Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘זקנים’ Category

פרק ראשון. סקוט רוס.

בזמן האחרון אני עושה על עצמי מן ניסוי בכפייה שכזה. אני מאזין לסונטות לצ'מבלו של סקרלטי, אך ורק לסונטות לצ'מבלו של סקרלטי, מבוצעות אך ורק בצ'מבלו, אך ורק בידי סקוט רוס המנוח. אך ורק. זה נמשך שבוע הניסוי הזה, וכרגע קשה לי לראות את סופו. האופק רק מתרחק. רוס הקליט את כל הסונטות של סקרלטי, יותר מ-30 דיסקים. שלושים וארבעה דיסקים ליתר דיוק. 555 סונטות. מעניין אם דומניקו כיוון למספר המיוחד הזה. מעניין אם היו לו רעיונות לסונטה מס' 556, אבל הוא אמר לעצמו, עזוב, תשאיר את זה ככה, זה מספר יפה. סקוט רוס הקליט את כולן. הקליט ומת. הוא מת מאיידס. הוא מת מאיידס ב-1989 בבית שלו בצרפת, ב-אסס (Assas), בדרום צרפת, ליד מונפלייה. הוא עבר להתגורר שם בגלל צ'מבלו. בגלל צ'מבלו נהדר מן המאה ה-18 השמור בשאטו ד'אסס, שגילהּ כגילו של הצ'מבלו הנהדר. רוס עבר לאסס בגלל הצ'מבלו הנהדר ומת שם מאיידס, ב-1989. לא היה לו אז ביטוח רפואי. הוא התחיל להקליט את הסונטות ביוני 1984. שמונה עשר חודשי הקלטות. יותר מ-8000 טייקים. הוא כבר ידע שהוא חולה, הוא ידע שהמחלה הזאת תהרוג אותו. הוא לא עשה ביטוח רפואי. הוא הקליט 555 סונטות של סקרלטי בשמונה עשר חודשים, בשיתוף עם רדיו צרפת. ב-1985 ציינו בעולם 300 שנים להיוולדו של סקרלטי, וכבר אז ידע רוס שהוא חולה. המחלה דגרה בגופו, לבלבה לאט לאט. מעניין אם ידעו ברדיו צרפת על המחלה של רוס. מעניין אם מישהו באסס ידע. בטח ידעו משהו הכפריים הזקנים באסס. הכלבים שלהם יכלו להריח את המחלה. כלבים מריחים מחלות. הכפריים הזקנים האלה, בני אסס, יודעים לזהות חולים. כמובן, הם לא ידעו שזה איידס. לא ידעו אז מה זה איידס, בטח לא בדרום צרפת, באסס, בסמוך למונפלייה. אבל הם בטח ידעו שהאמריקאי המוזר, המזוקן, גוסס להם בכפר. גוסס להם בשאטו ד'אסס, על הצ'מבלו הנהדר.

סופוניזבה אנגוויסולה (Sofonisba Anguissola), דיוקן עצמי, מנגנת בקלאוויקורד (או וירג'ינל).

סופוניזבה אנגוויסולה (Sofonisba Anguissola), דיוקן עצמי, מנגנת בקלאוויקורד (או וירג'ינל).

Read Full Post »

סופר באבא, אבן גבירול, היום בצהריים. שלושה עומדים בתור אצל הקופאית: עובדת זרה (או תיירת, בעצם) מהפיליפינים, אני, אישה זקנה.

פיליפינית: Do you have garlic powder?

קופאית: מה? אני לא מבינה, (פונה אלי) אתה מבין מה היא רוצה?

אני: היא שואלת אם יש לכם אבקת שום.

קופאית: אבקת שום? מה, עושים אבקה משום?

אישה זקנה: היום הם עושים אבקה מכל דבר, גם מאנשים.

פליקס נוסבאום - דיוקן עצמי במחנה (1940)

Read Full Post »

התעוררתי ריק לגמרי מהשינה. השירה המוגזמת, הקולנית מבית הכנסת הסמוך דאגה לכך. השירה הזאת מרוקנת אותי. יצאתי מהמיטה וקמתי, צחצחתי שיניים, בדקתי את צלקות האפטה במראה. באופן מילולי ממש – ליקקתי את הפצעים. אלו זמנים קשים.

אני פועל כאוטומט משומן בבקרים. מרתיח מים, מדליק את המחשב, מכין את הקפה, נכנס לאינטרנט, שם דיסק במערכת, מתמתח. בודק מיילים, נדיר שיש משהו בשבתות וחגים. פניתי לאחד הפורומים הקלאסיים. משעמם. משהו על שיר של דה פאיה. שיר ערש, NANA. מיד נזרקתי למקום אחר. חלום שחלמתי בלילה..

הזקנה - ג'ורג'ונה

סבתא נלי באה לבקר אותי וחיבקה אותי, חיבוק חם, אולי חם מדי, דביק. היא נראתה, כמו כל המתים בחלומות, צעירה, נמרצת וחיונית, אף שהתנהגותה הייתה קרירה במקצת.

אני עם אמי בחדר כלשהו, בבניין מגורים. אנחנו ישנים, כל אחד במיטתו. לחדר נכנסת פתאום זקנה ותינוק בידיה. הזקנה דוחה למראה, ריח ריקבון עולה ממנה, התינוק שבידיה לבוש בגדים כחולים. מיד, בלי להתמהמה, היא ניגשת עם התינוק למרפסת הסגורה. אני מבין מהר את כוונתה, היא רוצה להשליך את התינוק מבעד לחלון. אני נחרד ומנסה לקום אך אני איטי וכבד.

הזקנה לא מוצאת פתח לזרוק בעדו את התינוק. היא מגששת בפינת המרפסת אחר פתח, אני קם לבסוף וניגש אליה בכבדות, אני אוחז בכתפה, היא מגעילה אותי, זקנה מטונפת.

מאוחר מדי. היא השליכה את התינוק. מתנהלת חקירה משטרתית…


Read Full Post »