוסכלים אחרים עומדים חסרי אונים בתחנה, מסתובבים אנה ואנה, צעד לפה שני צעדים לשם, מתבוננים עד כלות בחלון ראווה אטום מבע, הזמן האבוד הזה עושה את פעולתו על הנפש הרגישה, צורב קלות את אחורי המודע. הבוקר חלמתי שאני מחכה לאוטובוס. קו 289. אני ועוד כמה סטודנטים. אחת מהם, בחורה לא יפה, שמנמנה, לא נעימה בדרך כלל, לא סותמת את הפה, ניצבת לידי בכיסא גלגלים. היא נכה. כפות הרגליים שלה מעוותות לגמרי, קטנות כשל תינוק, מחוסרות אצבעות, מכוערות נורא. ההמתנה מתארכת… שעות השפל מתקרבות לסיומן והנה באה הגאות, המים הולכים ומכסים אותנו, אני ניגש לנכה ושואל אותה איך היא תסתדר כשיעלו המים, היא צריכה עזרה? להרים אותה? לא, היא עונה, היא תסתדר לבד, תעצור את נשימתה.

באה הגאות. המים מכסים אותנו. אנחנו בקרקעיתה של מעין בריכה, כחולה-כחולה כמו זאת שבעומר, במים העמוקים. אני מתבונן בנכה, היא באמת עוצרת את נשימתה עד שהיא לא יכולה יותר ואז, בתנועה קלה, היא צפה למעלה מעל לראשי, עד לפני המים. אני רואה את רגליה המעוותות מרחפות מעלי, רגלֵי גֵיישָה מרפרפות בקלילות במים.

תמונה שנייה: כולנו מבקרים בדירה בדרום העיר, בבניין מט לנפול, בקומה השנייה. החֶבְרָה לא לטעמי. אני מסתובב בדירה ומגיע לחדר של ענבל, מתברר שהיא גרה שם, אני מבסוט. אנחנו מתחבקים ואפילו יותר מזה עד שעוברת השותפה שלה וענבל עוצרת, מרגיעה אותי. למה? אני שואל, כדי שהשותפה לא תתחרמן ותרצה גם, היא עונה. היא בלונדינית בחלום. מתולתלת ובלונדינית.

רמברנדט, אישה רוחצת בנחל

רמברנדט, אישה רוחצת בנחל

Read Full Post »

לדירתי החדשה ברחוב בלוך עברתי לפני חצי שנה בערך, במרץ. ככל שעוברים הימים מאבדת דירתי הקודמת ברחוב נצח ישראל, שבה גרתי יותר מ-12 שנה, את ממשותה בעיני רוחי ונעשית לזיכרון רחוק ועמום. ואולם ככל שנחלשת ממשותה מתחזקת אחיזתה בחלומות שלי. זו אחיזה איתנה, לא נעימה, דביקה.

חלמתי השבוע חלום קיצי, מיוזע ומסתורי: אני עדיין מתגורר בדירתי הקודמת. אני יושב בחצר הבניין שממול לדירתי, סמוך לבית המרקחת השכונתי. יושבים איתי זוג חברים. ערב נעים, כאילו לא היו דברים מעולם, כאילו לא רבתי עם כולם בחודשים האחרונים. אני משקיף לבניין שלי, לדירתי שבקומת הקרקע, ומשהו נדמה מוזר. יש התרחשות כלשהי בגינה. דלת הדירה שלי פתוחה לרווחה. אני קם וניגש לבדוק.

אני נכנס לחצר הבניין ומבחין בכמה מהגרי עבודה מאפריקה. אני ממהר לעלות לדירה. היא חשוכה למדי, מוארת פה ושם באור נרות. האפריקנים חוללו בה שינוי, היא מריחה מוזר, מסיכות עץ תלויות על הקירות, עלים פזורים על הרצפה. הדהוד תופים עמוק עולה מחדר השינה, אני נכנס אליו בזהירות. הכושים, לבושים בתלבושות האפריקניות המגוחכות שלהם, שכאילו נלקחו מהערך "שבט זולו" שבאינציקלופדיה העברית לנוער, משמיעים זה לזה קליקים לעגניים. הם עסוקים בפולחן הכשפים המחויך שלהם, רוקדים ומביטים בי משועשעים. אני פותח את המקרר, הוא גדוש במאכלים המשונים, העיסתיים, שלהם. עכביש זרחני נתלה מהתקרה ומשמיע קולות ינשופיים. "הם עושים לי מסיבה אפריקנית בדירה", אני חושב לעצמי, מזיע.

רמברנדט – שני אפריקנים צעירים

Read Full Post »

השמרי לך התזמורת הפילהרמונית הישראלית! חלמתי הלילה חלום מבשר רעות על אודותיך, מנבא שחורות!

ובחלום: חברתי ואני בקונצרט באולם לא מוכר, כנראה אולם סמולרש שבו תנגן התזמורת בעונה (עונות?) הבאה. גם אמא בקונצרט, השיגה כרטיסים. שנינו, חברתי ואני, לבושים בפיג'מות ומנומנמים למדי.

התוכנית דוקא מעניינת: נוקטורן למקהלת ילדים, בסגנון ברזילאי, אולי מאת וילה לובוס, מאוד יפה. אנחנו יושבים קרוב מאוד למקהלה ומאוד נהנים. ופתאום נשמע רחש מאחורינו, אני מביט לאחור ומגלה כי האולם כמעט ריק לגמרי. הקהל כולו התפזר. אבל למה? הקונצרט דוקא נחמד למדי. התעלומה נפתרת במהרה. ינשוף קטן ותנשמת לבנה חדרו לאולם!

קספר דוד פרידריך - ינשוף בחלון גותי

ינשוף קטן ותנשמת לבנה ולֵילִית הבריחו את הקהל, הגברות המגונדרות נבהלות ובורחות לאולם המבואה, הגברים המטורזנים ממהרים לחניה. אחד מעובדי האולם מנסה להתקרב לתנשמת. הוא מחזיק בידו חפיסת ממתקים ומנסה לפתותה. היא נענית להפצרותיו, מתעופפת אליו וטועמת מהממתקים. הוא אוחז בא בחוזקה, באלימות, ומסתלק. הינשוף הקטן מתעופף אל על וחומק החוצה. אני מבין שהקונצרט מבוטל. חבל, אני אומר לחברתי, היו אמורים לנגן אחרי ההפסקה את הראשונה של הרטמן (כך!). היא אומרת לי לסמס לדחב"ש נזיפה.

The Owls are not what they seem:


Read Full Post »

מבחן מוקדם בבוקר, קמתי לפני שש, הספקתי לדחוס עוד מאמר, לתפוס אוטובוס ולהתיישב בכיתה דקה לפני הזמן. כעבור שלוש שעות כאבה לי היד מכתיבה. יצאתי באיטיות מהאוניברסיטה, ראש מושפל, עוגיה ביד, מחשבות על אבן עזרא, אבן כספי ושפינוזה. הגעתי הביתה, שינת צהריים, חלום.

אני שוב בעומר, אדם מבוגר, קופץ למכולת של אלברט, קונה שני "גיל" וחפיסת עוגיות. אלברט מזהה אותי, אני מרגיש על הגג. הוא דורש ממני מחיר מופקע אבל לא אכפת לי, אני לארג' היום, לא אתן לו להרוס את חזרתי החגיגית לעומר. אני שולף מזומנים מהארנק ומסתלק. בדרך הביתה אחד הילידים מגלה כלפי תוקפנות. אני מנפנף אותו באגרסיביות, שלא יתעסק איתי. הסלולרי מצלצל, זו X! נרגשת מאוד, קנתה חזיות, רוצה לחגוג איתי את הקנייה. אני משועשע. לבסוף אני מגיע לבית ילדותי הקובייתי והגדול ברחוב צלף, ומגלה לזוועתי, לחרדתי הרבה, שלא נעלתי אותו כהלכה.

יש פורץ בבית. אני פותח את הדלת בעדינות ומיד היא נדחפת כנגדי, הפורץ מנסה לברוח! הוא לא נראה כמו פורץ. בחולצה אדומה ומכופתרת הוא נראה כמו קולגה של אבא מהעבודה, אבל אני לא מוותר. אני אוחז בחולצתו ודורש ממנו להחזיר את כל הכסף שלקח. הוא מסרב, "לא מגיע לָךְ שאחזיר אותו!" הוא צועק, הוא מדבר אלי בלשון נקבה! אנחנו נאבקים. אני מתעורר, תשוש ומזיע. אני מרגיש שרימו אותי.

מגדת העתידות – ז'ורז' דה לה טור (?)

מומחי מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק מייחסים את "מגדת העתידות" למאסטר הצרפתי ז'ורז' דה לה טור ומתארכים אותו ל-1630. בציור, בחור צעיר אופנתי ומגונדר מוקף בארבע נשים, חלקן או כולן צועניות. אחת מהן, קשישה בעלת פרצוף נלעג בייחוד, נוטלת ממנו מטבע כסוף שבעזרתו תגלה לעלם הצעיר את עתידו. בו בזמן שולפת הצועניה שמשמאלו את ארנקו מכיסו והאישה בהירת העור שמאחוריו מנסה לחתוך את השרשרת שעונד העלם, היא מעוניינת במטבע הזהוב שקשור אליה. העלם מביט בקשישה בחשדנות. הוא תמים וספקן כאחד. משחק המבטים המוזר שבציור, משחק גרוטסקי משהו, מעלה בדמיון תמונה מתיאטרון בארוקי, מולייר למשל.

את סצנת הרמאות הצבעונית הזאת קנה מוזיאון המטרופוליטן בתחילת שנות השישים, בסכום "גדול מאוד". למרבה האירוניה, באמצע שנות ה-80 החלו להישמע קולות המפקפקים במקוריותו. אחד, כריסטופר רייט, היסטוריון אמנות, טוען שזהו זיוף שנעשה בשנות ה-20, מעשה ידיו של הרסטורטור והאמן אמיל דלובר. כלומר, הכול מרומים. ההיפסטר הבארוקי הצעיר, ראשי המט והמבקרים במוזיאון. הידיים, אומר רייט, מצוירות בגסות רבה; העיניים פונות הלאה זו מזו. זו אינה עבודתו של המאסטר הצרפתי. רייט מסביר שלא אחת הביעו האמנים-זייפנים דעה מרומזת על מעשה ידיהם, ושהוא, רייט, מצא מילה זעירה בצרפתית, Merde (חרא), משוקעת במיומנות בצווארון התחרה של הצוענייה הניצבת לשמאלו של העלם. המט, כותב רייט, הסיר את המילה ב-1982.

דוברי המט מכחישים בנמרצות. רייט רודף פרסום פתולוגי ומגוחך, הם אומרים. "בכל פעם שהוצג 'מגדת העתידות', הוא זכה לאמינות מלאה מצד גדולי המומחים. מארג הידיים והעיניים – שעליו יצאה תהילתו של דה לה טור – ניכר היטב בציור הזה כשם שהוא ניכר בציורים רבים אחרים של האמן, מגדת העתידות אינו זיוף מודרני", הם קובעים, אך הם מודים בעובדה המוזרה: המילה Merde אכן נמצאה על הציור, אולי כתב אותה אחד הרסטורטורים שעבד עליו. הם מחקו את המילה כשגילו אותה, בשנות ה-80.

Read Full Post »

Older Posts »