פידים:
רשומות
תגובות

השמרי לך התזמורת הפילהרמונית הישראלית! חלמתי הלילה חלום מבשר רעות על אודותיך, מנבא שחורות!

ובחלום: חברתי ואני בקונצרט באולם לא מוכר, כנראה אולם סמולרש שבו תנגן התזמורת בעונה (עונות?) הבאה. גם אמא בקונצרט, השיגה כרטיסים. שנינו, חברתי ואני, לבושים בפיג'מות ומנומנמים למדי.

התוכנית דוקא מעניינת: נוקטורן למקהלת ילדים, בסגנון ברזילאי, אולי מאת וילה לובוס, מאוד יפה. אנחנו יושבים קרוב מאוד למקהלה ומאוד נהנים. ופתאום נשמע רחש מאחורינו, אני מביט לאחור ומגלה כי האולם כמעט ריק לגמרי. הקהל כולו התפזר. אבל למה? הקונצרט דוקא נחמד למדי. התעלומה נפתרת במהרה. ינשוף קטן ותנשמת לבנה חדרו לאולם!

קספר דוד פרידריך - ינשוף בחלון גותי

ינשוף קטן ותנשמת לבנה ולֵילִית הבריחו את הקהל, הגברות המגונדרות נבהלות ובורחות לאולם המבואה, הגברים המטורזנים ממהרים לחניה. אחד מעובדי האולם מנסה להתקרב לתנשמת. הוא מחזיק בידו חפיסת ממתקים ומנסה לפתותה. היא נענית להפצרותיו, מתעופפת אליו וטועמת מהממתקים. הוא אוחז בא בחוזקה, באלימות, ומסתלק. הינשוף הקטן מתעופף אל על וחומק החוצה. אני מבין שהקונצרט מבוטל. חבל, אני אומר לחברתי, היו אמורים לנגן אחרי ההפסקה את הראשונה של הרטמן (כך!). היא אומרת לי לסמס לדחב"ש נזיפה.

The Owls are not what they seem:


הַמְּרֻמִּים

מבחן מוקדם בבוקר, קמתי לפני שש, הספקתי לדחוס עוד מאמר, לתפוס אוטובוס ולהתיישב בכיתה דקה לפני הזמן. כעבור שלוש שעות כאבה לי היד מכתיבה. יצאתי באיטיות מהאוניברסיטה, ראש מושפל, עוגיה ביד, מחשבות על אבן עזרא, אבן כספי ושפינוזה. הגעתי הביתה. שינת צהריים. חלום.

אני שוב בעומר, קופץ למכולת של אלברט, קונה שני "גיל" וחפיסת עוגיות. אלברט מזהה אותי, אני מרגיש על הגג. הוא דורש מחיר מופקע ממני אבל לא אכפת לי, אני לארג' היום ולא אתן לו להרוס את חזרתי החגיגית לעומר. אני שולף מזומנים מהארנק ומסתלק. בדרך הביתה אחד הילידים מגלה כלפי תוקפנות. אני מנפנף אותו באגרסיביות, שלא יתעסק איתי. הסלולרי מצלצל, זו X! נרגשת מאוד, קנתה חזיות, רוצה לחגוג איתי את הקנייה. אני משועשע. אני מגיע לבסוף לבית ילדותי הקובייתי והגדול ברחוב צלף, ומגלה לזוועתי, לחרדתי הרבה, שלא נעלתי אותו כהלכה.

יש פורץ בבית. אני פותח את הדלת בעדינות ומיד היא נדחפת כנגדי, הפורץ מנסה לברוח! הוא לא נראה כמו פורץ. בחולצה אדומה ומכופתרת הוא נראה כמו קולגה של אבא מהעבודה, אבל אני לא מוותר. אני אוחז בחולצתו ודורש ממנו להחזיר את כל הכסף שלקח. הוא מסרב, "לא מגיע לך שאחזיר אותו!" הוא צועק, הוא מדבר אלי בלשון נקבה! אנחנו נאבקים. אני מתעורר, תשוש ומזיע. רימו אותי, אני אומר לעצמי.

מגדת העתידות - ז'ורז' דה לה טור (?)

מומחי מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק מייחסים את "מגדת העתידות" למאסטר הצרפתי ז'ורז' דה לה טור, ומתארכים אותו ל-1630. בציור, בחור צעיר אופנתי ומגונדר, מוקף בארבע נשים, חלקן או כולן צועניות, אחת מהן, קשישה בעלת פרצוף נלעג בייחוד, נוטלת ממנו מטבע כסוף שבעזרתו תגלה לעלם הצעיר את עתידו. בו בזמן, שולפת הצועניה שמשמאלו את ארנקו מכיסו, והאישה בהירת העור שמאחוריו מנסה לחתוך את השרשרת שהוא עונד ולקחת את המטבע הזהוב שקשור אליה. העלם מביט בקשישה בחשדנות. הוא תמים וספקן כאחד. משחק המבטים המוזר שבציור, משחק גרוטסקי משהו, מעלה בדמיון סצנה מתיאטרון בארוקי.

את סצנת הרמאות הצבעונית הזאת קנה מוזיאון המטרופוליטן בתחילת שנות השישים, בסכום "גדול מאוד". למרבה האירוניה, באמצע שנות ה-80 החלו להישמע קולות המפקפקים במקוריותו. אחד, כריסטופר רייט, היסטוריון אמנות, טוען שזהו זיוף שנעשה בשנות ה-20, מעשה ידיו של הרסטורטור והאמן אמיל דלובר. כלומר, לא רק ההיפסטר הבארוקי הצעיר מרומה, גם ראשי המט והמבקרים במוזיאון הצופים לתומם בציור. הידיים, אומר רייט, מצוירות בגסות רבה; העיניים, פונות הלאה זו מזו. זו אינה עבודתו של המאסטר הצרפתי. רייט מסביר שלא אחת הביעו האמנים הזייפנים דעה מרומזת על מעשה ידיהם, ושהוא, רייט, מצא מילה זעירה בצרפתית, Merde (חרא), משוקעת במיומנות בצווארון התחרה של הצוענייה הניצבת שנייה משמאלו של העלם. המט, כותב רייט, הסיר את המילה ב-1982.

דוברי המט מכחישים בנמרצות. רייט רודף פרסום פתולוגי ומגוחך, הם אומרים. "בכל פעם שהוצג 'מגדת העתידות', הוא זכה לאמינות מלאה מצד גדולי המומחים. מארג הידיים והעיניים – שעליו יצאה תהילתו של דה לה טור – ניכר היטב בציור הזה ברבים אחרים של האמן. מגדת העתידות אינו זיוף מודרני", הם קובעים, אך הם מודים בעובדה המוזרה: המילה Merde אכן נמצאה על הציור, אולי כתב אותה אחד הרסטורטורים שעבד עליו. הם אכן מחקו את המילה כשגילו אותה, בשנות ה-80.

הגניזה הקהירית

חלמתי את החלום הזה אתמול לפנות בוקר. זכרתי אותו בבהירות כשהתעוררתי, אך ביקשתי לשכוח אותו, שיעזוב אותי במנוחה. ללא הועיל.

המשכתי לחלום אותו מאז, לא בשינה, בעֵרוּת גמורה. בכל פעם שחשתי שהנה הוא נשמט ממני, נגנז ומאופסן ברובד עמוק בתת ההכרה, הוא צץ משום מקום: פרסומת שראיתי בטלביזיה (ילד מדבר כמו אדם מבוגר), עטיפה של דיסק (ציור של בּוּשֶה, ילדה קטנה ופתיינית). עמדתי במטבח, טרפתי ביצים והפעולה המוּכְנִית שבה והפיחה רוח חיים בתעתוע הלילי שלי.

אני בעומר, בבית שגדלתי בו, במחסן הקטן והמאובק מחוץ לבית, אקס-טריטוריה ששימשה כחדר כביסה ומחסן לכל עת. אני מחטט בחפצים הזרוקים והמאובקים ומוצא אוצר גנוז. סרט וידאו שבו מופיעה אחותי הגדולה ואחת מחברותיה. הן שתיהן ילדות קטנות, בנות שש או שבע. הסרט בשחור לבן, זה מין ריאיון מאולתר, הן מדברות זו עם זו, והדבר המוזר הוא שהן מדברות דיבור-מבוגרים. דמותי בחלום מתפעלת ממש מהבגרות של הילדות הצעירות, "אני, כשהייתי בגילן, לא דיברתי כך", אני אומר. אני מתעמק בדמותה של אחותי. היא אמנם ילדה קטנה, בשחור לבן, אבל תווי פניה מבוגרים, קמטים נחרצים לאורך פניה, עיגולים שחורים מקיפים את עיניה. היא ילדה זקנה.

דזידריו - ישוע הילד

אני מחפש משהו לאכול. אני מוצא פולי סויה. אני יודע שהם שם עידן ועידנים. אלוהים ישמור, לא ביקרתי בעומר כבר שבע עשרה שנה, מאז עזבתי. פולי הסויה האלה, בטח מלאו להם שלושים שנים לפחות. אין דבר, אני שם אותם בכלי, מכניס למקרוגל וחוזר להביט באחותי הקטנה הזקנה בסרט הוידאו.

עובר זמן. אולי אני נרדם בחלום, ופתאום אני נזכר בפולי הסויה, המיקרו עדיין פועל, אני ממהר אליו, מכבה אותו ומציץ לתוכו. קערת הפלסטיק נאכלה, הושחתה לגמרי, אני מביט בזוועה בקרביים של מכשיר המיקרוגל…

אני מתעורר ונזכר בפסוק מפחיד מספר במדבר שנתקלתי בו באיזה מאמר: "…אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ"

ישבתי בשיעור ליד הדר החכמה שלוקחת קורס בשירה אנגלית. היא פרסה על שולחן שלפניה כמה סונטות נאות שבמרכזן ה-Rose האנגלי הבתולי, העדין והבלתי נמנע. זו הייתה הזדמנות פז להתקשקש איתה קצת ולצלוח בהנאה מסוימת את ים הגנרטיביות הפורמליסטית של השיעור. שאלתי אותה אם היא מכירה את השושנה והזמיר (או השושן והזמירה או מה-לא) של ויילד ואיך שהשאלה ניתקה מפי נזכרתי במלאכים האדומים של פוקה שכאילו הפשיטו את עורם, ומיד אחר כך, בהמנון המֶדְיֶוָלִי היפהפה לבתולה הקדושה, "There is no rose of swych vertu".

ז'אן פוקה (Jean Fouquet) - בתולה וילד

כשחזרתי הביתה ישבתי ותרגמתי אותו להנאתי. התרגום מגושם אך יש בו עדינות מסוימת שיפה בעיני. הנה המקור והתרגום, וגם לינק לביצוע יפה-יפה ונוגע ללב של sinfonye (ויויאן אליס היא הזמרת):

There is no rose of swych vertu
As is the rose that bare Jhesù
Alleluya

For in this rose conteyned was
Heven and erthe in lytle space
Res miranda

There is no rose of swych vertu
As is the rose that bare Jhesù
Alleluya

Be that rose we my weel see
That he is God in persones three
Pari forma

There is no rose of swych vertu
As is the rose that bare Jhesù
Alleluya

תרגום:

אין כשושן זה רב מעלות ונפלא,

שאת משיחנו ישוע נשא

ובשושן זה כרוכים השניים,

גם ארץ גם שמיים

ובעדו יחזו עיניים בפליאה,

שהוא אלוה בשלושה

ושרו שרפים לרועים,

הללו שהדי שבמרומים

מאחור נותיר חדוות- בשר גשמית,

ונלכה אלי לידה פלאית.

=====================================

הא! בהחלט לידה פלאית! והנה הקישור ליוטיוב:

 

תמונה, או יותר נכון, סיפור קצר מתוך "זרמו דמעותיי, אמר השוטר" (Flow my tears, the policeman said") מאת פיליפ ק. דיק. תרגום שלי.

"הדבר המביך ביותר שקרה לי בחיי," אמרה מארי אן, "היה כשאמא שלי באה לבקר אותי. אתה מבין, אמא שלי הייתה חולה מאוד, הייתה לה מחלת כליות, מחלת ברייט. כשהייתי ילדה היא הייתה מתאשפזת כל הזמן, והיא לא הפסיקה לדבר על זה. היא הייתה אומרת: 'אני הולכת למות ואת עומדת להצטער על זה' – כאילו זו אשמתי שהיא חולה – ואני באמת האמנתי לה, באמת האמנתי שהיא עומדת למות. אבל אז גדלתי ועברתי לגור הרחק ממנה. היא עדיין לא מתה, ואני, פחות או יותר, שכחתי ממנה. היו לי את החיים שלי ואת העיסוקים שלי, ובאופן טבעי שכחתי ממנה וממחלת הכליות המחורבנת שלה.

ואז, יום אחד היא באה לבקר. לא בדירה הזאת אלא בדירה הקודמת שלי. היא ממש עלתה לי על העצבים. היא ישבה כל היום במטבח והתלוננה על הכאבים שלה ועל המחלות שלה, שוב ושוב, בלי הפסקה, עד שלבסוף אמרתי 'אני חייבת ללכת לעשות קניות לארוחת ערב' וקמתי ללכת. אמא הלכה איתי, או יותר נכון, צלעה לצדי, ובדרך לחנות היא סיפרה לי את החדשות הגדולות שלה: עכשיו שתי הכליות שלה לא מתפקדות, והרופאים אומרים שחייבים להסיר אותן, והיא נוטה להסכים איתם, והם ינסו להשתיל לה כליות מלאכותיות, אבל זה בטח לא יעזור. אז היא מספרת לי את זה, עד כמה גרוע המצב שלה, והיא באמת עומדת למות עכשיו, כמו שתמיד אמרה…

גווידו רני - אם האמן

"פתאום הבטתי סביבי. הייתי בסופרמרקט, ליד דלפק הבשרים, והמוכר הנחמד כל כך, שאני מכירה, ניגש אלי לומר שלום, ושאל אותי 'מה תרצי היום?' ואני עניתי 'אני רוצה פשטידת כליות לארוחת ערב'. זה היה נורא מביך.

'פשטידת כליות גדולה,' אמרתי, 'פשטידה פריכה, עסיסית, עשירה, מלאה במיצים נחמדים.'

'לכמה אנשים את מגישה?' הוא שאל.

אמא שלי נעצה בי מבט מבוהל. באמת שלא ראיתי איך אני יוצאת מהמצב הנורא הזה שהכנסתי את עצמי אליו. לבסוף קניתי את פשטידת הכליות, אבל הייתי צריכה ללכת בשביל זה עד למעדנייה. היא הגיעה בקופסה אטומה, ישר מאנגליה. אני חושבת שהיא עלתה לי ארבעה דולר. היא הייתה טעימה מאוד."

תמונה מתוך "זרמו דמעותיי, אמר השוטר", (Flow my tears the policeman said) רומן מאת פיליפ ק. דיק. תרגום שלי (לא מאוד מושקע).

"אהבת את מוניקה בּף?" שאלה רות.

"בטח."

"אני לא מבינה איך יכולת."

"יש הרבה סוגים של אהבה." אמר ג'ייסון.

"כמו הארנב של אמילי פאזלמן," אמרה רות והביטה בג'ייסון. "אישה שפעם הכרתי, נשואה, אימא לשלושה ילדים. היו לה שני חתלתולים קטנים והיא החליטה לגדל ארנב, אחד מאותם ארנבים בלגיים גדולים ואפורים שמדלגים על רגליהם האחוריות הגדולות… בחודש הראשון הארנב חשש לצאת מהכלוב שלו. הוא היה זכר, אני חושבת, ככה חשבנו כולנו. אחרי חודש הוא כבר היה יוצא מהכלוב ומדלג בסלון. אחרי חודשיים הוא למד לעלות במדרגות ולגרד בדלת חדר השינה של אמילי כדי שתקום ותאכיל אותו. הצרות התחילו כשהוא התחיל לשחק עם החתולים. הוא לא היה חכם כמו החתולים."

"לארנבים יש מוח קטן יותר." אמר ג'ייסון.

אלברכט דירר - ארנבת

"פחות או יותר," אמרה רות. "על כל פנים, הוא העריץ את החתולים וניסה לעשות את כל מה שהם עשו. הוא אפילו למד להשתמש בארגז חול שלהם. הוא תלש ציציות פרווה מהחזה שלו ובנה להם קֵן מרופד מאחורי הספה. הוא רצה שהחתלתולים ישבו בו, אבל הם סרבו. הסוף שלו, פחות או יותר, הגיע כשניסה לשחק תופסת עם רועה גרמני שאישה אחת הביאה לבית של אמילי. אתה מבין, הארנב נהג לשחק בתופסת עם החתולים ועם אמילי פאזלמן והילדים שלה, הוא היה מסתתר מאחורי הספה ופתאום פורץ החוצה בריצה מהירה וטס במעגלים. כולם ניסו לתפוס אותו אבל על פי רוב לא הצליחו והוא היה חוזר למחבוא שלו, מאחורי הספה, לשם אף אחד לא ניגש אליו. אבל הכלב לא הכיר את חוקי המשחק, וכשהארנב רץ חזרה אל מאחורי הספה, הכלב המשיך לרדוף אחריו ונשך אותו, נעץ את מלתעותיו בגבו. אמילי הצליחה לשחרר את הארנב מאחיזת הכלב ולהוציא את הכלב החוצה. הארנב היה במצב קשה.

הוא החלים, לבסוף, אבל מאז הוא פחד מאוד מכלבים. הוא ברח בכל פעם שראה אחד, אפילו אם הבחין בו מבעד לחלון. והוא נהג להסתיר את גבו מתחת לווילון. לא נשאר לו שיער במקום שבו נשך אותו הכלב והוא התבייש נורא. אבל מה שנגע כל כך ללב אצלו היה שהוא דחף את עצמו אל מעבר ל… איך לומר? לפיסיולוגיה שלו? הוא דחף את עצמו אל מעבר למגבלות הארנביות שלו, הוא ניסה להיות ברייה מפותחת יותר, כמו החתולים. הוא רצה להיות איתם בכל שעה, לשחק איתם כשווה מול שווים. זה הכול, בעצם. החתולים לא היו מוכנים לרבוץ בקן שהוא בנה להם והכלב לא הכיר את חוקי המשחק ותפס אותו. הוא המשיך לחיות עוד כמה שנים.

מי חשב שארנב יוכל לפתח כזאת אישיות מורכבת? אם היית יושב על הספה שלו, שבה היה נוהג לשכב, הוא היה בא ודוחף אותך קצת. אם לא היית קם הוא היה נושך אותך. תראה את השאיפות של הארנב הזה ותראה לאן הוא הגיע בחיים הקטנים שלו. זה היה חסר תקווה, אבל הוא לא ידע את זה, או שאולי הוא כן ידע אבל העדיף להמשיך לנסות. אני חושבת שאף על פי כן, הוא לא הבין. הוא פשוט רצה את זה מאוד, זה היה הכול בשבילו. הוא אהב כל כך את החתולים."

"חשבתי שאת לא אוהבת בעלי חיים", אמר ג'ייסון.

חו"ל זה כאן

אפוף שרעפים אני יוצא מהאוניברסיטה אחרי יום ארוך. בסמוך אלי הולכים כמה סטודנטים ומדברים בקולי קולות, אני לא טורח לפענח את הלינגואה פראנקה שלהם. אני משקיף החוצה, לאופק התכלכל. לנגד עיני מתרומם מתוך הים אובליסק לוקסור המאיים, אני שומע פעמונים… לאן הגעתי? אני מוציא את הסלולרי מהתיק ובודק את התאריך. אני ממצמץ פעמיים ונרגע. זו ארובת רדינג. אני בשער שבע.

כיכר הקונקורד - דגה

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.