על שלטון ומגפה

סיפור מוזר ביותר מופיע ממש בסוף ספר שמואל (שמ"ב כד), במה שנהוג לכנות "נספח" לספר. הנה התקציר: דוד מבקש לערוך מפקד בעם. הוא ממנה את יואב כפרויקטור של המפקד. יואב מבקש להניא את המלך מהרעיון, אך המלך איתן בדעתו ויואב ואנשיו יוצאים "לשוט" בארץ, עוברים כל עיר וכפר, מגיעים לכל חור (למשל ערוער או ארץ תחתים-חדשי, הפרובינציה של הפרובינציה), וכעבור תשעה חודשים ועשרים יום (בדיוק!) חוזרים לירושלים לדווח למלך על הממצאים: שמונה מאות אלף איש ("שולף חרב") בישראל ועוד חמש מאות אלף ביהודה.

כאן דוד נתקף בייסורי מצפון, בכל זאת – איסור מניין בני ישראל הוא דאורייתא, "חטאתי מאוד" הוא אומר. אלוהים שומע אבל לא ניחם. הוא שולח את הנביא גד למלך עם הוראה נוראה: המלך צריך לבחור אחד משלושה עונשים. מאחורי וילון מספר אחד מסתתרות שלוש שנות רעב; מאחורי וילון מספר שתיים – שלושה חודשי מנוסה מפני האויבים; ומאחורי וילון מספר שלוש: שלושה ימי מגפה נוראית – דבר (מוות לכל דבר ועניין בתנ"ך). ראשו של דוד קצת מסוחרר מכל השלוש הזה, אבל הוא חוזר לעצמו בזריזות. תחילה הוא אומר: "צר לי מאוד" (הרבה פעמים נשמעים דבריו של דוד כהודעה לעיתונות), ואחר כך הוא בוחר ברעל: שלושה ימי מגיפה. מדוע? דוד מסביר: מוטב לסבול מנחת ידו של האל הרחמן מאשר תחת ידם של בני אדם מרושעים.

ולנטין דה בולונייה (לה ולנטין), דוד

המגיפה אמנם משתוללת וקוטלת שבעים אלף איש (כאן אני מדמיין את הפקידים ברשות האוכלוסין מתקנים בזריזות את תוצאות המפקד), אבל נעצרת רגע לפני שהיא מגיעה לירושלים, שם שוכנים קריית הממשלה ומשכן ראש הממשלה. נס. כאן מתחוללת בסיפור עוד תפנית אחרונה, פחות קשורה לענייננו, המגוללת את סיפור בניית מזבח בגורן של אחד, ארונה היבוסי. הפרק – הספר כולו בעצם – נגמר בהקרבת עולות ושלמים לאלוהים ובהודעה הרשמית על עצירת המגיפה (נוסח קצת שונה של הסיפור מופיע גם בספר דברי הימים א, פרק כא).

מה שמאלף בעיני בסיפור הוא הקשר בין שלטון, שליטה בעצם, ומגיפה. הסיפור פותח בפעולה מובהקת של הגמוניה: השליט מבקש לתהות אל נכון על כוחו. מניין הכוחות – וכזכור נספרו רק גברים "שולפי חרב", נשים, קשישים וילדים לא עניינו את השליט – ורישומם בארכיב המלכותי היא גילום ביורוקרטי של שליטה, השליט צריך לדעת היטב מה הכוחות העומדים לרשותו. הוא מחלק את כוחותיו לקטגוריות שונות, למשל ישראל ויהודה. הוא רושם את המספרים בספר ואז מתבונן בהם, מחלק אותם לחטיבות ואוגדות, בדמיונו הוא אולי שולח אותם לחזית, אולי משסה אותם אלו באלו.

הצעד הביורוקרטי הריבוני הזה של דוד נענה בצעד ביורוקרטי מקביל של הריבון האמיתי בתנ"ך, האל. האלוהים שולח לדוד פקיד עם טופס. האל, הפקיד העליון, הוא בעל חיבה למשחקי מילים ולשון נופל על לשון. "שלוש אנוכי נוטל עליך, בחר לך אחת מהם!" (כך במקור), הוא פוקד על המלך. אבל המלך יודע דבר או שניים על פוליטיקה. הוא יודע איך להפוך עוקץ לדבש. אנשים חיים או מתים – בסופו של דבר זה מספרים. אדרבה, כמה שגדול מספר המתים, כך תחזק השליטה. יש דברים שאינם באים בחשבון כלל. אם יבוא אויב וירדוף אחרי שלושה חודשים תמימים, הרי זה יכול להביא את שלטוני לקצו. זה נופל ראשון. שלוש שנים של רעב, זה גם לא מקובל. דוד מכריז מיד, בערוצים המקובלים: "אין מחסור בסחורה, וגם לא יהיה!". הסופרמרקטים יישארו פתוחים. בלי סחורה אין שלטון. נותרה אם כן המגפה. אבל בעצם, וכאן צריך להנמיך מעט את הקול ולשים יד על הפה, אין פה בדיוק עונש. יש כאן פרס. המגפה תשאיר את כולם בבתים, כולם, מירושלים ועד ערוער וארץ תחתים-חדשי, יישארו בבתים. הם כבר יודעים שאנחנו יודעים להגיע אליהם. המגפה משתוללת, אבל תחת שליטה. לבייג'ין וירושלים היא לא מגיעה. עד כאן. זה יהיה קשה, אבל גם תהיה לדוד הזדמנות נאה להפגין את רוחב לבו. הוא יאמר לאלוהים, ממש בשיא המגפה: "אנוכי חטאתי ואנוכי העויתי, ואלה הצאן מה עשו? תהי נא ידך בי ובבית אבי". אבל היד תהא בצאן. בית דוד יכול לישון בשקט. הוא נכנס למגפה חזק ויוצא ממנה מחוזק. הנה הוא מעלה עולות וזבחים, והנה האל עונה לו באש מהשמיים (לפחות בנוסח של דברי הימים). הנה העם מריע, הנה דוד ניהל מצוין את המשבר, שבעים אלף נמחקו מהרשומות, בעיקר תומכי בית שאול, אפשר להניח. עכשיו אפשר להתפנות לשלוט.