ג'ון פורד – "חבל שהיא זונה" (שם זמני)

הנה מוגש בזאת לקוראים העבריים הסקרנים תרגום ראשון, ככל שידיעתי מגעת, מתוך המחזה הסנסציוני והמופלא של ג'ון פורד (1586 – ~1639) Tis Pity she's a Whore, שקבעתי לו את השם הזמני והבלתי מוצלח "חבל שהיא זונה". הצעות שיפור יתקבלו בברכה (מוריס מטרלינק תרגם את המחזה לצרפתית ונתן לו את השם המסורס "אנאבלה") [בינתיים התברר לי מפי דורי פרנס שהמחזה תורגם גם תורגם לעברית, בידי שמעון זנדבנק, ואף הוצג בתיאטרון באר שבע בשנות השמונים].

תרגמתי את התמונה הראשונה מתוך המערכה הראשונה: ג'ובאני מאוהב באחותו אנאבלה ובא להתוודות אצל הכומר בּוֹנָוֶנְטוּרָה, חונכו האהוב. את השיחה בין השניים אנו שומעים מאמצעה. דרמת הוידוי על תשוקת העריות התחוללה לפני הרמת המסך וכעת מבקש הכומר להניא את הצעיר מלממש את תשוקתו האסורה לאחותו.

המחזה כתוב כולו במשקל שלא היה ביכולתי או ברצוני להעתיק לעברית. ניסיתי רק לשמור על איזו מוזיקה שתהדהד, הגם שבקלישות, את המקור. אני מפרסם את התרגום אף שהוא מסורבל ולעתים פגום ממש משום שיש בו בכל זאת איזו תנופה וקצת חן. זו עבודה של יומיים לא יותר. כמו שאני מכיר את עצמי, לא יהיה לזה המשך. או אולי כן.

הנה:

מהדורת הפוליו של המחזה, משנת 1633

מערכה א, תמונה 1

כֹּמֶר:

חָדַל לְהִתְוַכֵּחַ נַעֲרִי, הֲלֹא תֵּדַע,

כִּי לֹא נָאִים כָּאן פִּלְפּוּלֵי בָּתֵּי-מִדְרָשׁ,

הַפִּילוֹסוֹפְיָה הַנָּאָה אוּלַי תִּסְבֹּל טִעוּן לְשֵׁם טִעוּן,

אַךְ דִּין שָׂמַיִם לֹא יֵדַע מַהֲתַלָּה; תְּבוּנָה שֶׁעַל תְּבוּנָה

נִשְׁעֶנֶת וּמוֹכִיחָה בְּטִעוּנִים שֶׁל תֶּפֶל שֶׁאֱלֹהִים הוּא אַיִן,

לֹא תּוֹבִיל אֶלָּא לְשַׁעֲרֵי הַתֹּפֶת,

וְאֵל תֶּבֶל תִּצֹּק אֶת רוּחַ הָעִוְעִים שֶׁל אָתֵאִיזְם,

כִּי שְׁאֵלוֹת כָּאֵלּוּ הֵן אִוֶּלֶת נַעֲרִי, מוּטָב הֲרֵי

שִׁירַת מִזְמוֹר לַשֶּׁמֶשׁ מִתְּהִיָּה מַדּוּעַ הִיא זוֹרַחַת,

וְהַדָּבָר שֶׁתְּדַבֵּר עָלָיו נִצָּב הֲרֵי מֵעַל לְשַׁמֵּשׁ.

לֹא עוֹד. לֹא אוֹסִיף לִשְׁמֹעַ.

גּ'וֹבָאנִי:

אָבִי הַטּוֹב,

לְעֵינֶיךָ חָשַׂפְתִּי אֶת נַפְשִׁי הַמְּעֻנָּה,

רוֹקַנְתִּי לְפָנֶיךָ אֶת אַסַם לִבִּי,

הִתְרוֹשַׁשְׁתִּי מִכָּל סוֹד, לֹא הוֹתַרְתִּי

בִּי מִילָה שְׁתוּקָה שֶׁלֹּא הֵשִׂיחָה

אֶת עֻזִּי, מַחְשְׁבוֹתַי, רַעְיוֹנֵי רֹאשִׁי;

וְעַתָּה, שֶׁלֹּא אָשִׂים יָדִי עַל זוֹ הַנָּחַת?

הֲלֹא יִהְיֶה לִי אֶת שֶׁיֵּשׁ לְכָל בְּרִיָּה, אַהֲבָה?

כֹּמֶר:

תִּהְיֶה לְךָ, נַעֲרִי.

גּ'וֹבָאנִי:

שֶׁלֹּא אָשִׁיר תְּהִלָּתוֹ שֶׁל זֶה הַיֹּפִי, שֶׁאִם יִצְּקוּ אוֹתוֹ חָדָשׁ,

אֵלִים, אִם רַק יְדָעוּהוּ, יְקַטְּרוּ לוֹ כְּמוֹ לְאֵל עֶלְיוֹן

וְיִכְרְעוּ לוֹ בֶּרֶךְ כְּשֵׁם שֶׁגַּם אֲנִי כּוֹרֵעַ לִפְנֵיהֶם?

כֹּמֶר:

הֲרֵי זֶה שִׁגָּעוֹן!

גְּ'וּבָּאנִי:

וְשֶׁאֶתֵּן לְרַחַשׁ מְטֻפָּשׁ,

לְנֹהַג שֶׁל שִׁגְרָה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ,

וּבֵין אָחוֹת לְאָח, לִתְקֹעַ טְרִיז

בֵּינִי לְבֵין תַּעֲנוּגוֹת אַלְמָוֶת?

נָכוֹן, הֵן אָב אֶחָד לָנוּ, וּמֵאוֹתוֹ הָרֶחֶם

(אָסוֹן לִשְׂשׂוֹנִי!) קָצַרְנוּ שְׁנֵינוּ הֵן לֵדָה וְהֵן חַיִּים,

אַךְ שֶׁמָּא אֵין מִכָּךְ הֶכְרֵחַ לִהְיוֹת כְּרוּכִים יַחְדָּיו

אַף שִׁבְעָתַיִם? בְּקֶשֶׁר דָּם, בְּקֶשֶׁר רוּחַ,

וְאִם תִּרְצֶה, בְּקֶשֶׁר דָּת גַּם כֵּן, תָּמִיד נִהְיָה אֶחָד,

אֶחָד בָּשָׂר, אַחַת הָרוּחַ, אַהֲבָה אַחַת וְלֵב אֶחָד – הַכֹּל אֶחָד!

כֹּמֶר:

חָדַל צָעִיר נוֹאָשׁ, אַתָּה אָבוּד.

גְּ'וֹבָאנִי:

הָאִם מִשּׁוּם שֶׁמִּלֵּדָה אֲנִי לָהּ אָח,

יֻגְלוּ תַּעֲנוּגַי מִמִּטָּתָהּ?

לֹא, אָבִי; וּבְעֵינֶיךָ נִכָּרִים פִּתְאוֹם

חֶמְלָה וְרַחֲמִים, וּמִמְּרוֹם גִּילְךָ,

כְּמוֹ מֵאוֹרַקְל קָדוֹשׁ, נִבֶּטֶת

לָהּ עֲצַת חַיִּים; אֱמֹר לִי אִישׁ בָּרוּךְ,

אֵיזֶה מַרְפֵּא יָבִיא עָלַי מַרְגּוֹעַ בְּאֵלּוּ הַזְּמַנִּים?

כֹּמֶר:

חֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, הַכֵּה עַל חֵטְא,

כִּי בְּחִלּוּל הַקֹּדֶשׁ הַמְּטֹרָף (כִּמְעַט),

הִרְעַדְתָּ סִפֵּי שָׂמִים,

גְּ'וֹבָאנִי:

אַל תֹּאמַר זֹאת, מְוַדֶּה יָקָר.

כֹּמֶר:

הֲזֵהוּ בְּנִי? אוֹתָה פְּלִיאָה שֶׁל טֶבַע

שֶׁבֶּעָבָר, בְּתוֹךְ תִּשְׁעִים יָמִים בִּלְבַד, רָאוּ בְּךָ

מוֹפֵת לִבְנֵי גִלְךָ בְּכָל בּוֹלוֹנְיָה?

זוֹכֵר אֶת הַתְּשׁוּאוֹת שֶׁל הַפָקוּלְטָה?

הַהִלּוּךְ, הַנֹּהַג, הַבָּרָק וְהַנְּאוּם,

הַמְּתִיקוּת – הַכֹּל בְּךָ אָמַר: הֲרֵי זֶה גֶּבֶר!

הָיִיתִי אָב גֵּאֶה לְבֶן טִפּוּחַ, בִּכַּרְתִּי

אָז לִנְטֹשׁ אַף אֶת סְפָרַי מִלַּעֲזֹב אוֹתְךָ.

וְכָךְ עָשִׂיתִי; אַךְ פֵּרוֹת הַהִלּוּלִים שֶׁכֹּה הִבְטִיחוּ,

הִרְקִיבוּ בִּינוֹתְךָ וְגַם אַתָּה הִרְקַבְתָּ.

הוֹ גְּ'וֹבָאנִי, הָאִם תּוֹרָה זָנַחְתָּ וְגַם דַּעַת

כְּדֵי לְהִתְרַפֵּק עַל תַּאֲוָה וּמָוֶת?

כִּי מָוֶת מְצַפֶּה בְּסוֹף תַּאֲוָתְךָ. הַבֵּט הַחוֹצָה

לָעוֹלָם, הֲלֹא תִּרְאֶה בּוֹ רִבְבוֹת פָּנִים קוֹרְנוֹת

הַרְבֵּה יוֹתֵר מִזּוֹ הָאֱלִילָה שֶׁכֹּה חָמַדְתָּ?

עֲזֹב אוֹתָהּ, וּבְחַר לֵךְ אַחֶרֶת, זֶה חֵטְא קָטָן מְאֹד,

בְּמִשְׂחָקִים כָּאֵלֶּה יֵצֵא שְׂכָרְךָ בְּהֶפְסֵדְךָ.

גְּ'וֹבָאנִי:

יִהְיֶה זֶה קַל יוֹתֵר לִמְנֹעַ מֵאוֹקְיָנוֹס

מִשְׂחֲקֵי גֵּאוֹת וָשֵׁפֶל מִלְּהָנִיא אֶת תְּשׁוּקוֹתַי.

כֹּמֶר:

אִם כָּךְ, אָמַרְתִּי אֶת שֶׁלִּי, וּכְבָר אֲנִי רוֹאֶה

בְּתַבְעֵרַת זְדוֹנְךָ אֶת אַחֲרִיתְךָ; אַךְ שְׁמַע בָּעַצְתִּי,

הַשָּׂמִים מְלֵאֵי צְדָקָה.

גְּ'וֹבָאנִי:

דַּבֵּר קוֹל חַי.

כֹּמֶר:

מַהֵר אֶל בֵּית אָבִיךָ וְהִסְתַּגֵּר בְּתַעֲנִית לְבַד בְּחַדְרְךָ,

כְּרַע עַל שְׁתֵּי בִּרְכְּךָ, מוּטָב אַפַּיִם הִשְׁתַּטַּח,

מָרֵר בִּבְכִי עַל לְבָבְךָ, רְחַץ אֶת מִילוֹתֶיךָ

בְּדִמְעָה, וְאִם אֶפְשָׁר, אָז גַּם בַּדָּם,

הַפְצֵר בָּאֵל שֶׁיְּטַהֵר אֶת נֶגַע תְּשׁוּקָתְךָ

הַמַּרְקִיבָה אֶת נַפְשְׁךָ, הָבֵן שֶׁאֵין אַתָּה אֶלָּא

נִקְלֶה, תּוֹלַעַת, שׁוּם-דָּבָר; בְּכֵה, נְשָׂא תְּפִלָּה וְהָאֶנַח

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם, שָׁלוֹשׁ בַּלַּיְלָה.

שָׁבוּעַ תַּעֲשֶׂה כַּעֲצָתִי, הָיָה וְלֹא תִּמְצָא תְּמוּרָה

בְּחִשְׁקְךָ, חָזוֹר אֵלַי, וְאֶחְשֹׁב כְּבָר עַל תְּרוּפָה.

הִתְפַּלֵּל אַתָּה בַּבַּיִת וַאֲנִי אַמְשִׁיךְ מִכָּאן. עַכְשָׁיו – לֵךְ,

וּבִרְכוֹתַי אִתְּךָ. תְּפִלָּה – בַּזֹּאת עָלֵינוּ לְהַרְבּוֹת.

גְּ'וֹבָאנִי:

אֶעֱשֶׂה הַכֹּל לְהַצִּילֵנִי מִשּׁוֹט הַנְּקָמָה;

אַחֶרֶת, אֶשָּׁבַע שֶׁגּוֹרָלִי מוֹשֵׁל בִּי.

תומאס גיינסבורו, הניג' לויד ואחותו, לוסי (בערך 1750)