אני חושב על הפתעות. ההפתעה נעוצה בפער בין הציפייה לתוצאה. האם אדם יכול להפתיע את עצמו? כן, אני מניח. אם הוא ציפה מעצמו להתנהגות אחת וקרתה התנהגות אחרת, אז הנה, הפתעה. ההפתעות האלה הן רוב הזמן הפתעות לרעה. יש אנשים שעבורם כל הפתעה היא לרעה. זו טענה מפתיעה? האם סימפוניית ההפתעה של היידן מפתיעה? אולי. אם שומעים אותה בפעם הראשונה, בלי לדעת מה שומעים, כלומר בלי לדעת שהכותרת של הסימפוניה היא "הפתעה". כי אז הציפייה שלנו היא "הפתעה", וכשבאה ההפתעה אנחנו יותר מרוצים מאשר מופתעים. ההפתעה בסימפוניית ההפתעה מרגיעה אותנו במקום לערער אותנו, אנחנו יודעים שהכל בסדר, שהכל פועל כמו שצריך, שהתווים נכונים, שמנגנים אותם היטב, שאנחנו, בקהל, מגיבים היטב להפתעה. קופצים ב"בום". בואו ננסה לחשוב מה יקרה אם אנחנו מוזמנים הערב לקונצרט. מנגנים את סימפוניית ההפתעה של היידן. אנחנו שמחים לקראתה. אנחנו מתיישבים בהיכל התרבות והתזמורת מתחילה לנגן, והנה כבר מגיע הפרק השני ואנחנו נדרכים בפיאניסימו, והנה היא תבוא עכשיו, ההפתעה, אבל היא לא באה. הפיאניסימו הופך לפיאניסיסימו ואז המוזיקה פשוט נעלמת, והנגנים יושבים רפויים בכסאות שלהם עם הזנבות פינגווין שלהם ומביטים עלינו עייפים ותמהים, והמנצח הקשיש מסתובב לקהל, והוא נראה כבר חצי מת, והוא גוסס וזועף והוא כאילו מסנן לנו "קיבלתם את ההפתעה המחורבנת שלכם כבר?", ואיש לא מוחא כף, והסדרנים לא פותחים את דלתות היציאה, ואנחנו נותרים לנו ככה בכיסאות האלה של היכל התרבות חסרי אונים, חסרי ישע, כמו טמבלים, מבולבלים והמומים, וגם מבוישים.
זאת הפתעה.
טיגריס בסופה טרופית (מופתע), אנרי רוסו
חֶלְמָאִי 
התגעגעתי
השם של הסמפונייה תמיד נראה לי כמו סוג של אליבי, תשובה מקדימה לטענות אפשריות. אל תחשבו שהשתגעתי או שהתזמורת השתגעה, זאת בסך הכל הפתעה.
אבל עכשיו אני על האבחנה שעשה היצ'קוק בין מתח להפתעה: "אנחנו משוחחים כאן לתומנו," הוא אמר לטריפו שאיתו דיבר, אבל "נניח שהיתה פצצה בינינו, מתחת לשולחן. שום דבר לא קורה, ופתאום: בום! פיצוץ. הקהל יופתע. אבל עד לרגע ההפתעה זו היתה סצנה יומיומית לגמרי… וניקח לעומת זאת סיטואציה של מתח, שבה הצופים מודעים לפצצה. אולי מפני שהם ראו את האנרכיסט מניח אותה מתחת לשולחן. הקהל יודע שהיא עומדת להתפוצץ באחת, ויש שעון בחדר, זה חלק מהתפאורה, הקהל יכול לראות שהשעה היא רבע לאחת. בתנאים אלה, הופכת השיחה התמימה למרתקת; הצופים הופכים לחלק מההתרחשות. הם משתוקקים להזהיר את הדמויות: מה אתם מדברים לכם בנחת כזאת?! יש פצצה מתחת לשולחן, היא עומדת להתפוצץ! במקרה הראשון הקהל זוכה בחמש-עשרה שניות של הפתעה בזמן הפיצוץ. בשני סיפקנו לו חמש-עשרה דקות של מתח. והמסקנה – [כדי ליצור מתח] עדיף שהקהל יידע כמה שיותר."
על פי זה שם הסימפוניה פשוט מייצר מתח, ובגרסה שלך גם רגש, שבלעדיו על פי הצ'קוק אי אפשר.
תודה מרית היקרה על התגובה הנהדרת, לא הכרתי את השיחה הזאת, זה מהספר של טריפו על היצ'קוק שלא קראתי? האסוציאציה שלי מהשיחה, שאני חולק איתך בלי שום צורך או טקט, היא של שני גברים שמחפשים דרך להאריך את משך האורגזמה הגברית מחמש עשרה שניות לחמש עשרה דקות. מה מייצגת הפצצה כאן – זה די ברור. אם יש משהו לא מפתיע בעולם, זו האורגזמה הגברית. אצל טריפו, אגב, יש מלא סצנות של אנשים מסבים לשולחן ומדברים ושום פצצה לא מתפוצצת, לפחות לא במובן המקובל, ואין מתח ואין הפתעה, אבל בכל זאת הצופים נעשים חלק מההתרחשות.
הצחקת אותי עם האורגזמה הגברית. בייחוד שהאסוציאציה שלי היתה לגמרי אחרת – אני ישר חשבתי על כיפה אדומה, על שיחת, סבתא, למה יש לך אוזניים גדולות ועיניים גדולות ופה גדול וכולי. ואולי הן לא עד כדי כך רחוקות, כי בגרסה צרפתית מהמאה השמונה עשרה הזאב מבקש מן הילדה להתפשט ולהיכנס אתו למיטה, והיא פושטת בצייתנות בגד אחר בגד במין סצנת סטריפטיז מוזרה. בכל פעם שהיא פושטת בגד, היא שואלת את הזאב מה לעשות בו, ונענית: השליכי אותו לאש, לא תזדקקי לו. בסוף הוא טורף אותה, אם תהית.
וכן, זה מהספר של טריפו והיצ'קוק שקראתי לפני שנים (ותרגמתי לצורך משהו שכתבתי על כיפה אדומה 🙂 ) ובצדק או לא – זה הקטע היחיד שנחרת.
נו, אז האסוציאציות שלנו לא היו כאלה רחוקות, שנינו חשבנו על זאבים.
אני מצטער על התגובות המאוחרות, אנחנו בעיצומו של מעבר משפחתי נסחב ומסורבל לפילדלפיה הרחוקה. אולי אכניס איזה פוסט על זה. בכל אופן הפרשי השעות השפיעו עלי באופן מיסטי כמעט, אני מרגיש כאילו הנפש שלי נכנסה לדיליי, פעולות פשוטות – שמעולם לא היו פשוטות באמת – נעשו בלתי אפשריות ממש. בתקווה שזה יעבור בקרוב.
אין על מה להצטער. זה אחד הדברים שאני אוהבת באינטרנט, שלא מוכרחים להגיע בזמן. הדלתות לא נסגרות למאחרים. אני עשיתי פעם עליה לרגל לפילדלפיה, כי שם נמצאות (כמעט) כל היצירות של דושאן. ועד כמה שאני זוכרת יש שם גם אוסף מוזר, מרתק ומיוסר של ציורים מימי הביניים.
(והפעולות ההן רק מתחזות לפשוטות כדי לעורר יסורי מצפון במי שלא עושה אותן.)