Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘ביקורות’ Category

                                                               חירבת אל פלמינג

הכניסה לבנייני האומה בירושלים מזכירה טרמינל מפואר, המבט מחפש מאליו את לוח ההמראות והנחיתות, את שדרת החנויות נטולות המע"מ. אבל אין עדיין חנויות בבנייני האומה. יש ממלכתיות. זה האייר-פורס וואן של הבניינים, מרווח, מנוכר, משדר שררה ושלטון. כדרכה של ממלכתיות הוא עתיר בטון, מנוקב חללים-חללים, עצומים-עצומים, שאמורים להכיל את כל הפאר הגדוש והמיושן הזה, כמו ארון מצעי מיטה איכותיים שלא נפתח מאז שנות ה-70. הממלכתיות הישראלית מריחה מנפתלין, על בנייני האומה לעשות רושם על מנהיגים זרים, על חרושצ'וב וסאדאת וניקסון. חברתי פינטזה על שמפניה במבואה העצומה, אני קיוויתי למצוא קפה הגון.

הבניין מזכיר תיבה עצומה המונחת על צדה, על גבי דרגש קטנטן, ודלת זכוכית סוגרת עליה. בנייתו ידעה תלאות מרובות ונמשכה עשור שלם, העשור הראשון למדינה, כשבמרבית הזמן ניצב שלד התיבה נינוח, מביט על סביבותיו בשלווה, ריק מפועלים. חירבת אל-אומה, חורבן האומה, כינו אותו אז. אבל היום יש קפיטריה ויש שירותים, ומייד עם כניסתי למבואה העצומה החלו מעיי להתערבל, וידעתי ששירותים נקיים מאלה שבחירבת אל אומה, לא אמצא. אח"כ חזרתי ועליתי לתיבה הענקית והצצתי החוצה למה שחשבתיו כאכסדרה מרווחת למעשנים, אך לאחר שראיתי את בן דמותי השמנמן מביט בי בהשתאות, הבנתי שאני עומד מול מראה. כך מתוכננת התיבה: בלילה ניתן להשקיף מבחוץ לתוך קרביה המפוארים, אך מבפנים, המבט החוצה אינו צולח. מעין אולם מראות שכזה, כמו בוורסאי.

הגענו שעה ארוכה לפני תחילת המופע. זו הייתה הפעם הראשונה שלי במקום ושאלתי סביב על אודות האקוסטיקה שלו. קיבלתי תשובות חד משמעיות: זה לא חלל לקונצרטים, אלא לוועידות, לקונגרסים. ואכן, היום שמו הרשמי של חירבת אל-אומה הוא "מרכז הקונגרסים הבינ"ל בנייני האומה ירושלים – ICC". החלטנו לעשות סיבוב. עם השנים נוספו ל-ICC אגפים והיום הוא בנוי טלאי על טלאי, בסגנונות מרובים. אנחנו צועדים במסדרון ארוך ורחב ידיים, משובץ אבן ירושלמית. אני חושב על מקדש הורדוס העתיק, ה-ICC של ימי קדם. על הקיר תלויה כרזה עצומה ובה טקסט מקראי הכתוב כתב עברי קדום (כתב דעץ). החשמונאים, אני נזכר, חזרו להשתמש בכתב הזה מטעמים ממלכתיים, השאיפות הלאומיות שלהם מצאו את ביטוין בחזרה לכתב הפיניקי העתיק, אך השאיפות הלאומיות האלה מושמות ללעג בכרזה שב-ICC: בתחתיתה נכתב באנגלית, בפונט "עתיק", מקור הטקסט: Book of Zechariah. זכריה, נביא-קבלן, קרא לבניית המקדש השני, שהיה דווקא צנוע במידותיו. חמש מאות שנה מאוחר יותר בא הורדוס ושיפץ אותו ברוב הדר ופאר, כדי למצוא חן בעיני המקומיים (ומה עלה בגורל עבודת הקודש בזמן השיפוץ, אני תוהה, העבירו את הדביר, הלפני ולפנים, לסמולרש ולהאנגר בנמל? תשע שנים ארוכות ארכה העבודה. בוויקיפדיה מוסרים שעבודת הקרבנות נמשכה כרגיל, העלו זבחים, סידרו פנלים ועשו גימורים בשפכטל, בעת ובעונה אחת).

אנו קרבים לסוף המסדרון. הנוף משתנה. קשתות בסגנון עותומאני סוגרות מעלינו: נקלענו לתערוכה שוממה לרגל 60 שנים לחנוכת הבניין. חברתי מאתרת שירותים עזובים ואני ממתין לבדי בחלל העצום שיש ביכולתו להכיל אלפי בני אדם בו-זמנית, בנוחות יחסית. כל צעד קטן שלי מהדהד בקול גדול בין קירות החדר הענק. אני להוט לחזור לתיבת הזכוכית ולפגוש את היח"צנית, הובטחו לי שוקולדה ותוכנייה. חברתי יוצאת מהשירותים ואנו מטפסים בזריזות חזרה למבואה.

הלובי מוצף בעשירי הארץ, ותיקים וחדשים, שתרים בעיניהם אחרי המתחם הסגור של הוי.איי.פי. אני לא מזהה פרצופים מוכרים. זקנים המומים בחולצות פול אנד שארק, מצטופפים סביב דוכן הקפה, חומר קלאסי לקונצרט גאלה. שדים קשישים מלווים בשדות מקומטות ומטופחות המדיפות צחנת שאול שעתרת הבשמים ששפכו על עצמן לא מצליחה להעלים. מסריח במבואה מגפרית ומאו-דה-טואלט. למתחם המכובדים אנחנו לא מורשים להיכנס, אז אנחנו מחליטים להיכנס לאולם.

בנייני האומה, מראה מבפנים - פרנסואה דה-נומה

                                                                     האולם

זהו חלל נאה לוועידות המפלגה השלטת, הוא משדר הסכמה כוללת וגורפת, אנחנו מתיישבים במקומותינו ומאליו מתעורר בנו הצורך למחוא כפיים בהתהלבות מתונה, לא משנה למה. הכיסאות נוחים ולא חורקים, יש הרבה מקום לרגליים ולטלפיים, אם יש. שיחקנו אותה, אנחנו בשורה השישית, בצד. נגיד בנק ישראל עובר לידינו, מחפש את מקומו. יחצ"ן ידוע, שד שחום וממושקף, לובש חיוך צוררים כעור שאינו סר מפניו לכל אורכו של הערב, מתיישב לפנינו. לצדי מתיישבת גברת מבוהלת שאינה יודעת להיכן נקלעה, ומבקשת בחשש לעיין בתוכנייה. אני מזיע. קרבתם של השדים אינה נעימה. אך המוזיקה תחל בקרוב, אני מתנחם, רנה, זובין והטנור המלטזי יעלו ויבואו וצחנת המזיקין תשכח. חברתי מפנה את תשומת לבי: כעשרה מטרים מאחורינו ניצב רב אשמדאי, שר משטמה, איווט ליברמן האיום, מוקף בשלושה מלאכי-חבלה מהש"ב, משקיף באדנותיות על האולם. הוא בטריטוריה שלו, אנחנו כאן הפולשים. אני מחפש בקדחתנות אחרי חפיסת סוכריות מנטה שהטמנתי בתיקי. החפיסה, מעשה שטן, נפתחה ותכולתה התפזרה במעמקי התיק. ניר ברקת, דמון צעיר ונמרץ, עולה לבמה מבלי שנתבקש ומקשקש דבר מה. הוא מזכיר, בהתאם לכללי הפרוטוקול, את אשמדאי המזוקן שנמצא קצת מעלינו. כמה שדים פוצחים במחיאות כפיים חסרות נשמה, אך במקביל נשמעות קריאות בוז. אנחנו מצטרפים בהתלהבות גדולה לקריאות הבוז. הלאה השטן! הלאה אשמדאי! אנחנו שמחים מאוד, זוהי תבוסה לשדים והצלחה נאה לנו. אני מבסוט, התחלה מבטיחה לערב. זובין עולה ולא מבזבז שנייה: פתיחה לכוחו של גורל. התזמורת נשמעת פיקס. אחר כך עולה ג'וזף קליאה, הטנור המלטזי, גבוה, בריא-גוף ועטוף פראק. הוא נאלץ לתקוף את לה דונה א-מובילה עוד בטרם התחממו מיתרי קולו, אך זה לא מפריע לו, גבר גדול שכמותו, הוא כובש כל פינה באולם הקונגרסים עם קולו האדיר.

פלמינג בשמלה אדומה

והנה מגיע הרגע בשבילו הגענו ללב המאפליה הירושלמית. רנה פלמינג, בשמלת סאטן אדומה, ממש כמו בתמונות היח"צ, ובחיוך הדיווה העממית שלה, מפיקה בעונג את הטריל הקטן שפותח את אריית התכשיטים מתוך פאוסט של גונו (זה קונצרט גאלה ופלמינג וזובין מוותרים על הרצ'יטטיב הדרמטי הקצר שקודם לאריה). יש לה קול לא גדול במיוחד, אך יפהפה, ומדויק מאוד, בעיקר במשלב הגבוה, וטיפה לחוץ בנמוך. היא נהנית להפגין את היכולות המרשימות שלה, ופחות מתעניינת במרגריטה ובתכשיטים שקיבלה, מתנת השד מפיסטופלס. הצרפתית שלה מוזרה וקשה להבין את הטקסט שנשמע כמו בליל עיצורים מאונפפים ותנועות קונטיננטליות חסרות זהות גאלית דיסטינקטיבית, אבל אני מוקסם לגמרי. היא נבראה לקונצרט גאלה, פלמינג. אני מעדיף לשמוע אותה בנסיבות כאלה מאשר לראות אותה על בימת האופרה. קשה לי לדמיין אותה כינופה או ויולטה, אף על פי שגילמה את שתיהן. המבוא למערכה הראשונה מתוך לה טרוויאטה שמגיע מיד אחר-כך, מביא איתו לראשונה בערב גם התרחשות דרמטית. המספר האחרון לפני ההפסקה הוא "ויסי ד'ארטה" מטוסקה. אני מבסוט. הקול טהור ויפה, והפעם אני גם מצליח להבין שמדובר באיטלקית, אבל על טוסקה אני לא חושב, וגם פלמינג לא. יש לה מין שטיק קבוע שאיתו היא מנסה לרגש, מין געייה בכיינית נוצצת, מבט מושפל, אבל טוסקה האומללה שאינה מבינה למה האלוהים לא בא לעזרתה אף שתרמה תכשיטים (את התכשיטים שקיבלה ממפיסטופלס?) לקניית אדרת למדונה – היא לא נמצאת על הבמה. על הבמה ניצבת הדיווה הינקית פלמינג.

                                                                   הפסקה. שותים מיץ.

אחרי ההפסקה מנגנת התזמורת קטע מתוך איבריה שלא קשור לכלום. למה? כי צריך למלא את מכסת הזמן וכי ממילא היא מנגנת את זה השבוע בקונצרט למנויים, אז למה לא. אולה!

ואז שוב קליאה (או קליז'ה או קלג'ה) בלוצ'בן דה סטלה. פצצה של ביצוע. קליז'ה עשה את שלו ופלמינג חוזרת ומפציעה על הבמה, ושוב אני חש התרגשות להיות בקרבתה. רחש נרגש שוטף את האולם הענק. היא החליפה שמלה. השקיעה. כמויות נדיבות של טול שחור, דק ושקוף מכסה על בד זהוב: גוון אוריינטלי המתאים לאריה הבאה, מתוך קליאופטרה, אופרה מאוחרת ונשכחת של מסנה. קליאופטרה מבקשת מעבדיה בדחילו ורחימו לנסות בעבורה רעלים שונים. אלה שיתנדבו יזכו לנשיקה ממנה. הפעם אפשר היה להבין קצת טקסט אבל לאף אחד לא היה אכפת ממנו. זו אריה יפה, מהפנטת ולא קשה מדי שנועדה לאפשר לפלמינג להשוויץ בצבע הנפלא של הסופרן הלירי שלה. זה היה איטי ומדיטטיבי, וכדי שתרדמה מתוקה לא תיפול על האולם צריך להפציץ עכשיו ברימסקי-קורסקוב והקפריצ'ו-ספרדי שלו. בום וטראח, כולם התעוררו. זה נחמד כל האספניול הזה. הקהל בבלקונה נהנה במיוחד מהקסטנייטות.

היה טוב וטוב שהיה הרימסקי, ועכשיו השיא המצופה של הערב: דואט האהבה העצום שסוגר את המערכה הראשונה של מאדאמה באטרפליי. אני תוהה על טיב היחסים של קליז'ה ופלמינג, הם שוכבים? הדרמה עובדת אפוא היטב. הקול של פלמינג כבר פתוח לגמרי, אבל עדיין מתקשה לעמוד בעוצמה של עמיתה המלטזי. המוזיקה של פוצ'יני עולה לתקרה של חירבת אל-אומה ופורצת דרכה פתח ללוצ'בן-דה-סטלה. אנחנו נמסים בכיסא, עשר דקות של קליימקס אחרי קליימקס. ליברמן בטח חתך בהפסקה ואני מזדקף בכיסא, מבחינתי האולם ריק (חוץ מחברתי שלצדי) ואני רק עם פלמינג, קליז'ה, התזמורת וזובין, שתמיד נדחף לדואטים ועושה מהם מנז' א-טרואה. אחרי עשר דקות אני כבר בטרנספיגורציה. אין צורך בהדרן.

אבל ההדרן מגיע בכל זאת. לשמחתנו פלמינג עושה את "מיו בבינו קארו", מתוק כמו דבש, ועוד דואט "מוכר וידוע". והמלטזי שיודע נפש בהמתו, דורש – ומקבל – מחיאות כפיים קצביות מהקהל. זה מין מס המוטל דרך קבע על קונצרטי-גאלה. ואז עולה לבמה מתופף שהמתין בסבלנות ראויה לציון שעתיים מאחורי הקלעים, והכול פוצחים בנגינת "הללויה" ללאונרד כהן. פלמינג אוחזת לראשונה בערב במיקרופון ואני מתבאס. אבל, לפחות זה לא הללויה של קובי אושרת ושמרית אור. בא לי כבר לברוח. ביציאה מהחירבת-אל-אומה אורבים לנו שני נגני רחוב חמושים בהגברה שטנית. שרים לה דונה-א-מובילה ורוצחים כל זיכרון נחמד מהערב. אבל צריך להתפרנס, אז אין תלונות. נסיעה הביתה. פקק עצום בדרך. אנו מגיעים לתל אביב ומתנחמים בגלידה.

Read Full Post »