Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘הומאז'’ Category

המשך מאוחר לפוסט הקודם. והפעם: קולה של דלית, אשתו של גורי.

דלית: האידיוט קם. זהו נגמר הכיף. מחכה כל היום שהוא יירדם סוף כל סוף ואז הוא מתעורר לי איך שאני יוצאת מהמיטה. הדילוגים העירו אותו. לא זוכרת איפה שמתי את הפרוטזה. גם ככה עושה לי חור במה שנשאר מהרגל. אולי הוא יאונן ויחזור לישון? זה אומר שאני צריכה לצאת אליו ולהסתכל, רק ככה הוא מצליח. פתטי. כולו זין מהלך עם קצת גבר בקצה ואפילו לאונן כמו בנאדם הוא לא יכול. הנה אני מה נשאר ממני, לאט לאט הכול נשר, בן, רחם, ציצי, רגל, ועדיין מאוננת בכיף, ובטח לא צריכה שאף אחד יסתכל. אני כמו כדור פורח, כמה שאני משילה ממני אברים וילדים ככה אני מתרוממת ומתרחקת מבעלי האדיוט. אה, יצאה מחשבה נחמדה, חייבת לשתף.

*רוכנת על המקלדת וכותבת את המחשבה היפה בקבוצת הפייסבוק "כרותות ומאושרות"; אחר כך מדלגת לשירותים, משתינה וחוזרת לכסאה מול המסך *

פרנסואה קלואה, איגרת מתוקה (Le Billet Doux)

במקום רגל יש כלום. במקום ציצי יש כלום. היה רחם ועכשיו אין, ולא צימחתי שום איבר פנימי במקומו. היה לי גם בן, הוא היה, ינק, אכל, גדל, גם זיין פה בבית, פה בחדר, ועכשיו אין, ושום דבר לא בא במקומו. רק ריק, כלום, חלל, באו במקום מה שאבד לי. יש את הכרישים האלו עם מלא שיניים בפה, מאות ואלפים, ויש שם, בפה של הכריש, תחלופה תמידית של שיניים, הכריש מאבד עשרות שיניים בכל יום ועשרות אחרות צומחות במקומן. בכל ביס שנותן הכריש בטרף שלו נותרות שיניו נעוצות בבשר ואחרות צומחות במקומן. אבל לי שום דבר לא צמח במקום. לכריש היו אלפי שניים, לא היה קורה לו כלום אם היו נושרות כמה, עדיין מלתעותיו היו מלאות. לי לעומת זאת היה רק רחם אחד, רק שני ציצים, רק שתי רגליים, רק בן אחד, וכשהם נלקחו ממני, לא צמח כלום במקומם. נשארו רק חללים. אבל החללים האלו מטעים, כוזבים. חללים – זה המקום שבו היו פעם איברים. אה, מחשבה יפה, חייבת לשתף.

*מקלידה במרץ, ממלמלת תוך כדי את המחשבה היפה שעלתה בראשה; אחר כך משתעלת, מדליקה סיגריה, וחוזרת לבהות במסך*

לו היו שואלים אותי לפני – מחשבה מיותרת, אני יודעת – לו היו שואלים אותי מה אני מוכנה לאבד, על מה אני מוותרת, אין סיכוי שהייתי מוותרת על רגל. הדילוגים האלה הורגים אותי. אין סיכוי שהייתי מוותרת על הבן, לא היינו קרובים אבל הייתה לי איזו חיבה חזקה אליו, הערצה אולי. הוא היה בחור יפה, קצת כמו גורי הצעיר רק פחות מסולסל ומטורזן ממנו. אין סיכוי שהייתי מוותרת על ציצי, את זה אני לא יכולה לכתוב בקבוצה, שם כולן מאושרות בלי, מאושרות בלי הנטל הזה, בית גידול לסרטן, הן רצות לכרות את השני, הן כורתות את שני השדיים רק בשביל מניעה, בלי שהן בכלל בקבוצת סיכון כלשהי, רק לכרות, וכמה שיותר מהר. ואז הן מצטלמות עם הצלקות, עם החזה החלק, בלי שדיים ובלי פטמות ומעלות לקבוצה. מאושרות ומטומטמות. אין אחת שמשחזרת, כאן זה לא יעלה על הדעת כמו שלא יעלה על הדעת לאישה עם שני שדיים בריאים להוסיף שלישי, מלאכותי. בשבילן זה מעבר לבוז לשחזור, מעבר לעליבות, לאיזו נשיות עלובה, סחבתית. בשבילן זה פשוט אבסורד לשחזר. על הרחם אולי הייתי מוותרת. בגילי זה כמו לוותר על טחול. אין לזה משמעות, איבר לא שימושי. אבל הייתי מעדיפה שהוא ייעלם בצורה טבעית, ולא בניתוח. המחשבה על הידיים המפשפשות של הרופאים בתוך הבטן שלי מחליאה אותי, אני מייד חושבת על הידיים המאוננות של האידיוט בעלי. הייתי מעדיפה שהרחם פשוט יצא ממני. בלידה, לידה טבעית. הייתי מעדיפה שאלד את הרחם שלי. יש בזה אפילו סמליות. לכתוב את זה? זה יפה? כן. חייבת.

*כותבת את העניין של לידת רחם. המחשב מצפצף, התקבלה הודעה: "אז על מה היית מוותרת, דלית?"*

זה קל. חשבתי על זה כבר, ניסחתי את זה כבר. הייתי עושה איזה דיל. גורי, זה ברור. לכולם עדיף בלעדיו, אידיוט מעיק, כולם תופסים ממנו מרחק. זין פג תוקף. אבל גורי האידיוט זה לא מספיק. הוא שווה אולי שן שבורה, לא רחם, לא ציצי, לא רגל, לא ילד. אז כן. אני מוותרת על הבת. הייתי מוותרת על הבת. לא בלי צער, כלומר אין שם אהבה, אין אהבה בינינו, להפך, יש שנאה וכעס ורטינות אינסופיות ואלוהים יודע מה, ואין את החיבה הזאת שהרגשתי לבן, בטח שאין הערצה, אבל יש איזו הזדהות מרחוק. ויש שנאה משותפת לאידיוט, ויש צער משותף, דיכאון משותף אולי. בכל אופן, לא מאוד קל לי לוותר עליה. אז נסכם סיכום ביניים: על רחם אפשר לוותר, אבל בלידה טבעית; גורי + איילת תמורת איתמר. עכשיו צריך לחשוב על הרגל והציצי. אני מוכנה לאבד את השיער, יש לי פנים עגולות ויפות. לאבד לתמיד, ברור, בלי שיצמח. לא צריך פיאה ולא כובע. סממן נשי, כמו שאומרים. סממן נשי תמורת סממן נשי. וללכת בלי שיער זה יותר בולט בשטח מללכת בלי ציצי. ותמורת הרגל – יד. יד ואוזן או משהו. יד ימין אפילו, למרות שרגל שמאל נכרתה. הדילוגים הורגים אותי. אני חושבת שו עסקה הוגנת. ווין-ווין. הקוסמוס לא יתמוטט. אהיה אלמנה, אם שכולה, גידמת, קירחת וחצי חרשת. מה עוד רוצים? ובלי האידיוט אוכל להתחיל לחשוב על פרק ב, לא? בסופו של יום אם יש שני ציצים רוב הגברים מרוצים, גם אם חסרה יד ואוזן.

Read Full Post »

גברים ישראלים – בחיי שצריך להקדיש להם איזה רומן. ניסיתי לכתוב בעצמי ונטשתי אחרי 600 ומשהו מילה. הנה מה יצא:

גורי זע במטתו. מתוך שינתו הטרופה – על מה חלם? – הוא חש בהיעדרה של דלית. הוא פקח את עיניו לכדי פתח צר וראה את חצי המיטה שלה ריק וסתור. הוא עצר נשימתו כדי להקשיב, האם היא שוב מקיאה בשירותים? האם היא ליד המחשב בסלון? אולי יצאה מהבית? לא. אין סיכוי. מאז שנכרתה רגלה מיעטה לצאת. את הפרוטזה היקרה שעשתה בשיקגו מיעטה ללבוש. כך אומרים? ללבוש? לענוד? אני יודע? חשב גורי. הוא נזכר שוב בגדם שלה והושיט ידו לחוש את איברו הרדום, הענק. בתחילה, מייד אחרי הכריתה, היו מזיין אותה הרבה, אולי מתוך חמלה, כדי שלא תרגיש אומללה או לא-נשית. אילו היה איברו מתיר לו ודאי היה ממשיך גם היום. אבל אחרי הכריתה השנייה שעברה, מנעה עצמה ממנו וגם הוא הבין שהחמלה והאיבר הענק כבר לא רצויים לה. המשיך לאונן במרץ, פעמים רבות מולה. חשב שגם אם היא אינה רוצה בו בתוכה, ודאי היא מתענגת ולו להביט על הזקפה האדירה שלו קשיחה וזקופה, בוערת מעונג ומתפרקת מחיכוך היד, מתיזה לכל עבר את הנוזל החם והסמיך, שאותו נהגה לבלוע בתאווה כשהכירו, לפני 36 שנים, כשהיו סטודנטים. גופה היה שלם, נערי ומוצק אז. היה חופן בתאווה את שני שדיה המנחמים ומפשק את רגליה הארוכות והשזופות וחודר לתוכה, אורח קרוא מאין כמותו. היו מזדיינים אז כמה פעמים ביום, בכל מקום שרק יכלו. וכעת, רק שד אחד, רק רגל אחת.

אפילו לשחזר לא רצתה, למרות שהפציר בה. אחרי מות הבן סירבה עוד לשמוע על כך. כאילו עם מותו חשה שאין לה יותר צורך בשדיה, כאילו היה איזה סיכוי שאיתמר יחפוץ שוב לינוק ממנה. אבל כעת איתמר טמון עמוק בחלקה הצבאית, ושדה היחיד גם הוא קמל ונפול ואין איש נוגע בו.

עמד לו פתאום מעט. אולי יאונן? אבל מבלי שתראה? מה הטעם, חשב. אולי יקום לשאול לשלומה? כבר לא יחזור לישון כעת. הוא הביט בשעון. מעט אחרי חצות. הוא מצא את נעלי הבית שלו וצעדיו הדהדו בדירה רחבת הידיים. אור בקע תחת דלת חדר העבודה של דלית. חדרו של איתמר, חשב, ולרגע דימה לשמוע את גניחותיה של מיכל, חברתו האחרונה של איתמר, שהיו ממלאות את הדירה למבוכתם הרבה של בני המשפחה. כשמת איתמר היא נעלמה. הוא חיפש אחריה חודשים, לשווא. מה רצה ממנה, בעצם? מבעד לגניחותיה נראו חייו של בנו הבכור, המת, אמיתיים, חריפים מתמיד. רצה לשמוע אותה גונחת שוב, והפעם מאיברו שלו, העצום. בעצם, תמיד רצה לזיין אותה. אותה ואת שאר חברותיו של איתמר שהיו מתגנבות לחדרו בשעות הליל. וגם את חברותיה של איילה, בתו. כמה נורא לייחד את זכרותו האדירה לגידמת העלובה שמכלה את ימיה, ואת ימיו, בשוטטות חסרת תוחלת ברשת, בקבוצות תמיכה לאמהות שכולות, לחולות סרטן, לכרותות גפיים, לגבירות מתוסכלות מינית, מה לא.

הירונימוס בוש, נכים וקבצנים - אטיוד

הירונימוס בוש, נכים וקבצנים – אטיוד

כמובן, היו הזונות. אף שההוצאה הכספית לא הייתה לטעמו, היה מבקר אצלן פעם בפעם. באמת האמין שעל הזונות לקחת ממנו תשלום סמלי, ואפילו לוותר על תשלום מכל וכול, תמורת העינוג שוודאי הסב להן. ואין אישה שלא התענגה מאיברו האציל, גם אם חשה דחייה אישית ממנו. הרי שבפני האיבר העצום במלוא מתיחותו לא ניתן היה לעמוד. גם גברים לא עמדו בפניו. איברו ייתר את הכול. אפילו אותו עצמו. לא אחת חש מוחפץ כמעט, בצעירותו, כאשר רדפה אחריו אחת הבחורות ולו כדי להציץ באיבר הענק, ששמו הלך לפניו במסדרונות החוג לפילוסופיה בהר הצופים, ואולי גם למצוץ מעט. אישיותו שלו, שהייתה לא-בלתי-מוערכת על ידו, נותרה פעם אחר פעם בצל זרנוקו הגיגנטי. איתמר ודאי ירש מעט ממנו, נזכר גורי שוב בגניחותיה של מיכל. אבל מגופתו המרוסקת לא נותר כמעט דבר. הוא ודלית אפילו לא נתבקשו לזהות אותה. הזין המפואר של איתמר נותר ודאי על אדמת לבנון. אולי החיזבאללה מחזיק בו. מי יודע מה הביאו לקבורה באותו יום אוגוסט מהביל לפני ארבע שנים. חצי ציפורן ושערה שרופה. כל כך הרבה מתו באותה תקרית, חצי גדוד כמעט, וההלוויות היו שקטות וזריזות. בושה. היו צריכים להביא משמר כבוד ולירות מטח כבוד, חשב. ולו בשביל האיבר העצום שנגדע ונותר במרג'-עיון, מנותק מהגוף. היה מוכן לשחרר גם את נסראללה תמורת הזין של איתמר, חשב, ומשהו זע במכנסיו. כשימות, יבנו מאוזולאום מזוין בשביל הזין שלו, חשב. את שאר גופתו יזרקו היכנשהו. דלית יצאה מחדרה, והוא התנער באחת ממחשבותיו.

Read Full Post »